"אחד הדברים הבסיסיים שאנחנו צריכים להבין הוא שאנחנו חיה מתוכנתת היטב", אומרת הילה נבו, אוצרת, חוקרת אסתטיקה ויועצת לרכישת אמנות ועיצוב. "אנחנו בטוחים שיש לנו כבני אדם המון חופש בחירה, אבל האמת היא שלרוב אנחנו יונק כמו כל היונקים. 85 אחוז מההחלטות שאנחנו מקבלים ומההעדפות שלנו מחווטות מראש".
בשנה האחרונה סיימה נבו את לימודיה לתואר השני באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון (שהתקיימו כולם בזום), שם למדה בתוכנית הפורמלית הראשונה בעולם ללימודי נוירו-אסתטיקה. נוירו-אסתטיקה היא דיסציפלינה המחברת בין מדעי המוח, פסיכולוגיה, אמנות ויצירתיות. ואם צוללים לתוך זה, מבינים שיש בין כל אלה קשר הדוק. "המטרה של התחום הזה היא להבין מדוע משחר ההיסטוריה יש לאדם צורך באסתטיקה ואיך אנחנו יכולים להשתמש בה היום לטובתנו", אומרת נבו. "הרבה לפני שבני האדם התפתחו ברמה ההישרדותית, התפתחו מהלכים אסתטיים. הפרימטים, קופי האדם הפרה-היסטוריים, גילפו את הסכינים שלהם בצורה סימטרית, כי סימטריה משדרת למוח שלנו משהו בטוח ובריא, גם כשאין לזה הצדקה פונקציונלית. המחקרים בתחום, שהחלו עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, מצביעים על כך שהמוח שלנו הכי נמשך לדימויים שנקלטים בו במהירות. כמו הרבה מערכות אחרות בגוף, גם המוח נוטה לאהוב דברים שהוא צריך להשקיע בהם מינימום אנרגיה. אלה הדברים שמטעינים אותו מיד בדופמין (מוליך עצבי שהמוח מפריש ושגורם לתחושות של הנאה וסיפוק. ר"ב). מלבד סימטריה הוא נמשך למשל גם לניגודיות חזקה, לצורות עגולות ולריבוי או הכפלה של צורה זהה. כל אלה הם גירויים שהמוח מפענח אותם במהירות, ולכן הרבה פעמים אנחנו מתענגים עליהם. עוד גירוי שהמוח שלנו נמשך אליו מיד הוא דימוי של פנים. וככל שהפנים סימטריות יותר, כך הוא נמשך אליהן יותר. יש מחקרים שמראים איך אנשים בעלי פנים א-סימטריות שמואשמים בפשעים מורשעים באופן סטטיסטי הרבה יותר מאחרים שנחשבים 'יפים', בעלי פנים ממוצעות וסימטריות. לעומת זאת, כשאנחנו רואים נוף, המוח שלנו לא רוצה שהוא יהיה סימטרי, כי הוא יודע שזה משהו שלא קיים בטבע".
כל חוויה שאנחנו חווים, מסבירה נבו, מבוססת על שני תהליכים שלפיהם המוח שלנו עובד: Bottom Up – המידע שאנחנו קולטים מבחוץ ותהליך העיבוד שלו, ו-Top Down – כל המידע האישי שיש לנו – ערימת הזיכרונות, החוויות והקישוריות של המוח שלנו. התהליכים האלה תמיד נפגשים, ולכן אין משהו אחד בעולם שנחווה כולנו באותה הצורה.
אבל איך משתמשים בכל המידע הזה? "קודם כול, בפוליטיקה משתמשים בזה כל הזמן", אומרת נבו. "בזמן שלמדתי לתואר התקיימו פה כמה מערכות בחירות, והיה מדהים לראות את זה קורה מול העיניים, למשל כשרוצים להציג את היריב הפוליטי באור רע, יוצרים לו חוסר סימטריה קלה בפנים, שכמעט אי אפשר להבחין בה. משתמשים בזה בשיווק, במיתוג, בתכנון חללים אדריכליים. היום יודעים שגובה התקרה, למשל, משפיע על המערכת ההורמונלית שלנו. בחלל חשוך עם תקרה נמוכה רמת הקורטיזול בדם גבוהה יותר, מה שמכניס את הגוף שלנו לסטרס. חללים כאלה הרבה פעמים מוּעדים לאלימות או לוונדליזם. אחת הדוגמאות, למשל, היא תחנות של רכבת תחתית. היום, כשמתחילים להבין את זה, מתחילים גם לשנות את התפיסה ולהשתמש למשל באמנות בתוך המרחב הזה. פרויקטים אדירים נעשו בתחנות הרכבת של שוודיה, ניו יורק ואיטליה – בנאפולי בעיקר – כדי להוריד את רמת האלימות והוונדליזם, ויש כבר כאלה שאפשר לראות בהם את ההשפעה. במלזיה פורסם מחקר שבוחן את תחושת הביטחון בסמטאות שבהן יש אמנות על הקירות לעומת סמטאות מוזנחות שיש בהן גרפיטי פיראטי בלבד. המחקר מראה שיש הבדל משמעותי ביניהן בתחושת הביטחון.
"הנושא הזה זה בא לידי ביטוי בתכנון מרחבים של בתי חולים, של חללי משרדים, של סביבות לימוד ועוד. פעם השתמשו בצבע ירוק בבתי חולים כי הוא נתפס כצבע מרגיע, אבל היום הוא כל כך מזוהה עם בתי חולים שהוא כבר מעלה בנו אסוציאציות פחות טובות. אחד הפרויקטים הידועים יותר הוא בית חולים בקליבלנד שעוצב כך שיאפשר הטבה במצבם של המטופלים. הוא מכיל, למשל, קירות אנכיים עם צמחים, חללים פנימיים רוויים באור טבעי, ריהוט בגוונים רכים ועוד".
ואיך כל זה מתקשר לאמנות?
"קחי לדוגמה את אוּרְס פישר (Urs Fischer – אמן שוויצרי, בין הבולטים בזירה הבין-לאומית העכשווית. ר"ב). כשאת רואה עבודה שלו, זה בחיים לא יהיה 'What you see is what you get'. אני נכנסתי לתערוכה שלו בגלריה גגוזיאן (Gagosian) בניו יורק, שכל מה שיש בחלל שלה הוא שישה כיסאות משרדיים. ברגע הראשון הדבר הראשון שאת חושבת הוא 'מה זה? בשביל זה באתי?' ומתעורר בך סוג של כעס או אכזבה. אבל אז הכיסאות האלה מתחילים לרקוד כמו רקדנים בלהקת מחול, והם גם מגיבים אלייך – כיסא אחד מתחנף, השני אגרסיבי כשאת מתקרבת אליו וכן הלאה. פתאום נוצר פער במוח בין הדבר שציפית לו לבין מה שקורה בפועל, והפער הזה הוא בדיוק מה שמייצר גמישות קוגניטיבית. הקשר הסינפטי החדש הזה שנוצר במוח הוא מקום של למידה. אגב, אם חוויה כזו של פער מתרחשת בכביש, היא עלולה להיות הרת אסון. אחד הדברים המדהימים במרחב של עולם האמנות הוא שהמוח שלנו יודע שמדובר במרחב בטוח. רגע אחרי שהתעצבנתי שבאתי בשביל שישה כיסאות אני מצליחה להוריד את ההתנגדויות ולהתמסר, ונוצר פה חיווט סינפטי חדש, שהוא כמו קישור חדש במוח זה מאפשר לנו גמישות קוגניטיבית, כמו אימון של שריר בגוף שנוצר לו סיב חדש".
נבו עושה שימוש בכל התובנות האלה כשהיא אוצרת אמנות ועיצוב למקומות כמו משרדים ואפילו לבתים פרטיים ומייעצת לגבי רכישת אמנות. "זה סגר אצלי את המעגל, גרם לי להבין למה אני נמצאת בפוזיציה שלי בעולם האמנות ואיך אני יכולה להביא את זה לאנשים. כשאני עובדת על משרד שיש בו חלל שאמור לאפשר לעובדים לתת דרור למחשבות שלהם ולהיות יצירתיים, העיצוב של המרחב יהיה אחר מזה של חלל סמוך, שהעובדים בו אמורים להיות פרודוקטיביים. כך, למשל, שימוש באמנות פיגורטיבית משפיע באופן שונה משימוש באמנות מופשטת. אמנות פיגורטיבית היא עמוסה ורוויה בפרטים, ולכן היא משאירה אותנו הרבה פעמים בשליטה קוגניטיבית גבוהה, כיוון שהמוח עסוק כל הזמן בעיבוד של גירויים חיצוניים.
© 1998 Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko / Artists Rights Society (ARS), New York
מרק רוֹתקוֹ, בלי כותרת, 1955, מתנת קרן מרק רותקו בע"מ, ניו־יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב. צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר
לעומת זאת, כשאנחנו צופים באמנות מופשטת, כמו למשל בעבודה של מארק רות'קו (Rothko), שלב העיבוד החיצוני מסתיים מהר מאוד, ואנחנו עוברים לשלב שבו אנחנו מסתמכים על זיכרונות, דמיון וידע אישי קודם. כך שבחלל שיש בו צורך בשליטה קוגניטיבית גבוהה, אני לא אשתמש באמנות מופשטת, שמבקשת מהמוח לנדוד למקומות אחרים. כמובן זה לא מוחלט, זה תלוי בהבדלים בינינו, כבני אדם אינדיבידואלים בעלי מבנה מוח שונה, וגם בצבעים, בצורות, בפיגורות ובגורמים נוספים. הכול מבוסס על מחקרים שמצביעים על נטיות, ושום דבר בתחום הזה בעצם איננו אמת מוחלטת".
המחקר של נבו במסגרת התואר הוביל אותה לעסוק במה שמכונה "Creative Well-Being". "יש כבר מדינות בארצות הברית ובאירופה שבהן רופא יכול לרשום לך יום חופש כדי ללכת למוזיאון. היתרון של המרחב האמנותי הוא בזה שאנחנו יכולים להרפות בו את השליטה הקוגניטיבית שיש לנו כל הזמן ולהוריד את הסטרס של המערכת. אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מאוד דואגים לגוף שלנו – הולכים לחדר כושר, שומרים על תזונה וטיפוח – ודואגים מאוד לנפש שלנו – בין אם באמצעות טיפולים פסיכולוגיים או כל טיפול אחר. אבל את המוח שלנו אנחנו לא מכירים בכלל וגם לא דואגים לו ולדרכים שבהן הוא פועל. המטרה של Creative Well-Being היא להבין איך אנחנו יכולים להיטיב עם המערכות שלנו, גם ברמה של לעודד יצירתיות, אבל גם בדרך שבה אנחנו חווים יצירתיות באופן שיאפשר לנו את אורח החיים המיטבי הזה. זה אומר, למשל, לא להיכנס עם הטלפון והאינסטגרם לשירותים", היא צוחקת. "או לכל מקום שבו אנחנו לא רוצים או צריכים לעבד אינפורמציה מבחוץ – מדיטציה, טיול בטבע, הליכה במוזיאון או סתם בהייה. אנחנו יכולים להשתמש באמנות כמרחב שבו הלחץ האבולוציוני קטן יותר, ולכן יש בו הזדמנות רבה יותר ללמידה וליצירת גמישות קוגניטיבית.
"היום, למשל, אין מקום מסיח דעת יותר מנתיבי איילון עם כל הפרסומות, שלטי החוצות והסרטונים שמוקרנים מעל הכביש. כל אלה מעמיסים על החושים. תשומת הלב הקוגניטיבית והחושית שלנו מופנית באופן אוטומטי אליהן במקום לנהג העצבני שחותך אותנו באותו הרגע. במקומן חייב להיות שקט. אני בטוחה שבעוד עשר שנים לא יהיה חוקי להציב מסכי ענק עם פרסומות מעל כבישים מהירים. זה חלק מ-Creative Well-Being. אנחנו עומדים בפני שינוי פרדיגמטי בנושא הזה, בדומה לשינוי שמתחולל בתקופה הנוכחית בנושא של איכות הסביבה".
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
