"גם כשאני בוהה אני עובדת", עניתי לבת שלי, שנכנסה לסטודיו ותפסה אותי עושה כלום באופן מחשיד. זה נשמע כמו תירוץ, אבל אני באמת מאמינה שהבהייה חיונית לעבודה.
כשאנחנו בוהים אנחנו למעשה מסתכלים בחלל במבט לא ממוקד וכאילו לא רואים דבר. לְמה הדבר דומה? לאדם ששומע אבל אינו מקשיב.
כמה שעות ביום אני מצליחה להשקיט את הרעשים בראש ולאפשר למחשבות שלי לנוח? כמה מבין 18 שעות ערות בממוצע מוקדשות לצריכת מידע, לעיבוד מידע, להקשבה, לעשייה, לתכנונים?
כחֶברה מודרנית נראה שאיבדנו את היכולת החיונית להתנתק, להרהר, לחלום בהקיץ, להתבטל ולהרפות לכמה רגעים. אנחנו אף פעם לא שומעים אנשים מתפארים בכך שיום שלם הם עשו כלום. "היה לי יום נפלא בעבודה היום – ישבתי במשרד כמה שעות ופשוט בהיתי", נשמע כמו משפט דמיוני ומביך.
אולי זה החטא הקדמון שנענשנו עליו בזיעת אפיים, החטא שכופה עלינו עשייה אינטנסיבית ומלחיצה וכורח להציג הספקים והתקדמות לא רק לממונים עלינו ולקולגות שלנו אלא גם לבני או בנות הזוג שלנו ויותר מכול לעצמנו.
אנחנו מעריצים עשייה ותפוקה, ועומס נחשב בעינינו לדבר חיובי. אנחנו מודדים הישגים ומעמד, מתגאים בהם ברשתות החברתיות ונוטים להאמין שככל שהיום-יום שלנו עמוס יותר, אנחנו (כנראה) מוצלחים יותר.
ומה לגבי תהליכים המתרחשים בנפש? איך נמדוד את ההיכרות שלנו עם עצמנו ואת היכולת שלנו לעבד את כל מה שאנחנו סופגים במהלך היום? ומה לגבי היצירתיות והחשיבה שמובילה אליה? כיצד אפשר להעריך ולכמת את הרעיונות המעולים והנוראיים שעולים במחשבותינו כמעט מדי יום? ואיך אפשר להעריך גם את הזמן שבו אנחנו עושים כלום?
מתברר שכיוונתי לדעת גדולים. מחקרים שלמים נערכו על הבהייה ויתרונותיה, ונחשפתי אליהם כחלק מהחיפוש שלי אחר משמעות ההשראה והניסיון להבין למה היא כל כך חמקמקה, מסתורית ונחשקת. את עניין ההשראה טרם פיצחתי, אבל בדרך הבנתי ש"כלום" הוא בכלל לא שום דבר.
החשוד המיידי הוא המוח שלנו, האיבר שצורך כמות עצומה של אנרגיה. כ-20% מסך האנרגיה והחמצן בגוף שלנו מופנים אליו, וכמו כל איבר אחר הוא זקוק לתחזוק ולהתייחסות.
הבהייה היא יכולת חשובה שמאפשרת למוח שלנו לנוח, לעכל מידע, לעבד אותו ולבחון הקשרים של חוויות ולמידה מהיום-יום שלנו. יש קשר מובהק בין חולמנות ליצירתיות, ואם נחשוב על זה רגע, כמה מהרעיונות המוצלחים ביותר שלנו עולים תוך כדי מקלחת, בישולים, ספורט או סיטואציות שאינן דורשות חשיבה מאומצת וממוקדת.
העיסוק במלאכות מוכרות ושגרתיות מאפשר בהייה וסוג של מנוחה למוח. קחו לדוגמה את הנהיגה הביתה בדרך מוכרת כשהמחשבות נודדות, והופ! הנה הגענו בלי ששמנו לב. זה בדיוק העניין. המוח שלנו נח בדרך. הוא לא עוסק במסלול הנסיעה אלא מעבד את הדברים שספג עד אותה פעולה מוכרת ושגרתית.
כדי להבין מה בעצם קורה לנו במוח בזמן מנוחה ואיך כל זה קשור ליצירתיות ולרעיונות הפנה אותי פסיכולוג הבית לתחום חקר המוח שמספק מחקרים וספרים רבים בנושא, בהם הספר "נדידת מחשבות" שכתב פרופ' משה בר ועוסק לא רק בשבחי החלימה והבהייה אלא גם בקשר ביניהם ובין מידת האושר ושמחת החיים שלנו (Mind Wondering 2022).
על פי הגישה המוקדמת בתחום חקר המוח, המוח דומה למחשב. הוא מורכב מאזורים שונים, וכל אזור אחראי לתחום ספציפי ומקושר לכל האזורים האחרים ששולחים אותות ומופעלים על ידי גירויים שונים. בבסיס הגישה המוקדמת הזו עמד הרעיון שהמוח מגיב לפעילות שהסביבה דורשת ממנו, ושכמו מחשב, האותות החשמליים מייצרים מחשבות והוראות לגוף או לנפש כיצד לפעול או להרגיש.
בשנת 2005 החל פרויקט "המוח הכחול" שהגו ויישמו שני צוותים – האחד משווייץ והאחר מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מטרתו הייתה לבנות מחשב שידמה את פעולתו של המוח האנושי, כלומר כזה שמבצע 22 טריליון פעולות בשנייה. מחשב-העל הזה כונה "בלו ג'ין", ונדרשו לו פחות משנתיים ליצור הדמיה מדויקת של עמודה אחת של קליפת המוח.
עם זאת "בלו ג'ין" לא הצליח עד כה לדמות פעולות ייחודיות של המוח, כמו תודעה רגשית, הנאה אסתטית ויצירתיות. כיום ברור לנו שמוח ממוחשב ללא גוף לא ייצר את החוויות הרגשיות שמרכיבות את המחשבות שלנו. כיום אנחנו גם מבינים שיש לסביבה שבה אנחנו חיים השפעה מכרעת על הפעולות הייחודיות האלה. התובנות האלה מוכיחות כמה התקדמנו באופן שבו אנחנו תופסים את הקשר בין המוח לרגש.
המחקרים בימינו עוסקים במוח הגמיש וברבדים של תודעה ופעילות מוחית, וכמו כל דבר טוב, גם ההתקדמות הזאת בחקר המוח התגלתה במקרה. חוקרים נהגו לבדוק מה מתרחש במוח בזמן פעילות, אך לא חקרו מה מתרחש במוח בזמן מנוחה. מכשיר MRI שהושאר דולק בזמן מחקר שנערך גילה שאין הבדל ממשי בין פעילות המוח בזמן גירוי ובזמן מנוחה, כלומר גם אם אנחנו לא נדרשים לבצע מטלה מסוימת, המוח שלנו ממשיך לפעול ולצרוך אנרגיה גבוהה בקביעות.
כיום ידוע שהאנרגיה הזאת מנוצלת לשיחות פנימיות של רשתות המוח השונות עם עצמן ושקיימת רשת של אזורים שמגיבה בעיקר למצבי הרהור/בהייה, והיא סוג של ברירת מחדל של המוח בזמן מנוחה.
התעמקות במחקר "רשת ברירת המחדל" (מערכת של אזורי מוח שונים הפועלים יחד בתיאום כשהאדם נח) הובילה חוקרים להסיק שהיא קשורה לתפיסה של העצמי ולהסקת מסקנות אסוציאטיביות מאירועים שמתרחשים בחיי היום-יום שלנו, כמו גם ליצירת תחזיות ותכנוני פעולה לאירועים שעשויים להתרחש. חשיבה מהסוג הזה מוגדרת כחשיבה ספונטנית. אנשים שאיבדו מסיבות שונות את היכולת לחשוב באופן ספונטני דיווחו על חוויה של ניתוק מעצמם וחוסר חיבור רגשי. הרשת הזו מאפשרת את הקשב הפנימי שלנו.
ההבנה הזו הולידה תחום מחקר שלם ורחב שחוקר את רשתות המנוחה של המוח (Resting State Network) ומוכיח שמנוחה למוח היא קריטית לתהליכי למידה, יצירה והגות של רעיונות חדשים.
מתברר שיש חברות הייטק שמעמידות לרשות העובדים "חדר שקט" שאין בו גירויים חיצוניים ושמאפשר למוח לנוח ולהשתחרר. אי אפשר להכריח את המוח שלנו להיות יצירתי ולהגיע להארות, אבל יש שיטות מוכחות לעודד אותו לזה, אחת מהן היא לקבוע זמן ביום שבו המוח נח.
זוכרים שהיו אומרים לנו לא ללמוד למבחן ברגע האחרון כי "החומר צריך לשקוע'"? זה בדיוק העניין. החומר באמת צריך לשקוע בתודעה שלנו באופן שיאפשר למוח שלנו לקלוט אותו, לעבד אותו ולשלוף אותו מהזיכרון ברגע הנכון.
אז כן, לבהות זה בעצם גם לעבוד, אבל גם יותר מזה – לאפשר למוח שלנו להרפות מטרדות היום-יום ולנוח. אם רוצים לעשות את זה באופן מודע, צריך לצאת מהסיטואציה הקיימת, להרים ראש ולבהות בחלל. גם פעולות שגרתיות שאינן דורשות מאיתנו ריכוז מיוחד – הליכה, ריצה, שחייה, שטיפת כלים, ניקיון, נהיגה או פעולה רפטטיבית אחרת – טובות למנוחת המוח.
מרחב הסטודיו שבו מתרחשות פעולות יכול גם הוא להיות מרחב המאפשר התנתקות ורגעי שקט כדי לנקות את הראש כחלק מהנעת התהליך היצירתי.
בתוך המרחב ה"ריק" מתפנה מקום להארות ולמענה לשאלות שהיו לנו קודם לכן. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בוהה בטבעיות רבה, אך עם הזמן היכולת נעלמה ובמקומה הופיע הפחד "לא לעשות כלום".
אם כך תנו לבהות בשקט ואל תהיו ביקורתיים כלפי מי שנראה כאילו הוא אינו עושה דבר. יידרש לכך קצת תרגול, אבל נסו מדי פעם לבהות. נראה שגם המוח שלכם זקוק למנוחה טובה.
רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.
לקריאה נוספת:
בן סימון אתי, שרון חגי ,2012. "מהפכת המוח הנח". הידען, 18.12.2022. https://www.hayadan.org.il/resting-brain-181212 (אוחזר במאי 2022).
דוידג', נורמן, 2009. המוח הגמיש. ירושלים: כתר ספרים.
צוריאל הררי, קרן, 2012. "מה אנחנו עושים כשאנחנו לא עושים כלום". כלכליסט, 29.11.2012. https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3588950,00.html (אוחזר במאי 2022).
Bar, Moshe , 2020. Mind Wondering. London: Blumsberry Publishing.
