אפתח בווידוי: אני שונאת שטיחים. גדלתי באייטיז כשכולם הלבישו את בתיהם בשטיחים מקיר לקיר משל היינו במדינה קרה. אחר כך, בתור בעלת חתול פלוס אלרגיה משמעותית לאבק, הבנתי שאין לי שום צורך בדבר השעיר הזה. לא, גם לא בחדר הילדים בחורף – על אף כל הנדנודים של אמא שלי. אבל כשמדובר באמנות או בעיצוב, אני מחבבת אותם ואפילו, רחמנא ליצלן, מתלהבת מהם ממש. השטיחים שנמצאים לאחרונה בכל מקום בסצנת האמנות והעיצוב העכשוויות הם דוגמה מצוינת לפרקטיקה קראפטית בהגדרתה שהולכת וחודרת אל תוך האמנות ה"גבוהה" ומוכיחה לנו מה שאנחנו בעצם כבר יודעים – שפיין ארט (מצטערת, אבל אין לזה מקבילה טובה מספיק בעברית) בהחלט לא מסתכמת בשמן על בד.
השטיח הוא סמל של תרבות – הוא מייצג את המקום שממנו הוא בא, את הערכים של המקום הזה ואת ההיסטוריה שלו. הוא מייצג גם תקופת זמן מסוימת ואת הערכים שלה. אבל השטיח הוא גם סממן של בית, גמיש ורך אבל גם כבד ויציב, מחובר לקרקע ובה בעת משמש כר פורה לרעיונות ודימויים. יש היום לא מעט אמנים שהשטיח הוא דימוי בולט ביצירתם ולפעמים הוא אפילו היצירה עצמה:
מריק לכנר
את 11 שטיחי הקיר הענקיים שלו הציג לכנר בתערוכתו במוזיאון הרצליה (2021). "שנים אנשים לא התייחסו למלאכות כאלה ברצינות", הוא אומר, "אבל ברגע שהפוליטיקה החלה לנטות לכיוון שימור תרבויות, הבינו שזה בסדר להיות בעל מלאכה". לפני כשלוש שנים גילה את הטאפטינג (Tufting) – טכניקה המחקה פעולה של מכונת תפירה באמצעות אקדחים שכמו יורים חוטים (על בד פוליאסטר מיוחד במקרה שלו), אבל למעשה פועלים כמו מקדחה. "אני עובד כמו שאני עובד עם מכחול – עולם הדימויים ואופן הפעולה שלי שאובים מאותם מקומות שמהם מגיעים הציורים שלי. ההבדל המרכזי הוא שאני לא יכול לחקות את הפעולה של ערבוב צבעים בציור. אני יכול לשים ארבעה חוטים בצבעים שונים שיהיו צפופים מאוד, אבל כל אחד יעבוד באופן אוטונומי". לכנר מספר שיש כאלה שמרימים גבה. "זה עדיין נחשב לאקט חתרני, קצת כאילו בגדתי בציורים שלי. אבל מבחינתי מדובר בפעולה אמנותית נועזת. הרי מה אמן עושה אם לא לגלות עולמות ולבגוד בעצמו?".
אלנה צ'רטי-שטיין
ביריד צבע טרי האחרון (2021) הציגה צ'רטי-שטיין סדרה של שטיחי רדי-מייד ששימשו לה כמצע לציורי גלגל המזלות האסטרולוגי שלה. "בחרתי בשטיח כי כמו גלגל המזלות, גם הוא קיים כמעט בכל תרבות. מצד אחד האדם תמיד מבקש לרכך את המגע עם הקרקע באמצעות שטיח ומצד אחר הוא לא מפסיק לנסות לחפש סימנים בשמים. העבודות הן משהו שנמצא מטאפורית גם מעל הראש שלנו וגם מתחת לרגליים שלנו". בהתחלה חשבה צ'רטי-שטיין לארוג בעצמה את השטיחים שעליהם תצייר, אבל זה לא סיפק אותה. "רציתי להתמודד עם חומר קיים שהוא גם מאוד פופולרי. לכן בחרתי את השטיח הכי זול והכי נמכר של איקאה, שפונה לקהל הרחב כמעט כמו האסטרולוגיה. השטיחים הם זיכרון ויזואלי של זמן ומקום, ולכן על כל אחד מהם ציירתי בסגנון אחר, למשל ציורי מערות עתיקים או פטרנים משטיחים פרסיים. ציירתי עליהם בצבעי שמן כי היה לי חשוב לתת להם מראה איכותי, אפילו קצת יקר, בעיקר בגלל שהשטיח עצמו הוא כל כך זול".
מעיין שחר
בביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב במוזיאון ארץ ישראל (2020) הציגה שחר שטיח ענק בגודל של 2.70 על 1.60 מטר, עשוי כמעט עשרת אלפים (!) אבני טוף קטנטנות שאספה בעצמה. "אספתי אותן בעיקר מסביב לגינות וכיכרות בעיר", היא מספרת. "בחרתי דווקא אותן בגלל הצבעים והמרקם, ורק אחר כך גיליתי שהן תוצר לוואי של פעילות געשית, שהן מגיעות ממעמקי האדמה. היום משתמשים בהן בעיקר לחיפוי קרקע או לאזורים שלא רוצים שיגדלו בהם עשבים שוטים. זה התחבר לי לרעיון של השטיח – החיפוי, העובדה שהשטיח נועד לכסות משהו, לטאטא משהו תחתיו. אני לוקחת את האבנים מהאזורים השוליים ומכניסה אותן מהחוץ פנימה, אל תוך התרבות". הדוגמה של השטיח שיצרה מבוססת על דגמי שטיחים אוריינטליים. היא השתמשה בשרוכים שחורים ועמידים שיכולים לשאת משקל רב, רכשה מקדחה, חוררה אבן-אבן ושזרה אותן בזו אחר זו. "פיתחתי טכניקה של שתי וערב, פרשתי הכול על הרצפה ועבדתי בחלל ריק לגמרי. ממש הרגשתי כאילו אני אורגת שטיח – פשוט מחומר קצת יותר כבד".
פאטמה שנאן
השטיח מופיע תכופות בציורים של שנאן, ציירת ישראלית ממוצא דרוזי. בתערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב לאמנות (2017) הוא כיכב בציוריה כשהוא בתוך בית, כשהוא יוצא אל השדה, כשהוא מגולגל או פרוש, נתלה לאוורור או משמש כמצע להישענות. בכל המקרים מדובר בשטיחים מסורתיים שקיימים במציאות, ושנאן ציירה אותם באופן ריאליסטי ונאמן למקור. "השטיח מבחינתי הוא סמל של התרבות והמסורת, והוא מקביל בעיני בהרבה מהמקרים לגוף הנשי", היא מספרת. "כשאני מוציאה אותו מהבית ומציבה אותו בשדה, למשל, אני בעצם מבטלת את התפקיד המסורתי שלו ויוצרת עמדה ביקורתית. תמיד יש שטיח אל מול דמות ותמיד יש יחסים בין השניים אל מול הנוף. כחלק מתהליך העבודה על הציורים ביקרתי באוסף השטיחים של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, השטיחים היו מונחים על השולחנות׳לכבוד הגעתי, ועל כן הוצבו לראווה בחלל בכל מיני דרכים, בעוד שהקהל הרחב שמגיע בדרך כלל לא זוכה לראות אותם. כך ניסיתי גם אני לעשות כשביימתי את הסצנות לצילומים שאחר כך אני מציירת – ניסיתי לבדוק איך אני מגדילה את הגבולות הפיזיים והסמליים של הגוף שלי ביחס לשטיח".
תמר לב-און
אל נושא השטיח מגיעה תמר לב-און, אמנית ואדריכלית, מהמקום המשפחתי, כסמל לאירוח ובית. הוא מקביל למחקר שהיא עורכת כבר שנים על צילום קבוצתי של משפחתה מסוף המאה ה-19. את השטיחים הראשונים הציגה במסגרת תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא (2016), אז השתמשה בשטיחי רדי מייד לטובת מחקר צורני של אותו צילום משפחתי. "השטיח הוא סממן של בית, ויותר מזה – הוא סממן של בית מארח. כשאתה אורח, השטיחים בבית מברכים אותך, אבל במקרה הזה הם גם קצת מתנשאים עליך כי הם תלויים על הקירות". שנתיים אחר כך הציגה לב-און תערוכת יחיד בגלריה P8 שהשלימה את העיסוק באותה התמונה. העבודה המרכזית בתערוכה הייתה שטיח ענק שרקומות עליו דמויות חסרות פנים, ודימויים אחרים על השטיח ייצגו את הסיפור של אותן דמויות. "השטיח הזה כבר לא ממש מגיע מהמקום האינטימי של הכנסת אורחים אלא מתבסס על מסורות של שטיחי קיר כנסייתיים, שמטרתם להעביר סיפור לפשוטי העם".
טליה מוקמל
היוצרת והמעצבת טליה מוקמל משתמשת בשטיחים כחומר גלם וגם מייצרת מחומרים שונים דימוי של שטיח. ב"ניאו-סטוקו", תערוכה משותפת לה ולאמה שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון (2017) היא יצרה "שטיחים" בהשראת שטיחים פרסיים מתערובת של בטון, גבס ופולימר. "בדתות שונות טקסטיל הוא לוכד שדים רעים. אם יש ריק, הם יכולים להיכנס, ומטרת הטקסטיל לכסות אותו". מוקמל התבססה על טכניקת הסטוקו האירופית – טיח לחיפוי קירות – וחיברה אותו עם מסורות של טקסטיל מהאסלאם. "את השטיחים אני מכירה מילדותי מהצד הפולני-דרום אמריקאי. סבא וסבתא שלי עלו לארץ עם שטיחים פרסיים וסיניים, ועבורי כילדה השטיח היה מקום של רוגע שתחם את הריק בחלל". שטיחים כמו אלה שילבה מוקמל בתערוכה האחרונה שלה בגלריה פריסקופ, "המסע אל האי רצפה" (2021). היא יצרה מיצב גדול עשוי 200 מרצפות שיצרה בבית הוריה, ועליהן הדביקה חלקי שטיחים. "השטיחים האלה משמשים בעיני כאובייקט לשימור משהו מהמקום שממנו הם הגיעו. גם אני מנסה לשמר את המקום ההוא, כי הוא חלק מהנרטיב של הסיפור המשפחתי שלי, ובעצם של כולנו".
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב מזה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
