ביוני 2022 ביקרתי ב"דוקומנטה" (documenta), אירוע האמנות הגדול המתקיים אחת לחמש שנים בעיר קאסל שבגרמניה מאז 1955. השנה אצר את הדוקומנטה קולקטיב האמנים האינדונזי רוּאַנְגְרוּפָּה (Ruangrupa) שהזמין בעיקר אמנים וקולקטיבים לא מוכרים ממדינות הדרום הגלובלי, שעבודתם מתרכזת בהיבטים חברתיים, סוציו-אקונומיים, פוליטיים ואקולוגיים. בהקדמה של קטלוג התערוכה כותב הקולקטיב כך: " … דרכי יצירה שונות יפיקו עבודות שונות, ואלה בתורן ידרשו דרכים אחרות להבין ולפענח אותן… כבר לא מדובר בעבודות שמבטאות משהו אישי, ואין להן שום צורך להיות מוצגות כאובייקטים בפני עצמם או להימכר לאספנים פרטיים או למוזיאונים הגמוניים במימון ממשלתי" (Ruangrupa, 2020, p.17). המושג "Lumbung", שיתוף קולקטיבי, היה מבחינת הקולקטיב הבסיס לכל התערוכה ולכל הפרויקטים בה, אלא שרבים מהם נראו ניסיוניים וגדושים בטקסטים ודרשו מהקהל מעורבות כזו או אחרת. עומס החומר הדידקטי שנדרש לא פעם להבנת הפרויקטים הרבים הכביד מאוד על המבקר ועל הזמן הקצוב.
בתוך החוויה הזאת נמשכתי במיוחד לפרויקט של הקולקטיב הבנגלדשי בריטו ארטס טראסט (Britto Arts Trust) שהוצג בבניין המרכזי של הדוקומנטה, הפרידריציאנום (Fridericianum). באמצע החלל הגדול עמד המיצב "Rasad" – מעין שוק כפרי קטן שהצופה עובר בין הבאסטות שלו ומתבונן בתוצרת העשויה קרושה, קרמיקה, מתכת ורקמה. בין כל המוצגים ב"דוקומנטה" בלט הפרויקט הזה שלא הזדקק לפרשנות כתובה כדי להעביר למבקר את המסר הרצוי ולטלטל אותו. המיצב היה מבוצע בקפדנות ובאסתטיות רבה, והתצוגה הזכירה לי מדפים בבית מרקחת. בשיחה שלי עם היוצרים הם הסבירו שיש כאן גם קריצה לחנות מוזיאון. המיצב הוקם בשיתוף פעולה בין סדנאות שונות בדאקה, בירת בנגלדש, בהנחיית הקולקטיב עצמו.
הדבר שמשך אותי במיוחד במיצב היה יציקות הקרמיקה של רוב המוצרים: בקבוקי שתייה, פחיות, קופסאות קרטון של חלב, בקבוקי תינוקות, ירקות ופירות, עופות ודגים וכל מיני הכלאות משונות כמו למשל רובים עם דגים במקום קנה או התפוצצויות בצורת פרחי ברוקולי. למעט מוצרים מעטים, כמו למשל חלקי עופות שזוגגו בגלזורה שחורה, הכול היה מזוגג בלבן סטרילי אסתטי מאוד שעמד בניגוד לדימויים ולכיתובים בעלי המסרים החתרניים שעליהם: על בקבוקי הקולה הלבנים נכתב Nuka Cola, על פחיות הקולה דימויים כמו הריסות הבניין המפורסם של הירושימה, על קרטוני מיץ האננס נכתב Lie-Lie 100% – organic food is a lie, ועל סל לבן דמוי שק יוטה מלא תפוחי אדמה היה כתוב: "Of cold, of hunger. Of the toxins of a whole history" מתוך שיר של המשוררת האירלנדית איוואן בולנד (Eavan Boland).
בקטלוג מסביר הקולקטיב בריטו ארטס טראסט כך: "… כל חפץ בעבודת יד הופך מוצר שכיח בסופרמרקט לפריט יקר ערך. בכך הוא מדגיש את המרחק האדיר בינו לבין המקור הטבעי שלו ואת העובדה שהוא זקוק לתנאים כימיים וסביבות מלאכותיות כדי לשרוד" (Ruangrupa, 2020, p.76).
הרושם החזק שהותיר בי המיצב, אחד מבין שלושה שונים שהציגה הקבוצה במקום, עורר את סקרנותי ושלח אותי למסע חיפוש אחר אנשי הקבוצה האקטיביסטית מבנגלדש שבראשה עומד זוג האמנים טאייבה בגום ליפי ומהבור רהמן (Tayeba Begum Lipi, Mahbubur Rahman). החשש ליצור קשר עם גורמים בנגלדשים התפוגג מיד כשנעניתי בחום, והריאיון איתם התקיים בזום.
ליפי ורהמן, מהאמנים הבולטים בבנגלדש, נפגשו באקדמיה לאמנות. בשלב מוקדם מאוד הם הבינו שהם רוצים לפרוץ מעבר לעבודה האמנותית האישית לכיוונים משמעותיים וערכיים יותר ולחשוב על תרומתה של האמנות לקידום שינוי חברתי ופוליטי. לפני עשרים שנה הם הקימו את הארגון ללא מטרות רווח "בריטו ארטס טראסט", מיזם ראשון מסוגו בארצם. זהו קולקטיב של אמנים שעובדים בצורה רב-תחומית על פרויקטים בשיתוף אוכלוסיות כפריות נידחות שתורמות מהפרקטיקות האמנותיות שלהן, וזאת כדי להעצים את אותן אוכלוסיות בתחומים שונים כמו אקולוגיה, זכויות על אדמות, תרבות ילידית, מעמד האישה, קיימות וכו'.
ליפי ורהמן מרכזים את הפרויקטים ועובדים בהתנדבות מסביב לשעון יחד עם צוות מצומצם מתוך הקולקטיב. הפרויקטים ממומנים על ידי גיוס כספים מגופים שונים. פרט לפרויקטים החברתיים עוזר המיזם לאמנים מתחילים לבסס את עצמם. בבריטו יש חלל סטודיו גדול לעבודה משותפת על פרויקטים, וליפי מציינת בגאווה את שלושת המטבחים בו, שמדגישים את החשיבות התרבותית של הבישול והאכילה בצוותא. העניין באוכל מקבל ביטוי גם במיצב נוסף שהם מציגים ב"דוקומנטה" באחת הגינות הציבוריות – שביל מקורה מענפי במבוק שיצרו כפריים מומחים בקליעת סלים המוביל למטבח ולחלל ישיבה מוצל משותף. הקהל הרחב הוזמן לבוא ולבשל יחד, כל אחד מהמטבח הטיפוסי שלו.
ברבים מהפרויקטים שלהם עוסקים ליפי ורהמן בבעיות המרכזיות בתעשיית המזון ובהשפעתה של התעשייה הזאת על החקלאות. "תאגידי המזון הגדולים משתלטים על שטחי חקלאות, מאיימים על פרנסתם של החקלאים המסורתיים הכפריים, עושים שימוש בהנדסה גנטית ומחדירים כימיקלים לתוצרת שמגיעה בסופו של לדבר לצלחת שלנו", הם אומרים. בזמן הקורונה הם הגו פרויקט בשם "Geo-West Food Art". "הכלל שקבענו היה לגדל משהו בצורה אורגנית, לחלק את התוצרת בחינם תוך ניסיון להימנע מאובדן מזון, ולהפוך את הפרויקט לפרויקט אמנות. המטרה הייתה לגרום לאוכלוסייה ולאמנים להיות פרואקטיביים, להתמודד עם החוסר בתקופה הקשה וליצור פרויקטים קהילתיים פשוטים לביצוע ובעלי ערך חברתי ומוסרי בהנחיית האמנים. כך הרגשנו שאנחנו תורמים במקצת לריפוי הנפשי של כולנו", הם מספרים.
כשבריטו הוזמנו ל"דוקומנטה", היה להם ברור שהם רוצים להרחיב את העיסוק המתמשך שלהם בפוליטיקת מזון (Food Politics). "החלטנו לבטא את הרעיון באמצעות מכלול של שלוש עבודות שכל אחת מהן מביאה זווית שונה על הנושא". בחלל שבו מוצג "Rasad" יצרו ציור ענקי לאורך כל הקיר המורכב מסצנות מתוך סרטים בנגליים שקשורות לאוכל (רעב, מלחמה ועוד). את הסצנות האלה חיפש הקולקטיב בסרטים במשך שנה שלמה, והביצוע של ציור הקיר נעשה על ידי ציירים מקצועיים של כרזות לסרטים. העבודה השלישית היא זו של השביל בקליעת הבמבוק הארוכה שמוביל לגינת ירק הדומה לגינת ירק מסורתית של בתים כפריים ומסתיים במטבח – חלל ההתכנסות המסורתי למשפחה ולאורחים. בנוסף לכך הקרינו בריטו על מסכים באותו חלל תיעוד של ביקוריהם החוזרים בקהילות הכפריות המרוחקות כדי לשים זרקור על הבעיות הגיאופוליטיות שאיתן הן מתמודדות. אמנים רבים עבדו עם הקהילות האלה משנת 2009 בטקסים, במיצגים, באירועי תרבות ובפרויקטים אמנותיים. "לפעמים אנחנו נשארים חודשיים בכפר מסוים בתנאים קשים לצורך היכרות מעמיקה עם התושבים ובניית פרויקט משותף עם האוכלוסייה, וכל מפגש כזה מסתיים תמיד במשתה חגיגי שמוגש בו אוכל מסורתי".
הרעיון של המוצרים העשויים קרמיקה באותם דוכני שוק של המיצב "Rasad" עלה בראשם של אנשי הקולקטיב לפני כמה שנים, כשנקלעו לקושי כלכלי ונדרשו לחשוב על מקור אחר למימון מיידי. לרעיון הם קראו "six inch by six inch" – חפצים קטנים בסדרות שאפשר למכור. "התחלנו לייצר פירות וירקות ביציקות קרמיקה לבנה עם לוגואים חתרניים כמו אלה שבתערוכה, ומכרנו אותם בהצלחה, ראשית בתצוגה בפסגת האמנות של דאקה שבה הוקצה חלל לתצוגת ארגונים ללא מטרות רווח, ואחר כך בירידים בהודו". בעקבות ההצלחה יצרו חברי הקבוצה סדרות נוספות שפרנסו אותה, ובסופו של דבר הפכו החפצים לבסיס הרעיון של השוק ב"דוקומנטה". את התבניות של החפצים יצר קרמיקאי מהקבוצה בסטודיו השיתופי של בריטו, ואת הביצוע של ייצור האובייקטים נתנו לקרמיקאי אחר, שבעבר קיבל מהקבוצה עזרה כדי להקים סטודיו משלו. בתהליך שולבו סטודנטים מהפקולטה לקרמיקה באקדמיה לאמנויות בדאקה, ונשכרו שירותיו של מעצב גרפי שצייר על הכלים.
הרעיון של שימוש בחומר הלבן האנונימי של היציקה התאים להם מאוד לפרויקט ואפשר להם לחדד את הרעיון של הניכור, האחידות המהונדסת והריחוק מהמקור של המזון שאנחנו צורכים כיום, וצירוף החפצים השחורים משחור הוסיף לתחושת הדחייה והזרות. המוצרים וההצבה נראו כמו מעבדה; השוק הכפרי הפך לסטרילי, לתצוגת הכלאות מוזרות ומבוקרות של פירות וירקות אחידים בצורתם; והמראה העלים את הצבעוניות הגועשת והיצרית של שוקי המזרח הרחוק. הפרויקט ביקש להראות כיצד העולם המודרני והקולוניאליזם דוחקים את מדינות הדרום הגלובלי שעדיין מחוברות מאוד לשורשיהן התרבותיים ולמסורת של הגידול החקלאי, ומעלים אט אט את הצבע המקומי, את הריחות ואת הטעמים.
הפרויקט של קבוצת בריטו, כמו הרבה פרויקטים אחרים ב"דוקומנטה", לא רק אתגר את המושג הקלאסי של אמנות, אלא גם הצליח לרסק את הקטגוריזציה לתחומים שווים יותר ושווים פחות, של אמנות "גבוהה" ואמנות "נמוכה". בנוסף לכך הוא גם טשטש את גבולות תחומי הביטוי השונים, כמו אמנות/קראפט ואמנות אינדיבידואלית לעומת עבודה אמנותית משותפת. בריטו ויוצריהם ליפי ורהמן תרמו לשיח הזה מסרים עדינים ולא מתלהמים תוך שימוש באסתטיקה ברורה וכובשת המעוררת בצופה תגובה רגשית, ונדמה שמדובר בציון דרך שיעורר הדים רבים וישפיע על אירועי האמנות הגדולים במערב.
אסתר בק – קרמיקאית, מנהלת ספריית בית בנימיני והארכיון של הקרמיקה הישראלית בבית בנימיני
מקורות:
Ruangrupa, 2020. Documenta Fifteen: Handbook. Berlin: Hatje Cantz.
