בשבעה באוקטובר התעוררתי בנוטינג היל שבלונדון לווטסאפ עמוס בהודעות ובהן סרטונים, תמונות ודיווחים מההתרחשויות הקשות הטרגיות והבלתי נתפסות בארץ. ככל שנקפו השעות התהוותה ההכרה הברורה והמטלטלת שהעולם כפי שהכרתי עד אותו יום נורא איננו עוד.
מורכבות החיים התייצבה בקדמת הבמה במלוא עוצמתה הכואבת, דחקה הצידה את העיסוק באמנות, בתרבות, בפנאי ובתחומי הרוח והטילה עליהם צל כבד. למי יש אנרגיה, רצון או פנאי ומרחב לעסוק באמנות בזמנים שכאלה? התחושה שכל מה שאינו קיומי והישרדותי הוא חסר ערך הפכה את הבטן והביאה איתה ייאוש גדול.
בימים שאחרי שבעה באוקטובר ניסיתי להבין מה עובר על הקהילה שלי – קהילת העוסקים בחומר הקרמי. הפעילות השוטפת הופסקה, והצורך של המפונים בהפוגה או בתעסוקה הוליד את הבקשות לעיסוק ביצירה ככלי תרפויטי. אמני קרמיקה רבים בחרו לעסוק בפעילויות התנדבות, והחומר הקרמי הפך לשחקן מרכזי בסיטואציות טיפוליות. אמני הקרמיקה הפכו לחלק ממערך אנשי הטיפול והתמיכה הנפשית, והיצירה והאמירה הייחודית שלהם נדחקו הצידה לזמן-מה.
להיות אמן או אמנית בימי מלחמה זה עניין לא פשוט. אירועי תרבות ואמנות הם הראשונים שנפגעים, והאמנים אינם בראש סדר העדיפויות בכל הקשור לתמיכה וסיוע. המורכבות הזו, שיש בה גם היבט כלכלי וגם היבט רגשי, מעלה לדיון את חשיבות האמנות ואת מקומה בחיינו והובילה אותי לחשוב על מקומו ותפקידו של האמן והאמנות בחברה. האם האמן ואמנותו צריכים להתקיים כישות נפרדת מהמציאות, לפתוח צוהר ליקום מקביל שיש בו יופי ואסתטיקה ולספק לקהל צרכני האמנות אמצעי לבריחה, מנוחה, הנאה מרחיבת לב ונפש, תקווה ואולי אף תיקון או שהאמן ואמנותו הם השתקפות המציאות המתרחשת וחלק בלתי נפרד ממנה ועל האמן כאזרח מוטלת החובה להתייחס למציאות ולהתרחשויות סביבו? הרי האמנות ניזונה ונבנית מהחיים ומהחוויות המתרחשות בעולמו ובמציאות חייו של האמן.
האם אמנות טובה (מה זו אמנות טובה היא שאלה בפני עצמה) היא זו המתעלה מעל הכאן ועכשיו, מביאה את יופי העולם ומרחפת מעל המציאות הקשה או כזו שמחוברת להווה ויש בה הכוח והיכולת לפרוץ את הגבולות המקובלים והתעוזה לבקר את המציאות, לעורר דיון ואולי אף להוביל לשינוי?
בהרצאה של יאיר גרבוז באוניברסיטת תל אביב שהאזנתי לה לאחרונה הוא טען שיצירת האמנות עומדת על שלושה מרכיבים: פני האדם – הביטוי האישי והכתב הייחודי, פני המקום – הביטוי למקום הולדתו ותפיסת המקום הפיזי של היוצר ורוח הזמן – החיבור לכאן ועכשיו, לאקטואליה. על פי תפיסתו של גרבוז, האמן מחובר להתרחשויות הזמן והמקום כחלק מהעשייה האומנותית שלו, והמרכיבים הללו עוברים דרך הפילטר של פני האדם, שהוא הפרשנות ותפיסת העולם של האמן היוצר. במובן הזה נדמה שהאמן הוא תבנית נוף מולדתו ובעל תפקיד חשוב בראי ההיסטוריה.
בעקבות השאלות והמחשבות שעלו בי התחלתי לחפש אצל אמנים שאני אוהבת ועוקבת אחריהם רמזים לתגובה או התייחסות למציאות הקורסת. מצאתי תגובות והתייחסות במלל אך לא בדימויים או באובייקטים שהם ציור או פיסול. חלקם פרסמו עבודות קודמות לשבעה באוקטובר והציעו פרשנות חדשה או אחרת למציאות המתהווה אך רובם לא פרסמו תכנים אישיים ואמנותיים חדשים.
הראשונים שהגיבו היו כמובן הצלמים. ברשתות החברתיות נפוצו מהר מאוד דימויים מהטבח עצמו ומהקיבוצים והערים שנפגעו ואחר כך עיבודים של הדימויים הללו. צלמים שהורשו להיכנס לזירות החורבן פרסמו את תצלומיהם והציגו אסתטיקה של הרס, ואילולא ידענו שכך נמצאו הדברים בזירה, היינו מתקשים להאמין לסוריאליזם הזועק שצולם שם.
סרטונים של מעשי הטבח והחטיפה הכניסו לעולמנו דימויים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי והתפתחו לאייקונים שאנחנו יכולים לזהות גם ברמיזה או בהפשטה והוצאה מההקשר, כמו למשל שני בלונים כתומים שמיד מזכירים לנו את כפיר ואריאל החטופים או טביעת כף יד מדממת על קיר שצולמה באחד הבתים בבארי ואומצה כדימוי מרכזי בקמפיין נגד ראש הממשלה.
מיד אחרי הצלמים נחשפנו לעבודותיהם של מאיירים ואנשי תקשורת חזותית שיש להם היכולת להגיב להתרחשויות בזמן אמת ובמהירות. הרשתות החברתיות התמלאו עד מהרה בטקסטים שנלווים להם איורים ודימויים, בהדפסים וברישומים – חלקם בועטים וביקורתיים.
הייחוד של האיור הנושק לתקשורת החזותית הוא היכולת לתרגם דימוי, להפוך אותו לסמל חזותי ולקשור אותו למלל שמכתיב לנו את נקודת המבט ומעלה נושא מסוים לסדר היום הציבורי. במובן הזה המגיבים הזריזים הכתיבו את התכנים, והרשתות החברתיות השונות עזרו להפיץ אותם לכל עבר.
במקביל התפרסמו גם ציורים ואיורים של אמנים שהעשייה שלהם מבוססת על שגרת יום יצרנית. אמנים אלה מציירים מדי יום באופן רגיל ולא רק בעתות משבר (כמו למשל זאב אנגלמאייר וזויה צ'רקסקי) ובכך יש בעבודתם אלמנטים דוקומנטריים היוצרים סוג של יומן לתיעוד המציאות היום-יומית.
מעניין להתעמק בשוני מהותי בין התגובות המהירות שזכו לתפוצה רחבה וצוטטו ברחבי הרשת ובין מעשה האמנות התהליכית המבקש לעיתים להתעלות מעל המובן מאליו ולפתוח צוהר לרבדים עמוקים ומורכבים יותר. מעשה האמנות הזה דורש זמן ופרספקטיבה ואינו יכול להתהוות תוך כדי התרחשות. עומס האירועים הרב והטוטאליות שבהם אינם מאפשרים את המרחב שבו יצירת אמנות מרובדת יכולה להתקיים ולהתהוות. כדי לגבש תגובה ואמירה מורכבת נדרשים זמן ושהות, עיכול והכלה של ההתרחשות.
כמי שהחומר הקרמי הוא כלי הביטוי המיידי שלה הרגשתי שהתהליכים הארוכים וזמני התגובה של החומר אינם תואמים את הסיטואציה, ולא הרגשתי דחיפות להגיב באופן מיידי וחומרי. האוטומט שלי היה מאוד פרקטי והישרדותי.
חזרתי לארץ למציאות אחרת ולשבר גדול. שבתי אל הסטודיו ועסקתי בסידורו ובהכשרתו לעבודה. החזרה אל הסטודיו הייתה חזרה למקום שהוא עוגן אהוב ומוכר, והעיסוק בחומר הביא איתו תחושת ביטחון ושליטה. המחשבה שיש צורך להגיב למציאות או הכרח לעשות משהו בכלים שמצויים בידי יכולה להיות מנוע נהדר לעשייה אבל עלולה לעורר חשש וחוסר שקט, כאילו אם לא אעסוק בתכנים הנוראיים שמלווים את היום-יום של כולנו, אין לי זכות או סיבה לעסוק בכל דבר אחר.
כשפיניתי מעט מקום על שולחן העבודה פניתי אל הדבר הבסיסי והראשוני ביותר שעוזר לי למצוא נקודת אחיזה כשאין לי מושג לאן מועדות פני – העבודה על כלים שימושיים. צלחות וקערות. העבודה על הכלי השימושי הקרמי היא עוגן. הכלי הוא חלק מהמרחב הביתי ומההזנה, הוא ארצי ונשגב באותה נשימה ומבחינתי הוא תרגיל הקרקוע הטוב ביותר. לשתי את החומר ועבדתי על האובניים, התרכזתי בהעלאת הדופן, במרכוז, בשימושיות ובצורניות, בעובי הדופן והשפה, בניפוח העדין ובתהליכי החומר המוכרים הנעים בין רטיבות ליובש.
אל מול תחושת הביטחון שהופרה בשבעה באוקטובר הצלחתי ליצור בסטודיו מרחב בטוח ושקט שבו החוץ אינו זולג או חודר אל הפנים. יחד עם החומר עיבדתי ואני עדיין מעבדת את התחושות, הרגשות והמחשבות שמביאים איתם הימים הקשים שפקדו ועדיין פוקדים אותנו. החומר הקרמי והנוכחות בסטודיו ובעשייה שלי מביאים איתם גם פרופורציות אחרות לחיים, את ההכרה בערך הדברים הפשוטים ואת ההודיה על מה שיש ומה שנשאר.
דימוי בדף הבית: זויה צ'רקסקי, "פיגוע טרור בפסטיבל המוזיקה נובה", 2023, צבעי מים, מרקר, צבעי עפרון וצבעי פסטל על נייר.
רחלי רוטמן גרג'י קרמיקאית, חיה ויוצרת בכרמי יוסף, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים, סטודנטית לתואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב.
