עמוד הבית

עיונים

השקפות

מתחת לשטיח

השטיח- סמל לבית ולביתיות וגם סממן תרבותי המייצג תקופה ומקום ומשמש עבור אומנים רבים כר פורה לרעיונות ודימויים

אפתח בווידוי: אני שונאת שטיחים. גדלתי באייטיז כשכולם הלבישו את בתיהם בשטיחים מקיר לקיר משל היינו במדינה קרה. אחר כך, בתור בעלת חתול פלוס אלרגיה משמעותית לאבק, הבנתי שאין לי שום צורך בדבר השעיר הזה. לא, גם לא בחדר הילדים בחורף – על אף כל הנדנודים של אמא שלי. אבל כשמדובר באומנות או בעיצוב, אני מחבבת אותם ואפילו, רחמנא ליצלן, מתלהבת מהם ממש. השטיחים שנמצאים לאחרונה בכל מקום בסצנת האומנות והעיצוב העכשוויות הם דוגמה מצוינת לפרקטיקה קראפטית בהגדרתה שהולכת וחודרת אל תוך האומנות ה"גבוהה" ומוכיחה לנו מה שאנחנו בעצם כבר יודעים – שפיין ארט (מצטערת, אבל אין לזה מקבילה טובה מספיק בעברית) בהחלט לא מסתכמת בשמן על בד.

השטיח הוא סמל של תרבות – הוא מייצג את המקום שממנו הוא בא, את הערכים של המקום הזה ואת ההיסטוריה שלו. הוא מייצג גם תקופת זמן מסוימת ואת הערכים שלה. אבל השטיח הוא גם סממן של בית, גמיש ורך אבל גם כבד ויציב, מחובר לקרקע ובה בעת משמש כר פורה לרעיונות ודימויים. יש היום לא מעט אומנים שהשטיח הוא דימוי בולט ביצירתם ולפעמים הוא אפילו היצירה עצמה:

מריק לכנר

מריק לכנר, מתוך 'ספר השינויים', 2021, שטיח בטכניקת טאפטינג

את 11 שטיחי הקיר הענקיים שלו הציג לכנר בתערוכתו במוזיאון הרצליה (2021). "שנים אנשים לא התייחסו למלאכות כאלה ברצינות", הוא אומר, "אבל ברגע שהפוליטיקה החלה לנטות לכיוון שימור תרבויות, הבינו שזה בסדר להיות בעל מלאכה". לפני כשלוש שנים גילה את הטאפטינג (Tufting) – טכניקה המחקה פעולה של מכונת תפירה באמצעות אקדחים שכמו יורים חוטים (על בד פוליאסטר מיוחד במקרה שלו), אבל למעשה פועלים כמו מקדחה. "אני עובד כמו שאני עובד עם מכחול – עולם הדימויים ואופן הפעולה שלי שאובים מאותם מקומות שמהם מגיעים הציורים שלי. ההבדל המרכזי הוא שאני לא יכול לחקות את הפעולה של ערבוב צבעים בציור. אני יכול לשים ארבעה חוטים בצבעים שונים שיהיו צפופים מאוד, אבל כל אחד יעבוד באופן אוטונומי". לכנר מספר שיש כאלה שמרימים גבה. "זה עדיין נחשב לאקט חתרני, קצת כאילו בגדתי בציורים שלי. אבל מבחינתי מדובר בפעולה אומנותית נועזת. הרי מה אומן עושה אם לא לגלות עולמות ולבגוד בעצמו?".

אלנה צ'רטי-שטיין

אלנה צ'רטי-שטיין, 2021, ציור שמן על שטיח של איקאה

ביריד צבע טרי האחרון (2021) הציגה צ'רטי-שטיין סדרה של שטיחי רדי-מייד ששימשו לה כמצע לציורי גלגל המזלות האסטרולוגי שלה. "בחרתי בשטיח כי כמו גלגל המזלות, גם הוא קיים כמעט בכל תרבות. מצד אחד האדם תמיד מבקש לרכך את המגע עם הקרקע באמצעות שטיח ומצד אחר הוא לא מפסיק לנסות לחפש סימנים בשמים. העבודות הן משהו שנמצא מטאפורית גם מעל הראש שלנו וגם מתחת לרגליים שלנו". בהתחלה חשבה צ'רטי-שטיין לארוג בעצמה את השטיחים שעליהם תצייר, אבל זה לא סיפק אותה. "רציתי להתמודד עם חומר קיים שהוא גם מאוד פופולרי. לכן בחרתי את השטיח הכי זול והכי נמכר של איקאה, שפונה לקהל הרחב כמעט כמו האסטרולוגיה. השטיחים הם זיכרון ויזואלי של זמן ומקום, ולכן על כל אחד מהם ציירתי בסגנון אחר, למשל ציורי מערות עתיקים או פטרנים משטיחים פרסיים. ציירתי עליהם בצבעי שמן כי היה לי חשוב לתת להם מראה איכותי, אפילו קצת יקר, בעיקר בגלל שהשטיח עצמו הוא כל כך זול". 

מעיין שחר

מעיין שחר, 2019, שטיח עשוי אבני טוף

בביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב במוזיאון ארץ ישראל (2020) הציגה שחר שטיח ענק בגודל של 2.70 על 1.60 מטר, עשוי כמעט עשרת אלפים (!) אבני טוף קטנטנות שאספה בעצמה. "אספתי אותן בעיקר מסביב לגינות וכיכרות בעיר", היא מספרת. "בחרתי דווקא אותן בגלל הצבעים והמרקם, ורק אחר כך גיליתי שהן תוצר לוואי של פעילות געשית, שהן מגיעות ממעמקי האדמה. היום משתמשים בהן בעיקר לחיפוי קרקע או לאזורים שלא רוצים שיגדלו בהם עשבים שוטים. זה התחבר לי לרעיון של השטיח – החיפוי, העובדה שהשטיח נועד לכסות משהו, לטאטא משהו תחתיו. אני לוקחת את האבנים מהאזורים השוליים ומכניסה אותן מהחוץ פנימה, אל תוך התרבות". הדוגמה של השטיח שיצרה מבוססת על דגמי שטיחים אוריינטליים. היא השתמשה בשרוכים שחורים ועמידים שיכולים לשאת משקל רב, רכשה מקדחה, חוררה אבן-אבן ושזרה אותן בזו אחר זו. "פיתחתי טכניקה של שתי וערב, פרשתי הכול על הרצפה ועבדתי בחלל ריק לגמרי. ממש הרגשתי כאילו אני אורגת שטיח – פשוט מחומר קצת יותר כבד".

פאטמה שנאן

פאטמה שנאן, דיוקן עצמי עם שטיח, 2017, שמן על בד

השטיח מופיע תכופות בציורים של שנאן, ציירת ישראלית ממוצא דרוזי. בתערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב לאמנות (2017) הוא כיכב בציוריה כשהוא בתוך בית, כשהוא יוצא אל השדה, כשהוא מגולגל או פרוש, נתלה לאוורור או משמש כמצע להישענות. בכל המקרים מדובר בשטיחים מסורתיים שקיימים במציאות, ושנאן ציירה אותם באופן ריאליסטי ונאמן למקור. "השטיח מבחינתי הוא סמל של התרבות והמסורת, והוא מקביל בעיני בהרבה מהמקרים לגוף הנשי", היא מספרת. "כשאני מוציאה אותו מהבית ומציבה אותו בשדה, למשל, אני בעצם מבטלת את התפקיד המסורתי שלו ויוצרת עמדה ביקורתית. תמיד יש שטיח אל מול דמות ותמיד יש יחסים בין השניים אל מול הנוף. כחלק מתהליך העבודה על הציורים ביקרתי באוסף השטיחים של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, השטיחים היו מונחים על השולחנות׳לכבוד הגעתי, ועל כן הוצבו לראווה בחלל בכל מיני דרכים, בעוד שהקהל הרחב שמגיע בדרך כלל לא זוכה לראות אותם. כך ניסיתי גם אני לעשות כשביימתי את הסצנות לצילומים שאחר כך אני מציירת – ניסיתי לבדוק איך אני מגדילה את הגבולות הפיזיים והסמליים של הגוף שלי ביחס לשטיח".

תמר לב-און

תמר לב-און, מתוך 'הרוקמת והידעונית', 2018. צילום: אוראל כהן

אל נושא השטיח מגיעה תמר לב-און, אומנית ואדריכלית, מהמקום המשפחתי, כסמל לאירוח ובית. הוא מקביל למחקר שהיא עורכת כבר שנים על צילום קבוצתי של משפחתה מסוף המאה ה-19. את השטיחים הראשונים הציגה במסגרת תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא (2016), אז השתמשה בשטיחי רדי מייד לטובת מחקר צורני של אותו צילום משפחתי. "השטיח הוא סממן של בית, ויותר מזה – הוא סממן של בית מארח. כשאתה אורח, השטיחים בבית מברכים אותך, אבל במקרה הזה הם גם קצת מתנשאים עליך כי הם תלויים על הקירות". שנתיים אחר כך הציגה לב-און תערוכת יחיד בגלריה P8 שהשלימה את העיסוק באותה התמונה. העבודה המרכזית בתערוכה הייתה שטיח ענק שרקומות עליו דמויות חסרות פנים, ודימויים אחרים על השטיח ייצגו את הסיפור של אותן דמויות. "השטיח הזה כבר לא ממש מגיע מהמקום האינטימי של הכנסת אורחים אלא מתבסס על מסורות של שטיחי קיר כנסייתיים, שמטרתם להעביר סיפור לפשוטי העם".

טליה מוקמל

טליה מוקמל, מסע אל האי רצפה, 2021, מיצב מרצפות ורדי-מייד

היוצרת והמעצבת טליה מוקמל משתמשת בשטיחים כחומר גלם וגם מייצרת מחומרים שונים דימוי של שטיח. ב"ניאו-סטוקו", תערוכה משותפת לה ולאמה שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון (2017) היא יצרה "שטיחים" בהשראת שטיחים פרסיים מתערובת של בטון, גבס ופולימר. "בדתות שונות טקסטיל הוא לוכד שדים רעים. אם יש ריק, הם יכולים להיכנס, ומטרת הטקסטיל לכסות אותו". מוקמל התבססה על טכניקת הסטוקו האירופית – טיח לחיפוי קירות – וחיברה אותו עם מסורות של טקסטיל מהאסלאם. "את השטיחים אני מכירה מילדותי מהצד הפולני-דרום אמריקאי. סבא וסבתא שלי עלו לארץ עם שטיחים פרסיים וסיניים, ועבורי כילדה השטיח היה מקום של רוגע שתחם את הריק בחלל". שטיחים כמו אלה שילבה מוקמל בתערוכה האחרונה שלה בגלריה פריסקופ, "המסע אל האי רצפה" (2021). היא יצרה מיצב גדול עשוי 200 מרצפות שיצרה בבית הוריה, ועליהן הדביקה חלקי שטיחים. "השטיחים האלה משמשים בעיני כאובייקט לשימור משהו מהמקום שממנו הם הגיעו. גם אני מנסה לשמר את המקום ההוא, כי הוא חלק מהנרטיב של הסיפור המשפחתי שלי, ובעצם של כולנו".

רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב מזה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.