בחודש נובמבר 2022 ביקרתי בתערוכה "Strange Clay: Ceramics in Contemporary Art" בגלריית הייוורד (Hayward Gallery) שבלונדון, התערוכה הקבוצתית הגדולה ביותר עד כה של אמנות הקרמיקה העכשווית באנגליה. גלריית הייוורד ידועה זה שנים כחדשנית ונועזת, והיא מציגה תערוכות של אמנות עכשווית בין-לאומית בועטת של מיטב האמנים בעולם. "'Strange Clay' חוגגת את הפוטנציאל האין סופי של החומר כמדיום באמנות העכשווית", כותב ראלף רוגוף (Ralph Rogoff), מנהל הגלריה, בהקדמה של קטלוג התערוכה (Rogoff, 2023: 7).
מבנה הגלריה הברוטליסטי הגדול משנות השישים הוא רב מפלסי ואפור, וכשמתקרבים אליו מבחינים בחזיתו בכרזת התערוכה הענקית בצבעים עזים פופיים. דבר אינו מכין את המבקרים לממדים העצומים של התערוכה ולמגוון הרב של החללים, שהשוטטות בהם מתבררת כקלה להתמצאות. עם הכניסה לחלל התצוגה הראשון הנשימה נעתקת: העין מפנימה את גודל החלל, מקבצי עבודות מרהיבות מתגלים ברחבי שני המפלסים הפתוחים זה לזה ומתקבלת התחושה המפעימה שהאמנות המבוססת חומר זוכה למקום של כבוד במרחב הזה של אמנות עכשווית. את התערוכה אצר ד"ר כריס לאוסון (Chris Lauson), שהיה שנים רבות אוצר בכיר במוסד הזה. הוא בחר 23 אמנים ממקומות שונים בעולם, חלקם אמני קרמיקה ותיקים ומוכרים וחלקם אמנים צעירים, בהם גם כאלה שלא באים ממסורת של חומר והחליטו לאמץ אותו בנוסף לחומרים אחרים שאיתם הם עובדים. בריאיון עימו לכתב העת "Wallpaper*" אמר לאוסון: "רצינו לשנות את התדמית של החומר הקרמי ולהפוך אותו למרגש ומלהיב… המשחקיות של המדיום שניכרת בתערוכה חושפת לעיתים זרמים תת-קרקעיים רגשיים קשים לעיכול… מדובר במדיום רגשי, ואני חושב שאנחנו מתייחסים לזה בתערוכה." (Steer, 2022)
על פני כל החלל הראשון מתפרשת עבודתו של ג'ונתן בלדוק (Jonathan Baldock), אמן רב-תחומי צעיר המציג מיצב בשם "Facecrime": שדה של עמודים גבוהים צבעוניים בעלי בסיס עגול עשויים חוליות ומשטחים דקים. העמודים מורכבים מכמה חלקים שנראים לא יציבים ומאיימים ליפול, ועל הרצפה שוכבים כמה חלקי עמודים התורמים גם הם לתחושת חוסר היציבות. לחלקי העמודים, שמוטבעים בהם טביעות האצבעות של האמן, הוסיף בלדוק תוספות שונות כמו ידיות, לשונות, ידיים, פנים ובליטות מצחיקות שיש בהן הומור וקריצה לקדרות המסורתית ושיוצרות תחושה שהעמודים מנסים לתקשר זה עם זה. השבריריות של חלקי העמודים המבקשים יציבות מבטאת את רגישותו של בלדוק לפגיעות של החומר ומלמדת משהו על שבריריותו של הקיום האנושי.
מבעד למיצב של בלדוק אפשר להבחין בעבודה גדולה מרהיבה של האמנית המפורסמת בטי וודמן (Betty Woodman, 2018-1930), שהייתה אמנית הקרמיקה הראשונה שזכתה לתערוכת יחיד במוזיאון המטרופוליטן. עבודתה, המתפרשת על פני כל הקיר, היא קומפוזיציה אייקונית שלה – דקונסטרוקציה של ואזות אמורפיות מעוטרות בזיגוגים עשירים ובמשיכות מכחול חופשיות. הקומפוזיציה שלפנינו מזכירה קבוצת שחקנים או רקדנים במין מופע מופשט שמאפיין כל כך את עבודותיה.
כבר בחלל בראשון הזה האוצר מגלה עיקרון חשוב לו: חיבור בין אמנים צעירים שלעיתים לא הגיעו לעבודה בחומר מתחום הקרמיקה לאמנים הוותיקים בתערוכה, קרמיקאים כולם ומעמודי התווך של שדה האמנות הקרמית הבין-לאומי.
המסלול מוביל את המבקר בצורה טבעית לחצי קומה גדולה הפתוחה לחלל הראשון, ובה תלויים על הקיר משטחים של הקרמיקאית ילידת טנזניה המתגוררת בלונדון לובנה ש'ודהרי (Lubna Chowdhary). המשטחים מורכבים מאריחים בצורות גיאומטריות המזכירות צורות רטרו של שנות השבעים, והמראה הוא תעשייתי ונקי מאוד, ניגוד מעניין לעבודתה של וודמן שנמצאת בחלל הסמוך ומאפשרת לצופה להתבונן בשתי העבודות בו בזמן. במבט מרחוק הזיגוגים נראים אטומים ושטוחים, ואילו מבט מקרוב חושף את הווירטואוזיות של האמנית בשימוש בהם. באמצעות הזיגוגים מצליחה ש'ודהרי לתת עומק לאלמנטים ולהדגיש את המעברים העדינים ביניהם. למרות השוני המהותי בין הפרץ הרגשי אצל וודמן לאיפוק ולשליטה אצל ש'ודהרי, שתי האמניות מציגות עבודה מוקפדת מאוד המדגימה שליטה מרשימה בטכניקה הקרמית, ושתיהן משחקות עם פני השטח ומתכתבות עם מסורות קרמיות. עם זאת, שלא כמו וודמן, ש'ודהרי מסבירה בקטלוג התערוכה שהשימוש באריחים אפשר לה דווקא לברוח מהחוקים הנוקשים של קרמיקת הסטודיו: "מה שניסיתי לעשות עם השנים בעבודה עם החומר הוא לברוח מהאסוציאציות המקובלות בתחום" (52 :2023 ,Chowdhary).
לעומתן האמנית הרב-תחומית אמה הארט (Emma Hart) מציגה בחלל סדרת משטחים פזורים המורכבים מאלמנטים חתוכים שכל אחד מהם עומד על כן מתכת, דבר שהופך אותם למעין פסלים. למשטחים צורה של שמשה קדמית של מכונית, ומשני צידיה יש תמונה שמושפעת משפת הקומיקס והפופ ארט. הארט עושה כאן שימוש בזיגוגים קנויים במראה תעשייתי ובצורות וסמלים אבסטרקטיים גאומטריים, והצופים בסדרת המשטחים האלה כמו יושבים במכונית ורואים מבעד לשמשה תרחישים שונים המעוררים אי שקט כמו פיצוץ או ריסוק כלשהו. כמו וודמן וש'ודהרי, גם הארט יוצרת עומק מטאפורי במשטח חד-ממדי. בדף האמנית שבקטלוג כותבת האוצרת ג'ני לומקס: "השימוש בחומר קרמי לשמשת מכונית הוא אבסורדי. אי אפשר לראות דרכה, אך אפשר להשליך עליה מחשבות" (62 :2023 ,Lomax).
באותו חלל ניצבת קובייה גדולת ממדים עשויה מסגרת ברזל שחור ולאורך פאותיה ניצב מדף ועליו מבנים קרמיים שונים דמויי פגודות או מקדשים. זוהי עבודתו של שפור פויאן (Shahpour Pouyan) איראני שעובד בלונדון, ויש לה משמעות אישית מאוד עבורו: המבנים מ-33 תרבויות אוריינטליות שונות מסמלים את הרכב המקורות שלו לפי בדיקת די-אן-איי שעשה. באמצעות בניית מונומנטים חוצי זמן ותרבויות מתאר פויאן את המגוון האתני שמרכיב את מוצאו ומהרהר על שאלות של זהות ומורשת.
החלל הבא מוקדש כולו למיצב של ליו ז'יאנהואה (Liu Jianhua), אמן סיני מפורסם בארצו.
המיצב עשוי מאלף חפצים שונים יצוקים בפורצלן – כמה מהם תלויים על קירות ואחרים זרוקים על הרצפה. הפריטים האלה מייצגים חפצים שנמצאו בים לאחר שורת התרסקויות של מטוסים סיניים בסביבות שנת 2000, ובהם צעצועים של ילדים. המחווה הזאת של ז'יאנהואה מדגישה את תחושת השבריריות והפגיעות של הקיום האנושי לעומת עמידותו בזמן של החומר, והבחירה ליצור אלף פריטים שכל אחד מהם הוא ייחודי מדגישה את ייחודו של כל אדם ואדם בעולם.
בשלב הזה לא ברור אם יש המשך לתערוכה המפעימה הזאת, אך מדרגות מובילות את הצופים לחלל גדול ובו שפע עבודות, בהן כמה מעמודי התווך של הקרמיקה המודרנית: קבוצה של שלוש עבודות מאוחרות מ-2007-2006 של קן פרייס (Ken Price, 2012-1935) האמריקאי – צורות אמורפיות מעוגלות הנוצצות בצבעי אקריליק.
על במה סמוכה שש עבודות של הקרמיקאית הגרמנייה ביאטה קון (Beate Kuhn 2015-1927), המתאפיינות בקומפוזיציות פיסוליות עשויות חלקי כלים, צינורות וחוליות המחוברים לקומפוזיציות פיסוליות צמחיות מופשטות בצבעוניות קרמית מט עדינה. קון חוקרת בקומפוזיציות האלה את היחסים בין אובייקטים, תנועה וחלל. בקיר הנגדי עומדת שורה של ויטרינות, שבכל אחת מהן עבודה אייקונית מרהיבה שונה של האמן האמריקאי רון נייגל (Ron Nagle), פסלים זעירים היברידיים המשולבים בחומרים תעשייתיים כמו דבק אפוקסי, פוליאוריתן, מתכת או שעווה, צבועים בצבעים קרמיים ולא קרמיים, ומהדהדים אסתטיקה של הנוף התרבותי הקליפורני של נייגל. נייגל ופרייס היו שניהם תלמידים של הקדר פיטר וולקוס (Peter Voulkos, 2002-1924) האמריקאי, אמן פורץ דרך ושובר מוסכמות בשדה הקרמיקה.
לצד עבודותיהן של שלוש הדמויות האייקוניות האלה עומדת קבוצה של עבודות קטנות יחסית של האמן האיטלקי שפועל בלונדון ובניס, סלבטורה ארנסיו (Salvatore Arancio). העבודות מתכתבות מעט עם עבודותיו של נייגל, אך לעומת הדיוק המתוכנן בכל קומפוזיציה של נייגל, האובייקטים של ארנסיו יצריים – נפחים אמורפיים בחומר שחור גס המזכיר סלע געשי שפורצות מהם מעין בליטות בזיגוגים מבריקים במיוחד בצבעי פסטל. בחלל שיתגלה בהמשך התערוכה עומדת על הרצפה קבוצה של שלושה גופים גדולים שלו באותו חומר שחור שמהם פורצים עמודים פאליים גבוהים בוטים, גם הם צבעוניים ובזיגוגים מבריקים במיוחד באותו מראה מתריס.
בחלל הזה ניצבות גם שתי עבודות קיר של ברי רואיס (Brie Ruais) שנולדה בקליפורניה וחיה בנו יורק. העבודות נדמות למשיכות מכחול גדולות ונועזות בחומר בצבעי פסטל שקטים המהדהדים את האדמה ואת השמים באריזונה. על קיר אחד תלויות שתי מנדלות גדולות, ועל קיר אחר עבודה שנראית כמו משיכת מכחול גדולה במין זרימה אחת מתמשכת כמו סימן האינסוף. רואיס יוצרת את פני השטח האלה עם כל הגוף שלה ובכך מושחת את החומר בצורה טבעית על פי איזו זרימה פנימית קצובה.
העושר האדיר של העבודות ממשיך להתגלות במעבר לחלל הבא, האינטימי יותר, החושף את עבודותיו המרשימות של טקורו קובאטה (Takuro Kuwata) אמן יפני צעיר ופופולרי. קובאטה ידוע בזיגוגים המרתקים שלו בצבעים עזים ונועזים שעליהם שכבה נוספת של זיגוגים המתקלפים או נשפכים כטעויות מבוקרות. עבודה אחת מתנוססת לגובה של שלושה מטרים ועומדת בין עבודות שונות זו מזו בצבעוניות, בגודל ובצורניות. כמה מהן פאליות מאוד ואחרות מהדהדות את הצ'אוואן (chawan), ספל התה המסורתי המשמש בטקס התה היפני ושאיתו מתכתב קובאטה לעיתים קרובות. השאיפה שלו, כפי שהוא מצוטט בקטלוג התערוכה, היא "לא לשבור את החוקים אלא להקנות לקדרות רגישות עכשווית" (Petot, 2023: 85).
[1] Dame Commander of the Order of the British Empire
מול עבודתו של קובאטה ניצבת ויטרינה ארוכה ובה שורה של עבודות אנתרופומורפיות של הקרמיקאית הקנייתית-בריטית המפורסמת מגדלנה אודונדו (Magdalena Odundo). העבודות של אודונדו מנהלות דיאלוג עם כדים אפריקאיים, והן שקטות בצורתן ובצבעוניות השחורה הממורקת. אודונדו נחשבת לאחת מאמניות הקרמיקה החשובות בעולם, וב-2020 היא קיבלה מממשלת בריטניה את עיטור הכבוד DBE [1], כבוד יוצא דופן לקרמיקאים. עבודותיה אלגנטיות ומלאות תחכום צורני שקט ומאופק ויוצרות שפה מיוחדת המשלבת בין שפת הקרמיקה המסורתית של הכדים האפריקאיים לשפת הקרמיקה העכשווית. הצבת עבודתו של קובאטה אל מול עבודתה של אודונדו היא מהלך אוצרותי מעניין החושף את הביטוי האתני של כל אחד מהאמנים.
באולם נוסף העין נמשכת לעבודתו של האמן הרב-תחומי המצליח שנולד בפרו ועובד בברלין דייוויד זינק יי (david zink yi), דיונון ענק באורך של חמישה מטרים פרוס על הרצפה באמצע החלל, כמו מתבוסס בתוך שלולית של דיו. העבודה נעשתה במהלך תוכנית שהות אמן במרכז המפורסם European Ceramic Work Center בהולנד שבו נמצא תנור החשמל לשריפת קרמיקה הגדול בעולם. המראה החלקלק הרטוב של עור החיה בזיגוגים המבוססים על אבץ מעורר בצופה אי-נוחות ורתיעה לצד משיכה והתפעמות.
זינק יי מוקסם מדיונוני הענק שמסוגלים לגדול לאורך של 14 מטר, ושרק ב-2004 הצליחו מדענים יפנים לצלמם לראשונה בבית הגידול הטבעי שלהם. העבודה היא בהחלט טור דה פורס קרמי.
בחלל נוסף אני מדלגת על אמנים כמו גרייסון פרי (Grayson Perry) הבריטי האייקוני המציג את הכדים המוכרים לעייפה במראה המזוהה עם כדים סיניים מתקופת שושלת מינג, מעוטרים בסצנות פרובוקטיביות החושפות כמה מהעוולות בחברה הבריטית.
אחריו אני עוברת ליד הראשים האתניים האקספרסיביים הגדולים של האמנית הפליטה האוגנדית הקווירית לילה בבירי (Leila Babiriy), ראשים במראה אתני אפריקאי המשלבים חומר וצמות עשויות רצועות גומי של גלגלי מכונית.
משם אני מגיעה לקבוצת העבודות של וודי דה אוטלו (Woody De Othello) אמן אמריקאי צעיר בעל שורשים בהאיטי שנוחל כעת הצלחה רבה בארצות הברית. על מבנה מדורג בצבע ירוק בוהק ולצידו מוצגים אובייקטים פיסוליים משונים של חפצים ביתיים יום-יומיים או חלקי גוף אדם במראה סוריאליסטי. האובייקטים החלקלקים המעוגלים כמו נמסים, נושמים ונאנחים, כאילו יש בהם נשמה ואין גבול בין הגוף לחפץ.
בעבודתו הוא מתייחס לטקסים היום-יומיים שאדם מקיים במרחב ביתי ובעולם לא בטוח ולא יציב. יש שם מקבץ של שעונים מעוררים, מעין ידיים שנגמרות בפיית בקבוק וזוג כפות רגליים אבסטרקטיות הפוכות בצבע כחלחל ספק עולות ספק נשפכות מהמבנה הירוק. יש גם כד מים חום עם ידיים ופה אדום נפוח על מעין מעמד משלושה נפחים בזיגוג סגול, ולידו כפכפים וספל עם כפית לא שימושית. אני תוהה אם הקיטש הזה מכוון או לא ואם הרשלנות בצורניות הילדותית לכאורה היא לא רק לצורך הפרובוקציה. אוטלו מבקש לעורר בצופה אי-נוחות, וכמו שכותבת עליו העורכת והכותבת אלי ביזוואז בקטלוג: "הקרמיקות של אוטלו מתפקדות כסמני מקום לנושאים מורכבים יותר", ומוסיפה ומצטטת אותו: "וסובבות סביב האתגרים והסתירות של הקיום עצמו" (110 :2023, Biswas).
בהמשך מתגלים שני חללים שכל אחד מהם מוקדש לאמנית אחת וחושף מיצב מרתק ומפתיע. בשתי העבודות החלק הלא קרמי הבולט במרחב משמש כתפאורה לאלמנטים הקרמיים. העבודה של לינזי מנדיק האנגלייה (Lindsey Mendick) מכניסה את הצופה לתוך עולמה הפנימי הרועש בדמות דירה מוזנחת בתהליך פירוק וריקבון שהשתלטו עליה חרקים וחולדות. יש בה מטבח, שולחן אוכל, סלון, גרם מדרגות ושירותים, וכל החפצים היום-יומיים, היצורים והצינורות השבורים עשויים חומר. בחדר השירותים הלבן נשפך מהאסלה תמנון, והחדר כולו מואר בניאון סגלגל בהיר בוהק ומפחיד. בחלק האחורי של הספה בסלון יש חור החושף עולם של חולדות. המיצב האל ביתי והמוזר חושף פנטזיות ותחושות אימה במרחב המשפחתי הלא בטוח. בכתבה על האמנית בעיתון הגרדיאן הבריטי, שכותרתה "שרפתי את כל היחסים שלי בתנור קרמיקה" היא מכנה את הקרמיקה שלה "אמיצה וחושפנית" (Judah, 2022). מנדיק חושפת את קרביה באמנות שלה ומדברת בגילוי לב על הבעיות הנפשיות שמלוות אותה כל חייה.
תחושת האימה והמוזרות מלווה את הצופה גם הלאה בחדר המיועד לעבודה של קלרה קריסטלובה (Klara Kristalova) הצ'כית שחיה בשוודיה. קריסטלובה יוצרת פסלי דמויות משונות מעולמות הפנטזיה, האגדות והסיוטים העשויים במעין רשלנות מכוונת. האמנית יצרה יער מכושף באמצעות מבנה מסיבי המתפתל בחלל ומצופה בזרדים, בעלים ובקיסוס המפיצים ריח של יער. על המבנה ובתוכו מפוזרות דמויות אגדתיות מקרמיקה של ילדות, חיות וראשים, והצופים המשוטטים ביניהן יכולים לספר לעצמם כל סיפור שירצו. הסגנון הילדותי לכאורה של הדמויות מאפשר את הביטוי הפנטסטי והמוזר שלהן, וגם פה אפשר לתהות אם עבודות הקרמיקה נכנסות תחת ההגדרה "sloppy clay" (מונח שטבע החוקר והאוצר גלן אדמסון). קריסטלובה, כמו גם מנדיק, מגמדת את החלק הקרמי בתוך הסצנה הגדולה וההעמדה המאסיבית כדי לספר סיפור גדול יותר.
התערוכה הובילה אותי במסלול מעניין המתאר כיוונים שונים באמנות הקרמיקה, מהקלאסי יותר לאתני, קונספטואלי ועד לפנטסטי-גרוטסקי הניסיוני והפראי במעין קרשנדו המסתיים בהפתעה – חלל אחרון שאין בו כלום בגובה העיניים. המבט מחפש ומגלה קרוב לתקרה קופסאות פרספקס ארוכות, כמה מהן שקופות לגמרי ואחרות עכורות מעט, כמו להסתכל דרך ענן. בתוך הקופסאות ניצבים מקבצים של צילינדרים לבנים קטנים עשויים פורצלן, אותם צילינדרים אייקוניים מאופקים של האמן קדר והסופר אדמונד דה ואל האנגלי (Edmund De Waal) שיוצר אותם במהירות בסדרות גדולות על האובניים. אם עד עכשיו הקרמיקה בתערוכה הייתה קרובה לאדמה, דה ואל רוצה להקנות לחומר מעמד כמעט רוחני. הקופסאות מזכירות זיכרונות מעורפלים או חלומות רחוקים ומגבירות את התחושה של העל-זמני, האוורירי, התמרת הגשמי למרחב מחשבתי-רוחני. אך כמו בהרבה עבודות אחרות שלו, גם פה דה ואל מתכתב עם המקום הספציפי שבו הוא מעמיד את העבודה: הוא מתייחס לארכיטקטורה של החלל, לחלון הארוך הגבוה ולנוף הארכיטקטורה הברוטליסטית הנשקף ממנו. זוהי עבודה מתוחכמת ביותר הדורשת מהצופים לשנות את זווית הראייה בכל המובנים, כמו גם את הציפיות וההרגלים שלהם. הבחירה לסיים את התערוכה בעבודה האינטלקטואלית ביותר בה מרתקת בעיני. היא משאירה מאחור את התגובות החושניות כל כך שרוב העבודות הקודמות מעוררות בצופים, מסכמת אותה באנטי-חומריות ומְפַנה את החלל, תרתי משמע, לחשיבה שקטה על החוויה שהמבקרים עברו בתערוכה.
STRANGE CLAY, Hayward gallery, London
אוצר: Chris Lauson
אסתר בק – קרמיקאית, מנהלת ספריית בית בנימיני והארכיון של הקרמיקה הישראלית בבית בנימיני
The photos of the exhibition by courtesy of the Hayward Gallery
מקורות:
Biswas, Allie, 2023, Strange Clay: Ceramics in Contemporary Art. Hatje Cantz Verlag GmbH & Company KG
Chowdhary, Lubna, 2023, Strange Clay: Ceramics in Contemporary Art. Hatje Cantz Verlag GmbH & Company KG
Judah, Hettie, ‘I burned all my relationships in the kiln’: Lindsey Mendick’s courageous, confessional ceramics. The Guardian, 11.8.2022
Lomax, Jenni, 2023, Strange Clay: Ceramics in Contemporary Art. Hatje Cantz Verlag GmbH & Company KG
Petot, Suzanna, 2023, Strange Clay: Ceramics in Contemporary Art. Hatje Cantz Verlag GmbH & Company KG
Steer, Emily, ‘Strange Clay’ review: a mucky, uncanny, visceral survey of ceramic art. Wallpaper*, 20.11.2022
Rugoff, Ralph, 2023, Strange Clay: Ceramics in Contemporary Art. Hatje Cantz Verlag GmbH & Company KG
