העבודה הראשונה של פאלאווי סאן (Pallavi Sen) שנתקלתי בה הייתה תצלום של קיר מכוסה אריחי קרמיקה לבנים ועליהם ציורים גיאומטריים בעבודת יד בשלל צבעים קרמיים. חמישה מטרים של מעוינים, עיגולים, קווים מפותלים באדום, כחול, ירוק, ורוד, סגול וכתום שיוצרים סדרות של סימנים. הקיר המעוטר הזה הוא חלק מפרויקט "המעבדה" שסאן ייסדה, עיצבה ומפעילה – מרחב ייחודי לצביעת טקסטיל (Dyeing Lab) בוויליאמס קולג' (Williams College) שבמסצ'וסטס. הפרויקט כעת בהרצה וייפתח לסטודנטים בסמסטר הבא בינואר 2023.
סאן היא אמנית רב-תחומית ואשת חינוך, ילידת מומבאי שחיה ופועלת בניו יורק. היא הגיעה לארצות הברית ב-2008 ללימודי התואר הראשון באמנות והדפס בקולומבוס קולג' לאמנויות ועיצוב (Columbus College of Art & Design) שבאוהיו. ב-2014 המשיכה לתואר שני באוניברסיטת וירג'יניה (Virginia Commonwealth University), שם התמחתה בפיסול ומדיה דיגיטלית, ולאחר השלמת התואר השני ב-2016 המשיכה לפעול וללמד בארצות הברית.
השפה האמנותית שלה מתמקדת בתפר שבין שני עולמות: מסורת הקראפט – עבודת היד האופיינית להודו ודרום אסיה בכלל – והתרבות המערבית העכשווית שבתוכה היא פועלת. "בילדותי אמא שלי תמיד סיפרה לי על מלאכות היד השונות, ומאז אני רוחשת כבוד רב לחומר. עבודת היד היא הדבר החשוב לי ביותר, וכל האובייקטים השונים שמקיפים אותי עשויים ביד ומייצגים אזורים שונים של הודו", היא מספרת. היא משלבת ביצירותיה טכניקות שונות כדי ליצור מרחבים אלטרנטיביים – מלאכות היד, האריגה, הרקמה, התפירה והקרמיקה משתתפות בעיצוב המרחב לצד גינון, ריקוד, וידיאו וסאונד. בעבודותיה היא משלבת אלמנטים מרקמות שעיטרו את בגדיה החגיגיים ממחוז קאץ' בגוג'ראט, שם גדלה, צעצועי עץ מהעיר צ'נאפטנה שבקארנטקה, עיטורי החינה שכיסו את ידי הנשים באירועים, אריגה ידנית מכל רחבי הודו ועוד.
חומר, קהילה וקיימות הם שלושה אלמנטים שחוזרים בעבודתה של סאן שוב ושוב. "'המעבדה' הוא פרויקט שיצרתי יחד עם האדריכלית טסה קליי (Tessa Kelly) בוויליאמס קולג', שבו אני גם מלמדת", היא מספרת. "מדובר במרחב שבו סטודנטים יתנסו בצביעה טבעית של טקסטיל והדפס. המעבדה עצמה תהיה בתהליך תמידי של היווצרות והשתנות: בחלל יש קיר אריחים שציירתי עליהם, חלקם מזוגגים ואחרים לא. כשהסטודנטים יעבדו במעבדה ויצבעו טקסטיל, האריחים הלא מזוגגים ישתנו, יוכתמו וייצבעו מהצבע שישפריץ ומהאדים, והמחשבה על כך מרגשת אותי".
אותו אריח מרובע המוכר לכולנו הופך ייחודי בין אם סאן מציירת עליו או מאפשרת לכתמי צבע במעבדה לדבוק בו. "היום יומי, המוכר והכמעט תעשייתי מקבל תוספת חדשה וייחודית", היא מסבירה. את הדימויים שעל האריחים המצוירים הוציאה מספרי לימוד שעוסקים בתאוריות הצבע, ובמיוחד מספרי לימוד של בית ספר הבאוהאוס העוסקים בעקרונות העיצוב.
הרעיון של אמנות ככלי לימוד והתבוננות נוכח מאוד בעבודותיה. "בסביבת עבודה, כל ההחלטות לגבי עיצוב החלל עוזרות לפועלים בחלל זה ללמוד כיצד לפתח ולעודד יצירתיות וסקרנות", היא מסבירה. התלמידים שיגיעו למעבדה ייחשפו לטכניקות הצביעה וייצור הצבע, ויעשו זאת במרחב אידיאלי להשראה, מקום יצירתי ופתוח להתנסויות ולהשתנות ממש כמו האריחים עצמם.
מחלונות המעבדה אפשר לראות גינה שבה היא מגדלת צמחים כדי ליצור מהם אבקות לצבעים כבר באביב הקרוב. כחלק מיצירת האמנות סאן שומרת זרעים ולומדת כיצד הצמח גדל. "מה שקורה לגינה, לצמחים, לא תלוי בנו אלא בכוחם של המים והשמש. זאת לא היצירה שלנו. באופן דומה הרעיון הוא לאפשר לדברים לקרות במרחב. והרבה דברים יכולים לקרות".
סאן יוצרת מרחבים שמתקשרים עם הסביבה ומאפשרים לשוהים בהם ללמוד מלאכות שונות. במעבדת הצביעה היא יצרה תנאים קהילתיים ואינטימיים ליצירת טקסטיל, ואילו בקיץ האחרון, בתוכנית שהות אמן במיין (Skowhegan residency) שבה התארחה, היא יצרה מרחב המאפשר למשתתפים בו להתבונן מחדש על הסביבה ולהעריך מחדש את הקשר ביניהם. היא יצרה מגדיר ציפורים שמכיל ציורים בצבעי מים ומציע למשתמש לשים לב לציפורים ולאו דווקא להגדירן (bird noticing ולא bird watching). לצד המגדיר הקימה סאן את מועדון הציפורים, שקיים פגישות על צפרות, אמנות והתבוננות במרחב. לפגישות האלה הוזמנו אורחי התוכנית ואנשים מהסביבה, והן נמשכות גם כעת, כשהיא אינה שוהה בתוכנית. באופן הזה, האמנית נוכחת במרחב שעזבה, והקשר שלה לסביבה שיצרה, למועדון הציפורים, עדיין נמשך.
בתערוכה "Mise-en-scène" שנפתחה בתחילת ספטמבר בגלריה Open Source Gallery משתפת סאן פעולה עם אמנית נוספת, אילנה האריס באבו (Ilana Harris-Babou). סאן והאריס באבו – אמניות, מרצות וחברות – חלקו דירה בניו יורק בזמן הסגר ב-2020, ושם התפתחה היצירה המשותפת שלהן. ארוחות הצהריים שבישלו זו לזו הפכו לחלק בלתי נפרד מהיצירה שלהן והיו שוות ערך לפיסול הקרמי, לרקמה ולשעות שבהן לימדו בזום. "חיינו יחד בזמן המגיפה, והתערוכה היא דרך לחלוק (עם המבקרים. ד"א) את החלל שבו חיינו ושבו הכול קרה". שם התערוכה, מיז-אנ-סצנה, הוא מושג בצרפתית שמתייחס לאופן סידור האלמנטים והעמדת השחקנים על הבמה, ואכן בתערוכה הזאת שתי האמניות מעלות למרכז ה"במה" את הרגע הייחודי שחלקו ביניהן ומזמינות את המבקרים לכוס תה. הן בנו את הרהיטים לתערוכה בעצמן ויצרו מרחב שבין הביתי ליצירת האמנות. התערוכה ממסגרת את החוויה האינטנסיבית של חיים בלי הפרדה בין הבית, החלל שבו לימדו והסטודיו לצד החיים המשותפים כחברות ואמניות. "ככה נראה שיתוף פעולה אמיתי", היא אומרת.
יצירותיה של סאן הן דוגמה מעניינת לאמנית קראפט שעוסקת פחות במהות של כל אובייקט ואובייקט ויותר בבניית חלל בעזרת אובייקטים. הפסלים, הרישומים או עבודות הרקמה אינם מוצגים כיצירות אוטונומיות אלא כמכלול, כמיצב הבנוי מאובייקטים רבים המשרתים יחד רעיון אחד. בעבודותיה היא נעה בין מקומות, ובכל אחד מהם היא מקימה בית גידול ייחודי שבתוכו ולצידו היא יוצרת. בתוכנית שהות אמן היא יצרה מגדיר ציפורים לא שגרתי המקיים דיאלוג עם המרחב והטבע באזור, ב"מעבדה" מרחב המאפשר לימוד והתבוננות בתהליך צביעת הטקסטיל, ובתערוכה האחרונה מרחב ביתי לכאורה, שמאפשר לצופה לחיות לרגע בביתה בזמן הסגר ב-2020, ולהתבונן במלאכות שבהן עסקה באותה תקופה. "ביצירה אני מחפשת לחבר את המרכיבים של מה שסביבי. יש משהו מאוד יפה בבניית חוויה".
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב- Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
