השם של הכלי מורכב מצירוף המילים Terra שפירושה אדמה ו-Aqua שפירושה מים. זהו כלי לטיהור וקירור מים בדומה לתמי 4, רק ללא חיבור לחשמל. את ההשראה לכלי זה שאבתי מכד המים הבדואי העשוי חרס מקומי שנשרף בטמפרטורה נמוכה, ולכן הוא נושם ונקבובי ומאפשר ספיחת מים בדפנותיו. ברגע שממלאים את הכד במים, הם "נודדים" לדפנות החיצוניות של הכד במתח קפילרי. התכונות הללו של החרס מאפשרות לקרר ולטהר מים בצורה פאסיבית, ללא פעולה שמצריכה השקעת אנרגיה.
צורתו של הכלי נובעת מעיקרון הפעולה של רדיאטורים ומערכות קירור אחרות: צלעות בעלות שטח פנים גדול שיכולות להכיל בתוכן מים ומאפשרות לרוח ולאוויר לנוע דרכן וביניהן ולייעל את תהליך הקירור. הצורות וההסתעפויות במערכות האלה עניינו אותי מאוד, ומכאן הצורניות והמבנה שבחרתי לכד.
הכד בנוי מ-25 חלקים שעוצבו ותוכננו במחשב ואז הודפסו במדפסת תלת ממד ב-PLA וב-PETG (פולימרים ופילמנטים שמהם מדפיסים במדפסת תלת ממד). חלק מהאלמנטים המודפסים צופו בכסף בטכניקת Electroforming המאפשרת לשלוט בשטח ובעובי הציפוי. בחלק העליון של הצלעות יצרתי אלמנט עיצובי מולבש של טיפה בהגדלה מצופה בכסף. את הצלעות הדפסתי במדפסת תלת ממד ואז בניתי תבניות גבס שלתוכן יצקתי חומר יציקה טרה קוטה, והרגליים עשויות PETG, פולימר חזק עמיד לחום ולשמש שממנו עשויים בקבוקי שתייה. כדי שהמים יתקררו, עליהם לשהות בכלי כמה שעות לפני השימוש. בזמן הזה המים חודרים את הצינורות הקרמיים ומתחילים "להזיע" החוצה. הרוח מאדה את המים ויוצרת מנגנון קירור הדומה להזעה בגוף האנושי. יש שחושבים שזה כלי נגינה, ויש הרואים בו אלמנט גופני נשי וזכרי כאחד. מעניין אותי לראות לאן הכלי הזה לוקח אנשים שונים.
בשנים האחרונות אני כמעט לא מפסל בידיים אלא עובד על המחשב ואז מדפיס תבניות. תמיד היו לי קשר ומשיכה לעולם הדיגיטלי. בבצלאל למדתי במחלקה לעיצוב קרמי, אבל ביליתי הרבה במחלקה לעיצוב תעשייתי ולמדתי לפסל בתלת ממד. זה כבש אותי. היתרון בזה הוא שאפשר ליצור וליצור מבלי לתפוס מקום פיזי, במיוחד בעולם הקרמי שבו מהר מאוד נגמר המקום לאכסן את הדברים שיוצרים. אומנם זו לא הסיבה שבגללה אני עובד כך, אבל זה בהחלט מאפשר לי לעשות דברים בלי לחשוב על המקום הפיזי שהם ימלאו אחרי התערוכה.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי למה לעשות בכלל משהו מקרמיקה. זה לא פרקטי, זה שביר, קשה להגיע לדקויות… הפתרון שלי מגיע משילוב חומרים כמו גומי, פלסטיק או מתכות בעבודות שלי. עם הטכנולוגיה קיבלנו כלים נוספים לעבודה שפותחים דלתות לעולמות חדשים. היום אפשר ממש לפסל במחשב ואז לעבוד בסדרות מבלי "לקלקל" ועם האפשרות להקטין או להגדיל את האובייקט. המחשב הוא מעין הארכה של היד ושל הראש. הוא מאפשר לי לעשות הרבה ניסיונות על הצורה והדוגמה, וכך אני פחות מוגבל ויכול להספיק הרבה בפרק זמן קצר יחסית. הטלפון שלי משמש עבורי מחברת סקיצות, ובמחשב אני יכול לעבד: למשוך ולמתוח, לעוות ולדחוס, לשחק עם הדברים בחופשיות רבה יותר ולפתח רעיונות.
הרבה אנשים רואים בכד הזה משהו עתידני, אבל בעיני העתידנות תמיד נסמכת על העבר, ופעמים רבות אנחנו מגדירים משהו כעתידני רק בדיעבד. קבעתי לעצמי חמישה קריטריונים המגדירים אובייקט עתידני ומשפיעים זה על זה:
- חומר: בכל פעם שמגלים חומר חדש, החומריות עצמה יכולה להפוך אובייקט לעתידני.
- צורה: התפתחות הצורות עם הזמן.
- דיוק: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר (לייזר CNC, מדפסות תלת ממד וכו'), הדיוק מרבי יותר, התאמת החלקים טובה יותר ואפשר לשחק עם קנה המידה.
- שיטות ייצור: המצאת שיטות ייצור חדשות משנה את החשיבה על הייצור עצמו.
- שימוש: אופן השימוש באובייקט משתנה בהתאם להתפתחות הטכנולוגית.
רבות מהעבודות שאני יוצר (למשל סדרת "תכשיט לשבט המחר", סדרת "החוליה החסרה" ועוד) עונות על קריטריון אחד לפחות ואפשר לזהות בהן מרכיב "עתידני". אני אוהב את השילוב בין לואו-טק להיי-טק מבחינת הטכניקות והחומרים ואת השילוב בין העולם הדיגיטלי למסורתי. הכד הזה הוא דוגמה טובה לכך. אני אוהב להסתכל על העבר ועל ההיסטוריה והארכיאולוגיה ומתוך זה להביא משהו אחר.
העבודה "Terraqua" הוצגה בתערוכה "Teracotta Rave", אוצרת: שלומית באומן, גלריה בית בנימיני, 2018, ובתערוכה "אמנות אדמה", אוצרת: יעל מסלטון, מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים, 2020. צילום: אופיר זמודזיאק
אופיר זמודזיאק – מעצב, אמן ומרצה בשנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות; בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל; בעל תואר שני בעיצוב של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר.
רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.
