עמוד הבית

עיונים

מונולוג של חנה

דבריה הצבעוניים של חנה חר"ג צונץ, כפי שהשתמרו בין דפי עלון בשחור-לבן

כריכת כתב העת 'קדרות', גיליון מספר 3, 1977

בפברואר 1977 התפרשו מילותיה של חנה חר"ג צונץ על פני מחצית גיליון מספר 3 של "קדרות", כתב העת של אגודת אמני קרמיקה בישראל. צונץ (2007-1915), שכבר אז הוגדרה מעל דפי העלון כאחת מ"הגבירות הראשונות" של הקרמיקה בישראל, אירחה את אנשי המערכת דאז עמנואל כהנא ואראלה שפרוני בביתה ושיתפה בנדיבות בקורות המרתקים של דרכה האמנותית. באותו ריאיון, שהוגש לקוראים כרשימה בגוף ראשון, סיפרה בפירוט ובנימה אישית על מקורות ההשראה שלה, על גישתה למקצוע ועל התלאות שעברה, ובכך סיפקה הצצה אל התפתחותה של "המציאות הקרמית בארץ" משנות הארבעים ואילך. כחלוצה בתחומה אשר השפיעה על יוצרים רבים, חורגים דבריה של צונץ מסיפורה האישי ומתארים במידה רבה את הבסיס האידיאולוגי והסגנוני של היצירה הקרמית הישראלית.

עלון "קדרות", שגיליונותיו הספורים ראו אור מאמצע שנות השבעים ועד סוף שנות השמונים, יועד להגשת מידע רלוונטי וייחודי לחברי אגודת אמני קרמיקה בישראל. מעין מדורה של שבט קטן למדי שמנה רק כמאה איש בעת פרסום הגיליון הראשון. הגיליונות בולטים בצניעותם – הם אינם גדולים בהרבה ממחברת בית ספר, דפיהם מודפסים רק על צד אחד, ואף שהם מוקדשים לחומר וליצירה, הם מכילים בעיקר מלל ומעט מאד תצלומים, כולם בשחור-לבן. אפשר לומר שלעין צמאת גירויים בת זמננו הם אינם מפתים לקריאה, אך גם בין דפים מצהיבים יכולים להתחבא אוצרות של ממש, ואחד מאותם אוצרות הם דבריה של צונץ. לדברי טעם אין תאריך תפוגה.

אל הריאיון, שקוצר ונערך מחדש, צורפו ציטוטים נוספים מאת צונץ שנלקחו מגיליון מאוחר יותר של "קדרות". ציטוטים אלו, מהגיליון העשירי שהוקדש להוראת הקרמיקה, שופכים אור נוסף על תפיסת עולמה כמורה וכמתוות דרך ומהווים מעין רצועות בונוס לכבוד הפרסום המחודש. מכלול הדברים מוגש שוב לקהל רחב ומקוון תחת הכותרת המקורית מ-1977: "מונולוג של חנה".

"החשוב ביותר הוא תהליך היצירה עצמו: שמחת העשיה וחדוות היצירה חשובים הרבה יותר מהתוצאה המוגמרת. התוצאה, אמנם חשובה, וגם עליה יש לתת את הדעת מדי פעם, אך ההתעמקות בעשיה, ההתלבטות, ההתפתחות העצמית בכבודה – אלו הנקודות החשובות"

על המציאות הקרמית בארץ ישראל

חנה חר"ג צונץ בסטודיו, 1975, חיפה. צילום: מיכל אלון

"ב-1940 הגעתי לארץ. באנו עם מטען אידאי ומקצועי, במטרה לתת, ולא כדי לקחת. התחלתי לחפש את דרכי. ברמת-גן מצאתי בעל מלאכה שהזמין אותי לעבוד אצלו, ואז התברר לי שעלי להתחיל מפגש חדש עם חמרי הארץ, ושכל בית המלאכה שרכשתי באירופה ושלחתי לארץ, על כל המכשירים וחמרי הגלם – הלכו לאיבוד ולעולם לא יגיעו. בארץ היו אז רק שני בתי מלאכה של קרמיקה אמנותית: של הדויג גרוסמן ושל חוה סמואל. הדויג גרוסמן היתה אז בירושלים, ובתחילת שנת 41, עברתי לעבוד אצלה.

יום אחד באו אלי לירושלים שני מהנדסים ששמעו שיש לי השכלה קרמית ושיטות תעשיתיות, והזמינו אותי לעזור בבנית בית חרושת לספלוני קפה ערבי לכל המזרח הקרוב המוקם בבית ג'אלה. ספרו לי שהם בשותפות עם ערבי, וכי בנו שם תנור. אותי הזמינו להרכיב את גוף החומר ואת הגלזורות. אם כי התברר לי שהתנור שלהם הוא תנור פשוט של אמאיל, הייתי זקוקה מאוד לכסף, והסכמתי. השותף הערבי מצא חן בעיני מיד, ובמשך הזמן ראיתי שיש לו תחושה נפלאה לחומר. תוך כדי הנסיעות לירושלים היו שני המהנדסים חוקרים ושואלים אותי שאלות מקצועיות, ובמהרה התברר לי שבמידע שהוציאו ממני – התיצבו בפני הערבי כקרמיקאים מקצועיים. כשראיתי שהם רמאים הפסקתי לעבוד אתם. ואומנם לימים נתברר לי שהם מהנדסי-מים ללא כל מושג בקרמיקה, למרות זאת חתמו עם הערבי חוזה בתור מומחים לחרסינה. עגום ומאכזב היה לראות כיצד ניסו אז אנשים בארץ לבנות קרמיקה. מכל הנסיון המר הזה נשארה לי לפחות ידידותי העמוקה עם הערבי.

בארץ לא היו כמעט קדרים יהודים שידעו לעבוד על גלגל, פרט לקומץ אנשים קטן. וכן חסר היה ידע בגלזורות. אני נמשכתי מתמיד לצד הטכנולוגי. תמיד הרגשתי שנוסף לעיצוב בחומר גם התנור והאש הם חלק אינטגרלי ביצירה. זו הסיבה שמימי לא קניתי חומר מוכן, אלא הכנתי את החומר בעצמי, ותמיד נמשכתי לנסיונות, תוצאותיהם והישגיהם.

בעת ההיא הרגשתי צורך ליצור לי פינה משלי, לכן כאשר הזמינוני לחיפה, אח ואחות ממוצא וינאי, שהקימו בית מלאכה לקרמיקה והיו חסרים מומחה – חשבתי שזו הזדמנות טובה. נפרדתי מהדויג ומירושלים, עברתי לחיפה, וחתמתי אתם על חוזה בתור מנהלת עבודה וכימאית. המשכורת היתה זעומה ביותר. לימים התברר לי שמעבידי נצלו את בורותי בעניני כספים בשעת חתימת החוזה ונתנו לי פחות ממשכורת הפועלים.

העבודה היתה מענינת. מעבידי שמע שמהנדס בנין מחפש פתרון לייצור צינורות ביוב, שלא הגיעו כל עת המלחמה, וחתם אתו על חוזה לייצורם. זה נראה כשגעון: מעולם לא ייצרו אזStoneware  בארץ, וזה היה לי אתגר! ניסיתי לערב חומר ממוצא עם החומר מעבר הירדן, ולמזלי, לפי החוש, הגעתי להרכב נכון ויצרתי חומר לצינורות, ובתור גלזורת-סליפ השתמשתי בחומר ממוצא. אם כי העבודה ענינה אותי, הכבידו עלי במשך הזמן האופן בו נצלו אותי והאוירה במפעל. נוסף על כך חליתי בקדחת, ולא יכולתי להחזיק יותר מעמד. ב- 1945 החלטתי סופית, לעזבם.

כששמעו בהסתדרות שאני 'חפשיה' באו והזמינו אותי לסייע בהקמת מפעל חדש לקרמיקה 'חרסה', המבוסס על חומר עבר הירדן. בעיקר בקשו את עזרתי בהרכבת הגלזורות. כבר בבקורי הראשון שם נראו לי הן הציוד והן תהליכי העבודה מוזרים מאוד. חזרתי הביתה והתעניינתי במומחה הראשי של חרסה, שהדריכני בסיור – התברר לי שאינו קרמיקאי כלל אלא מהנדס רוקח, וכי בנה את כל בית החרושת לפי תרגום רוסי של ספר קרמי גרמני משנת 1905 וללא כל יידע עצמי ונסיון בקרמיקה. שוב טעמתי את הטעם המר של האכזבה מהאנשים ב'עולם הקרמי' הישראלי של אז".

"ההתעסקות בחומר היא ראשונית עד כדי כך, שכל זמן שהיא כנה – היא מקנה לבן האדם ערכים: נותנת לו אומץ לדעה עצמית, ועושה אותנו לאדם יותר חופשי, בעל ערך ומאושר בחברה"

על עבודתי וגישתי האמנותית

"גמרתי אומר שהגיעה העת להקים בית מלאכה משלי. תנור לא היה לי, והייתי סוחבת את הכלים לשריפה במפרץ חיפה! בינתיים התחילו לפתח בארץ אקספורט, וכן לפרסם את הקרמיקה הישראלית ע"י עריכת תערוכות. הצגתי בכולן.

בסוף 46 פרצו לבית המלאכה שלי ורוקנוהו כליל.

הייתי מיואשת, ואז נודע לי שמחפשים בביח"ר 'קדר' מישהו שמבין בגלזורות, צבעים וציור קרמי. הסכמתי לעבוד שם, אך הפעם לפי חוזה מיוחד. הרכבתי להם את כל הצבעים ולמדתי בחורות ציור, תת-זגוגיות ומיוליקה. בפעם הראשונה הרווחתי יפה. זה אפשר לי להזמין מחו"ל כמה מכשירים בסיסיים שנדרשו לי ולהקים בשנית חדר מלאכה כאשר רק החלו להגיע ארצה צבעים וזגוגיות מיובאים מחו"ל – והעבודה הפכה לשגרה – עזבתי את ביח"ר 'קדר' והתחלתי לעבוד בעצמי, בסטודיו שלי. תחילה עשיתי כל מה שניתן לעשות בלי תנור: כמה פינות אח לארכיטקטים, ועבודות ארכיטקטוניות משמוט ששרפתי ב'לפיד' הישן.

משהתחילה מלחמת השחרור, ולבית החולים 'רמב"ם' הגיעו פצועים רבים – ביקש אותי פרופ' מייכלסון לבוא לעבוד עם הפצועים שנתעוורו. כדי להוציאם מהדכאון וכדי לפתח את חושיהם. כמובן שנעניתי לבקשתו והיתה זו שנה חשובה ומעניינת בחיי. נוסף לכך עבדתי גם במוסד לעוורים, בקריית חיים. מאז המשכתי לפתח את חדר המלאכה שלי ובד-בבד ללמד, קודם בבתי ספר ואחר-כך בטכניון. מתמיד אהבתי לעבוד עם אנשים ואת המגע עמם.

חנה חר"ג צונץ בסטודיו של הקדר גונדרון שנק (Gundrun Schenk), 1936, שטוטגרט, גרמניה.

ב-1956, לאחר מלחמת סיני התחלתי שוב לסייר בארץ ולבדוק חומרים. התעסקתי גם בארכיאולוגיה ואז דבק בי שגעון הטרה סיגילטה (Terra Sigillata). השפעה גדולה השפיעו עלי ממצאי עבדת, והטרה סיגילטה האמיתית שעל חלק מהם. הטכניקה 'תפשה אותי' והקדשתי לה הרבה חיפושים ומאות נסיונות, עד שמצאתי, בצורה אמפירית, חומר אשר מתאים לה מטבעו. בהמשך, במעבדות איטליה וגרמניה, אף בססתי את הממצאים שלי באופן מדעי. בשנים האחרונות חשתי שמיציתי את ענייני בטרה סיגילטה והתחלתי לפתח גלזורות שנותנות תחושה של חומר וכן של כלים מחומרים גסים מאד. לאחרונה אני מתענינת בחרסינה בכוון התכונה המיוחדת שלה – רגישות השקיפות לפי העובי. פרט לחרסינה יש לי עד היום התנגדות פנימית לעבוד עם חומרים מחו"ל.

בחוג המצומצם של הקרמיקאים דאז פתחנו את השאיפה לאמנות ישראלית. הרעיון שלנו היה לתת לדור אחרינו בסיס לבנין קרמי מקורי הצומח מהאיזור שלנו. כי חשבנו שלצמיחת אמן בריא חשובים ביותר השורשים. התעקשנו להתחיל עם החומרים המקומיים ולבנות קרמיקה על בסיס הממצאים הארכיאולוגים באיזורינו".

"אינני מתנגדת שבתהליך הלמידה יעשו התלמידים חיקויים. להיפך, בעיני זו אחת הדרכים הטובות ללמוד ולהבין גישות שונות או טכניקות שונות. אך כל זה – כל עוד האדם כנה עם עצמו ומעמיד את עבודתו בתור תרגיל או נסיון, אין הוא מתחזה כיוצר הבלעדי ויודע שזו רק עבודה טובה ולא התגלות או יצירה. בהחלט לגיטימי לבנות נדבך נוסף על מה שכבר היה, בעיקר אם העבודה עשויה היטב, אחרי הכל, אי אפשר לצפות שיעשו רק מה שעוד לא היה – זה כמעט לא ריאלי!"

על קיום סגנון אזורי ואתני בעולמנו המודרני

"עבר הזמן שיכולים לדבר על קרמיקה עממית אמיתית, פרט לשמורות אמנותיות של העבר שעדיין חיות היום. רב האמנים של היום פחות מדי נאיביים ויותר מדי מתוחכמים מכפי שיוכלו לקבל קרמיקה עממית ככנות – אותנטית מודרנית. אך מצד שני – למרות הקומוניקציה המשוכללת של דורנו – אי אפשר לבטל את הגישה השרשית, המיוחדת של איזור ושל עם. כיוון שהמטען האמנותי של אדם כנה, מושפע קודם כל מהסביבה, הטבע והתרבות בהם גדל. אדם שאין לכל אלה השפעה עליו – לא יכול להיות אמן. בקרמיקה, במיוחד, כיוון שהחומר בא מהאדמה בצורה כל כך ראשונית, שלא בדומה למתכת שצריכה לעבור גלגולי צורה עד לעבודה בה (חוט, פח, צנור, וכו') – מוכרחה להיות השפעה מהסביבה.

אפשר אולי להבין שבארצנו במיוחד, שנתקבצו כאן 'עקורים' ממסורות זרות, וכיוון ששורשים לא נוצרים בדור אחד – קשה לבטל לחלוטין את ה'גישה הבינלאומית'. כן טבעי ובריא שבן-אדם רוצה להתנסות בחידושים. יחד עם זה יש סכנה שבמובן אמנותי – הוא ייעשה שטחי אם לא יחזור מדי פעם למטען האמנותי ואין כל ספק שההגזמה בנהייה אחרי ה'בינלאומיות' היא בעוכרי קרמיקאים רבים. אני מבדילה בין יצירה שהיא תוצאה מתהליכים פנימיים של האדם ונולדת מהמגע עם החומר, ומתחושתו – ובין יצירה שהיא תוצאה מנתונים מוזמנים או תכתיבים מהחוץ.

יש בני אדם יוצרים שההכנה הדמיונית והצד היצירתי הוא עיקר בעבודתם, ולא רק ההצלחה או המוצר הגמור חשובים. לעומתם אלה שהעיקר בעבודתם הוא להרשים את כולם, ולהפציץ את כולם בחידושים מדומים לא יגיעו אל עצמם בתור אמנים. הנהייה הרבה אחרי המודה המשתנה לבקרים בצורות, צבעים וטכניקות – היא אופורטוניזם. צריך, אמנם, ללמוד את כל הטכניקות אך מתוך עושר הידיעה – על בן האדם לבוא לביטוי אישי, שלו. אני משוכנעת, שבמשך הזמן יחזרו יותר לצורך האישי שבעבודה. לא כל שכן בקרמיקה – שבה ניתן לקבל את הספוק הגדול ביותר ביצירה וב-4 היסודות בלבד: אדמה, מים, אויר ואש".

"קורה שאמנים מוכשרים מאד נסחפים עם הזרם של האופנות ונכנעים אולי לעול החומרי או לצורך של ההצלחה המסחרית או הפרסום. הם עושים תערוכות ומתפרסמים, אך אינם מנצלים את המיוחד שניתן להם משמיים, ואינם נצמדים למיוחד, האישי, הנובע מתוכם. אולי הסיבה לכך נעוצה בפחד שזו תהיה דרך ארוכה יותר, או דרך שכרוכה בלחימה על דעת הציבור – אך בין כה וכה הם נסחפים עם הזרם – ומה שיש להם באמת לתת לחברה – הולך לאיבוד. לדעתי זה עוול גדול!"

אל הדור הצעיר

"הקדישו הרבה זמן וידע להכרות – שתי וערב עם חמרי הגלם ותכונותיהם, וזאת כדי להוציא מהם ולהביע את מה שיש לכם להגיד. יש לזכור שהחומר הוא ביסודו מדיום תלת-ממדי שמכתיב באופיו הפלסטי המיוחד – צורות ייחודיות ושונות משאר חומרי הגלם הקשים. למי שיש רק ידע טכני וטעם טוב, ואין מה לומר במובן אמנותי – מוטב לעבוד בלי פרטנזיות. מוטב מלאכה טובה מאמנות גרועה".

הציטוטים באדיבות עמותת אמנים יוצרים בישראל מתוך:

כהנא , עמנואל, שפרוני-הררי, אראלה, 1977. "מונולוג של חנה". קדרות, עלון מס' 3: 14-23. תל אביב, אגודת אמני קרמיקה בישראל (מערכת: נורה כוכבי, אראלה שפרוני-הררי)

צונץ, חנה, 1984. "על הוראת הקרמיקה, דברים ביום העיון". קדרות, עלון מס' 10: 2-3. תל אביב, אגודת אמני קרמיקה בישראל (מערכת: פאולה אהרונסון, נורכה כוכבי, אראלה שפרוני-הררי, זכריה רחבי)

צילומי העבודות מתוך התערוכה "סוג של דיאלוג: חנה חר"ג צונץ ומיכל אלון", אוצרת: עינב ברנס אליאסוב, הגלריה הקטנה, בית בנימיני, 2019. צלם: שי בן אפרים

עידן פרידמן – חבר מערכת טקסטורה

השקפות

השקפות

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.