עמוד הבית

עיונים

השקפות

נוירו-אסתטיקה

מדוע משחר ההיסטוריה יש לאדם צורך באסתטיקה וכיצד אנחנו יכולים לגייס אותה לטובתנו? ריאיון עם הילה נבו, אוצרת וחוקרת אסתטיקה, על הדיסציפלינה שמחברת בין מדעי המוח, פסיכולוגיה, אומנות ויצירתיות

הילה נבו. צילום: תמר קרוון

"אחד הדברים הבסיסיים שאנחנו צריכים להבין הוא שאנחנו חיה מתוכנתת היטב", אומרת הילה נבו, אוצרת, חוקרת אסתטיקה ויועצת לרכישת אומנות ועיצוב. "אנחנו בטוחים שיש לנו כבני אדם המון חופש בחירה, אבל האמת היא שלרוב אנחנו יונק כמו כל היונקים. 85 אחוז מההחלטות שאנחנו מקבלים ומההעדפות שלנו מחווטות מראש". 

בשנה האחרונה סיימה נבו את לימודיה לתואר השני באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון (שהתקיימו כולם בזום), שם למדה בתוכנית הפורמלית הראשונה בעולם ללימודי נוירו-אסתטיקה. נוירו-אסתטיקה היא דיסציפלינה המחברת בין מדעי המוח, פסיכולוגיה, אומנות ויצירתיות. ואם צוללים לתוך זה, מבינים שיש בין כל אלה קשר הדוק. "המטרה של התחום הזה היא להבין מדוע משחר ההיסטוריה יש לאדם צורך באסתטיקה ואיך אנחנו יכולים להשתמש בה היום לטובתנו", אומרת נבו. "הרבה לפני שבני האדם התפתחו ברמה ההישרדותית, התפתחו מהלכים אסתטיים. הפרימטים, קופי האדם הפרה-היסטוריים, גילפו את הסכינים שלהם בצורה סימטרית, כי סימטריה משדרת למוח שלנו משהו בטוח ובריא, גם כשאין לזה הצדקה פונקציונלית. המחקרים בתחום, שהחלו עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, מצביעים על כך שהמוח שלנו הכי נמשך לדימויים שנקלטים בו במהירות. כמו הרבה מערכות אחרות בגוף, גם המוח נוטה לאהוב דברים שהוא צריך להשקיע בהם מינימום אנרגיה. אלה הדברים שמטעינים אותו מיד בדופמין (מוליך עצבי שהמוח מפריש ושגורם לתחושות של הנאה וסיפוק. ר"ב). מלבד סימטריה הוא נמשך למשל גם לניגודיות חזקה, לצורות עגולות ולריבוי או הכפלה של צורה זהה. כל אלה הם גירויים שהמוח מפענח אותם במהירות, ולכן הרבה פעמים אנחנו מתענגים עליהם. עוד גירוי שהמוח שלנו נמשך אליו מיד הוא דימוי של פנים. וככל שהפנים סימטריות יותר, כך הוא נמשך אליהן יותר. יש מחקרים שמראים איך אנשים בעלי פנים א-סימטריות שמואשמים בפשעים מורשעים באופן סטטיסטי הרבה יותר מאחרים שנחשבים 'יפים', בעלי פנים ממוצעות וסימטריות. לעומת זאת, כשאנחנו רואים נוף, המוח שלנו לא רוצה שהוא יהיה סימטרי, כי הוא יודע שזה משהו שלא קיים בטבע". 

כל חוויה שאנחנו חווים, מסבירה נבו, מבוססת על שני תהליכים שלפיהם המוח שלנו עובד: Bottom Up – המידע שאנחנו קולטים מבחוץ ותהליך העיבוד שלו, ו-Top Down – כל המידע האישי שיש לנו – ערימת הזיכרונות, החוויות והקישוריות של המוח שלנו. התהליכים האלה תמיד נפגשים, ולכן אין משהו אחד בעולם שנחווה כולנו באותה הצורה. 

אבל איך משתמשים בכל המידע הזה? "קודם כול, בפוליטיקה משתמשים בזה כל הזמן", אומרת נבו. "בזמן שלמדתי לתואר התקיימו פה כמה מערכות בחירות, והיה מדהים לראות את זה קורה מול העיניים, למשל כשרוצים להציג את היריב הפוליטי באור רע, יוצרים לו חוסר סימטריה קלה בפנים, שכמעט אי אפשר להבחין בה. משתמשים בזה בשיווק, במיתוג, בתכנון חללים אדריכליים. היום יודעים שגובה התקרה, למשל, משפיע על המערכת ההורמונלית שלנו. בחלל חשוך עם תקרה נמוכה רמת הקורטיזול בדם גבוהה יותר, מה שמכניס את הגוף שלנו לסטרס. חללים כאלה הרבה פעמים מוּעדים לאלימות או לוונדליזם. אחת הדוגמאות, למשל, היא תחנות של רכבת תחתית. היום, כשמתחילים להבין את זה, מתחילים גם לשנות את התפיסה ולהשתמש למשל באומנות בתוך המרחב הזה. פרויקטים אדירים נעשו בתחנות הרכבת של שוודיה, ניו יורק ואיטליה – בנאפולי בעיקר – כדי להוריד את רמת האלימות והוונדליזם, ויש כבר כאלה שאפשר לראות בהם את ההשפעה. במלזיה פורסם מחקר שבוחן את תחושת הביטחון בסמטאות שבהן יש אומנות על הקירות לעומת סמטאות מוזנחות שיש בהן גרפיטי פיראטי בלבד. המחקר מראה שיש הבדל משמעותי ביניהן בתחושת הביטחון.  

"הנושא הזה זה בא לידי ביטוי בתכנון מרחבים של בתי חולים, של חללי משרדים, של סביבות לימוד ועוד. פעם השתמשו בצבע ירוק בבתי חולים כי הוא נתפס כצבע מרגיע, אבל היום הוא כל כך מזוהה עם בתי חולים שהוא כבר מעלה בנו אסוציאציות פחות טובות. אחד הפרויקטים הידועים יותר הוא בית חולים בקליבלנד שעוצב כך שיאפשר הטבה במצבם של המטופלים. הוא מכיל, למשל, קירות אנכיים עם צמחים, חללים פנימיים רוויים באור טבעי, ריהוט בגוונים רכים ועוד".

ואיך כל זה מתקשר לאומנות?

PLAY, 2018, © Urs Fischer. Courtesy of the artist and Gagosian. Photo: Chad Moore

"קחי לדוגמה את אוּרְס פישר (Urs Fischer – אומן שוויצרי, בין הבולטים בזירה הבין-לאומית העכשווית. ר"ב). כשאת רואה עבודה שלו, זה בחיים לא יהיה 'What you see is what you get'. אני נכנסתי לתערוכה שלו בגלריה גגוזיאן (Gagosian) בניו יורק, שכל מה שיש בחלל שלה הוא שישה כיסאות משרדיים. ברגע הראשון הדבר הראשון שאת חושבת הוא 'מה זה? בשביל זה באתי?' ומתעורר בך סוג של כעס או אכזבה. אבל אז הכיסאות האלה מתחילים לרקוד כמו רקדנים בלהקת מחול, והם גם מגיבים אלייך – כיסא אחד מתחנף, השני אגרסיבי כשאת מתקרבת אליו וכן הלאה. פתאום נוצר פער במוח בין הדבר שציפית לו לבין מה שקורה בפועל, והפער הזה הוא בדיוק מה שמייצר גמישות קוגניטיבית. הקשר הסינפטי החדש הזה שנוצר במוח הוא מקום של למידה. אגב, אם חוויה כזו של פער מתרחשת בכביש, היא עלולה להיות הרת אסון. אחד הדברים המדהימים במרחב של עולם האומנות הוא שהמוח שלנו יודע שמדובר במרחב בטוח. רגע אחרי שהתעצבנתי שבאתי בשביל שישה כיסאות אני מצליחה להוריד את ההתנגדויות ולהתמסר, ונוצר פה חיווט סינפטי חדש, שהוא כמו קישור חדש במוח זה מאפשר לנו גמישות קוגניטיבית, כמו אימון של שריר בגוף שנוצר לו סיב חדש".

נבו עושה שימוש בכל התובנות האלה כשהיא אוצרת אומנות ועיצוב למקומות כמו משרדים ואפילו לבתים פרטיים ומייעצת לגבי רכישת אומנות. "זה סגר אצלי את המעגל, גרם לי להבין למה אני נמצאת בפוזיציה שלי בעולם האומנות ואיך אני יכולה להביא את זה לאנשים. כשאני עובדת על משרד שיש בו חלל שאמור לאפשר לעובדים לתת דרור למחשבות שלהם ולהיות יצירתיים, העיצוב של המרחב יהיה אחר מזה של חלל סמוך, שהעובדים בו אמורים להיות פרודוקטיביים. כך, למשל, שימוש באומנות פיגורטיבית משפיע באופן שונה משימוש באומנות מופשטת. אומנות פיגורטיבית היא עמוסה ורוויה בפרטים, ולכן היא משאירה אותנו הרבה פעמים בשליטה קוגניטיבית גבוהה, כיוון שהמוח עסוק כל הזמן בעיבוד של גירויים חיצוניים.

Mark Rothko, American, born Russia, 1903–1970 Untitled, 1955 Acrylic on canvas, 137.5 x 69.5 cm Gift of the Mark Rothko Foundation, Inc., New York, to American Friends of the Israel Museum B85.0457
© 1998 Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko / Artists Rights Society (ARS), New York 
מרק רוֹתקוֹ
, בלי כותרת, 1955, מתנת קרן מרק רותקו בע"מ, ניו־יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב. צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

לעומת זאת, כשאנחנו צופים באומנות מופשטת, כמו למשל בעבודה של מארק רות'קו (Rothko‏), שלב העיבוד החיצוני מסתיים מהר מאוד, ואנחנו עוברים לשלב שבו אנחנו מסתמכים על זיכרונות, דמיון וידע אישי קודם. כך שבחלל שיש בו צורך בשליטה קוגניטיבית גבוהה, אני לא אשתמש באומנות מופשטת, שמבקשת מהמוח לנדוד למקומות אחרים. כמובן זה לא מוחלט, זה תלוי בהבדלים בינינו, כבני אדם אינדיבידואלים בעלי מבנה מוח שונה, וגם בצבעים, בצורות, בפיגורות ובגורמים נוספים. הכול מבוסס על מחקרים שמצביעים על נטיות, ושום דבר בתחום הזה בעצם איננו אמת מוחלטת". 

המחקר של נבו במסגרת התואר הוביל אותה לעסוק במה שמכונה "Creative Well-Being". "יש כבר מדינות בארצות הברית ובאירופה שבהן רופא יכול לרשום לך יום חופש כדי ללכת למוזיאון. היתרון של המרחב האומנותי הוא בזה שאנחנו יכולים להרפות בו את השליטה הקוגניטיבית שיש לנו כל הזמן ולהוריד את הסטרס של המערכת. אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מאוד דואגים לגוף שלנו – הולכים לחדר כושר, שומרים על תזונה וטיפוח – ודואגים מאוד לנפש שלנו – בין אם באמצעות טיפולים פסיכולוגיים או כל טיפול אחר. אבל את המוח שלנו אנחנו לא מכירים בכלל וגם לא דואגים לו ולדרכים שבהן הוא פועל. המטרה של Creative Well-Being היא להבין איך אנחנו יכולים להיטיב עם המערכות שלנו, גם ברמה של לעודד יצירתיות, אבל גם בדרך שבה אנחנו חווים יצירתיות באופן שיאפשר לנו את אורח החיים המיטבי הזה. זה אומר, למשל, לא להיכנס עם הטלפון והאינסטגרם לשירותים", היא צוחקת. "או לכל מקום שבו אנחנו לא רוצים או צריכים לעבד אינפורמציה מבחוץ  – מדיטציה, טיול בטבע, הליכה במוזיאון או סתם בהייה. אנחנו יכולים להשתמש באומנות כמרחב שבו הלחץ האבולוציוני קטן יותר, ולכן יש בו הזדמנות רבה יותר ללמידה וליצירת גמישות קוגניטיבית. 

"היום, למשל, אין מקום מסיח דעת יותר מנתיבי איילון עם כל הפרסומות, שלטי החוצות והסרטונים שמוקרנים מעל הכביש. כל אלה מעמיסים על החושים. תשומת הלב הקוגניטיבית והחושית שלנו מופנית באופן אוטומטי אליהן במקום לנהג העצבני שחותך אותנו באותו הרגע. במקומן חייב להיות שקט. אני בטוחה שבעוד עשר שנים לא יהיה חוקי להציב מסכי ענק עם פרסומות מעל כבישים מהירים. זה חלק מ-Creative Well-Being. אנחנו עומדים בפני שינוי פרדיגמטי בנושא הזה, בדומה לשינוי שמתחולל בתקופה הנוכחית בנושא של איכות הסביבה". 

רעות ברנע –  עוסקת בכתיבה בתחום האומנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אומנות.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.