אדמונד דה ואל, אמן הקרמיקה הנודע, הוא גם סופר. הוא מצהיר כי ספרו הראשון, "הארנבת עם עיני הענבר" שינה את חייו.[1] את הטיוטה הראשונה לספרו הוא היה צריך להגיש בתקופה שבה עבד על מיצב של 425 כלי פורצלן במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ב־2009, ובמאמר ב"גרדיאן" מ־2020 הוא מתאר זאת כך: "מדי ערב כתבתי את הפרקים האחרונים על הדמיון בין ממואר להסגת גבול, על ההתלבטות מה לומר ומה להשמיט… תנורי הקרמיקה פעלו ללא הרף, ולצד ניסיונות הזיגוג ניצבו ערימות של ספרים" (de Waal, 2020).
[1] ראה אור בעברית ב־2012 בתרגום אביעד שטיר ובהוצאת ידיעות ספרים.
דה ואל מספר שאחרי השקת ספרו, העוסק בתולדותיו של אוסף פסלוני נֶצקֶה יפניים שהיה בבעלות אבותיו, הוא חשב שיצליח לחזור ליצירה הקרמית. אבל הוא הוצף באלפי מכתבים שקיבל בתגובה לספר. הסיפורים על הפסלונים הקטנטנים בעבודת היד ובעליהם השפיעו על הקוראים ממגוון סיבות. ואף שאחת המבקרות טענה שהספר עוסק בעצם באוסף של עשירים ססגוניים שאוספים פסלוני נצקה ומשמרים אותם (Miller, 2015), אני מבקשת לטעון כי מה שעורר את זיכרונם של הקוראים ותרם להצלחתו של הספר היה נקודת מבטו של יוצר על חפצים והקשרים האנושיים שהם מייצרים.
ספרו השני של דה ואל, "The White Road: Journey into an Obsession", עוקב אחר מסעותיו בג'ינג דה ג'ן שבסין, בדרזדן שבגרמניה, בהרי האפלצ'ים שבקרוליינה הדרומית ובדבון שבאנגליה, במרדף אחר פורצלן. "הדרך הלבנה" הוא קריאת חובה לכל תלמידי הקרמיקה, לא רק כי הוא מתאר גילויים של מרכיבים ליצירת פורצלן באתרים בעלי עושר גיאולוגי, אלא גם מכיוון שהוא מבטא את הצורך של אומן לכתוב על יצירתו. דה ואל מתאר את עמדתו: "כבר חמש שנים קשות אני מדבר עם אמנים ומייקרים על הסיבות לכך שחפצים זקוקים להיסטוריה ועל כך שאומנים ומייקרים צריכים לכתוב, וכבר חמש שנים הם לא מקשיבים לי ורק מקווים שמישהו אחר יעשה את זה במקומם" (De Waal, 2015).
דה ואל לא רוצה, ובצדק, להיות היחיד שמטיף על הצורך לכתוב על קראפט, ולכן המאמר הזה מסביר מדוע יוצרי קראפט צריכים להפסיק לקוות שמישהו אחר יכתוב בשבילם.
קראפט וכתיבה
זה לא שהעוסקים בקראפט אינם מסוגלים לכתוב או אינם עוסקים בכתיבה. ראלף קפלן (Ralph Caplan), הכותב האורח לשנת 2005 בבית הספר הַייסטאק מאוּנטֶן לקראפט (Haystack Mountain School of Crafts) במיין, הסביר שהם עושים זאת בדרכים לא צפויות:
"בסדנת הסלים שלה, ליסה האנטר (Lissa Hunter) מפיצה עצות על כתיבה מתוך מאמרה של אנני דילארד (Annie Dillard), 'Write ‘til You Drop'. בסדנה העוסקת בכריכת ספרים ובטיפוגרפיה… מילים היו חומר גלם, וקרול ברטון (Carol Barton) התמקדה בהן ברוח משועשעת אפילו כשלימדה את ההיבטים הטכניים של הנדסת הנייר… ובפתיחת סדנת העץ שלו, פיטר פּירוֹבּוֹן (Peter Pierobon) ביקש מכל המשתתפים להכין רשימה של שמות תואר חשובים להם… המילים שבחרו התלמידים עזרו להם להבין מה הם באמת רוצים לעשות… (Caplan, 2010).
תלמידי ויוצרי קראפט כותבים – לרוב בלית ברירה – הצהרות אמן, בקשות למלגות וכיתובים לקטלוגים. הם מרצים על עבודתם ומנסים למכור את מה שהם יוצרים בכלים הדורשים דקדוק, איות והשכלה. ומכיוון שקראפט, עיצוב ותולדות האומנות הם חלק מתוכניות הלימודים בתארים ראשונים ושניים, נכתבו לא מעט מאמרים על אודות תנועת ה"ארטס אנד קראפטס" (Arts and Crafts Movement), השייקרים (Shakers), וליז ויליאמסון (Liz Williamson).
אבל לא על זה אני מדברת. גארת קלארק (Garth Clark), כותב ומבקר בתחום הקרמיקה העכשווית ותנועת הקראפט, כתב ב-2008 מאמר שנוי במחלוקת בשם "How Envy Killed the Crafts", שאותו הוא סיכם בהצהרה הבאה: "המורשת… תלויה בשאלה אם קהילת הקראפט תדע להשלים את המחקר בהצלחה ובתבונה" (Clark, 2018). הוצאתי כאן את הערתו של קלארק מהקשרה במידה מסוימת, שכן הוא התייחס ל"תור הזהב" של הקראפט מ־1945 עד 1980, כפי שהוא מגדיר אותו. אבל ההערה הזאת עולה בקנה אחד עם מה שעורכי כתב העת "Journal of Modern Craft" הצהירו בגיליון הראשון שלהם, שהתפרסם גם הוא ב־2008: "[הקראפט], אחרי ככלות הכול, בקושי התפתח כתחום מחקר. בעת כתיבת דברים אלה, אין מחלקות ללימודי קראפט, ויש רק קומץ תקנים אקדמיים בתחום תולדות הקראפט או התיאוריה שלו" (Journal of Modern Craft, 2008).
הקראפט זכה לתחייה מחודשת מאז כתב קלארק את דבריו לפני יותר מעשור. ועורכי "Journal of Modern Craft" בחנו מחדש את הצהרתם על אודות מצב הקראפט ב־2017, והפעם ציירו תמונה ורודה יותר: "התקנים האקדמיים עודם מעטים יחסית לתולדות האומנות והעיצוב, אבל מספר החוקרים המתמחים בהיסטוריה ובתיאוריה של הקראפט בכל זאת עלה פי כמה בעשור האחרון, ומשרות האוצרוּת התרבו גם הן" (Journal of Modern Craft, 2017).
מאמר המערכת הזה העלה על נס את תרומתו של כתב העת לחקר הקראפט, ובפרט את התרומה של גלן אדמסון (Glenn Adamson), אחד מעורכיו המייסדים. אבל זו בדיוק אחת הסיבות לכך שהתחום עדיין זקוק להרחבת המחקר: שליטתם של קומץ קולות ונקודות מבט, כמו אלה של אדמסון.
כשאני בוחנת את הרקע של רבים מהחוקרים הכותבים על קראפט כיום, אני שמה לב שרבים מהם הם היסטוריונים של האמנות או של מדעי הרוח, ושהם מעולם. לא. יצרו. דבר. הקנון של הקראפט מקבל בברכה דיסרטציות, פרקי ספרים ומאמרים של כותבים מתחומי האנתרופולוגיה, הגיאוגרפיה החברתית, לימודי התרבות החומרית, הפילוסופיה והפמיניזם, אבל היכן יוצרי הקראפט שיכתבו בתשוקה ובידענות על תהליכים, טכניקות, מסורות ואורחות חיים? הדוקטורט שלי, העוסק במייקרים של רהיטים ובתנועת הקראפט בניו זילנד, הרוויח רבות מיכולתי לדבר עם היוצרים כאשת קראפט בעצמי.
למה לא להשאיר את הכתיבה הביקורתית על קראפט להיסטוריונים של האמנות? ברוס מטקאף (Bruce Metcalf), צורף וכותב, טען כך: "אני חש שאת הקראפט יש לתפוס לא כתת-קטגוריה של האמנות היפה אלא כתחום ייחודי הכולל הן פרקטיקה והן מחקר. לשיטתי, הקראפט קשור גם לאמנות וגם לעיצוב – וחופף במידה מסוימת לשניהם – אך שונה מהם מספיק כדי לעמוד כתחום בפני עצמו" (Metcalf, 2007).
מטקאף דיבר על כך בישירות בסימפוזיון קראפט בטורונטו ב־1999: "רבים מהאנשים העוקבים אחר הקראפט העכשווי טוענים כי האמנות והקראפט התמזגו, או אמורים להתמזג. בתוך טענות כאלה מובלעת ההנחה הפילוסופית שהקראפט כפי שאנו מכירים אותו והאמנות כפי שאנו מכירים אותה הם היינו הך" (Metcalf, 2002).
בהמשך הוא טוען שהקראפט והאמנות אינם אותו הדבר, וכפועל יוצא, תולדות הקראפט ותולדות האמנות, לימודי הקראפט ולימודי האמנות, התיאוריה של הקראפט והתיאוריה של האמנות אינם אותו הדבר. מכאן: כותבי הקראפט וכותבי האמנות אינם אותם אנשים.
סימנים של שינוי
קולג' וורן וילסון (Warren Wilson College) באשוויל, קרוליינה הצפונית, חנך תואר שני בלימודי ביקורת הקראפט ב־2018, תוכנית ראשונה מסוגה בצפון אמריקה. באתר כתוב:
"הסטודנטים חוקרים שיטות מחקר שונות, מארכיונים ועד להיסטוריות בעל פה… שיטות להצגת יצירות קראפט, מירידי רחוב ועד לתערוכות במוזיאונים, סוגים של כתיבה… מביקורות על תערוכות ועד למאמרים בכתבי עת אקדמיים, וצורות אלטרנטיביות של תיעוד היסטוריה ומסירתה, כמו פודקאסטים, סימפוזיונים, פלטפורמות מקוונות ופיתוח תוכניות לימודים".
ראיה לחשיבותה של תוכנית הלימודים הזאת קיבלנו ב־CraftWays, סימפוזיון מקוון שנערך ביולי 2021 וכלל את בוגרי התוכנית ומועמדיה. איימי מייזנר (Amy Meissner), אמנית טקסטיל, נשאה הרצאה ששמה "Engaging in the Craft of Repair" ושם סקרה את ההיסטוריה של האינואיטים באלסקה לפני שהנחתה סדנת תיקון גרביים. והֶתֶר פּאוורס (Heather Powers), גם היא אמנית טקסטיל, סיפרה שם על מחקרה שהתבסס על ביקורים בחללי סטודיו של אמנים אך נקטע בשל מגפת הקורונה ואילץ אותה לפנות לניתוח תוכני של חללי סטודיו המוצגים בכתבי עת של קראפט. המקרה של פאוורס הוא דוגמה לאקסטרפולציה של הדברים שראתה בדו-ממד על בסיס הידע המגולם בפעילות בסטודיו שלה.
דבר נוסף הראוי לציון בנוגע לתוכנית בוורן וילסון הוא שראשת התוכנית, נמיטה גוּפְּטָה ויגֶרס (Namita Gupta Wiggers), היא אמריקאית בת מיעוטים. עד לאחרונה כללה קהילת הקראפט רוב מכריע של "לבנים ממעמד בינוני-גבוה" (Black and Burisch, 2021). הציטוט הזה של אלן פאנין (Allen Fannin), אורג מברוקלין, מ־1972, מופיע במכתבו לפרנסיס מריט (אז מנהל הייסטאק), שם הגיב לבקשתו של מריט לסייע לו במשיכת מרצים וסטודנטים שחורים. ארבעים שנה אחר כך קרצה ויגרס לטענתו של פאנין: "הקראפט… עדיין זקוק לטווח של קולות כדי להבהיר את רוחבו ועומקו של התחום וכדי להרחיב את עבודתן של דמויות מובילות מהדורות הקודמים שסירבו בעיקשות להרשות לו להיעלם". כדמות מובילה בתחום הקראפט המשתייכת למיעוט מובהק, ויגרס מבינה את הצורך בגיוון ושונות, ויפה שעת אחת קודם (Wiggers, n.d).
כתב העת "גארלנד" (Garland) תורם לגיוון בקראפט ולהכרה בפרקטיקות של קראפט המתקיימות במדינות שנעדרות בדרך כלל מהקנון של התחום. ב־2015, לפני שייסד את "גארלנד", דיווח קווין מארי (Kevin Murray) על תוצאות סקר העוסק בדברים שיוצרי קראפט אוסטרלים היו רוצים לראות בכתב עת המיועד להם (Murray, 2015). התשובות הצביעו על "תמיכה חזקה בכתיבה רפלקטיבית, כולל ביקורות, מאמרים ופרופילים", וכן היסטוריות של קראפט. הקוראים לא רצו מגזין מסחרי אלא ביכרו "מאמרים חקרניים, אנליטיים, שנונים… עיתונות ביקורתית אמיתית, שתבקר". אך הרצונות האלה מזכירים לנו את טענתו של דה ואל כי היוצרים רוצים שמישהו אחר יכתוב בשבילם. מארי היה נחוש במאמציו למשוך כותבים מגוונים לכתב העת שלו. בלעדיו, לרבים לא הייתה במה, ואני טוענת שכדי להיות כותב יש צורך בהתנסות, בדיוק כפי שיש צורך בהתנסות כדי לעסוק בקראפט. גארלנד הוא מקום מכובד להתחיל בו. מארי עוסק בנושא הכתיבה על קראפט במאמרו "Knowledge Work in Service of the Crafts" ומגדיר "עיתונאים, אוצרים, אקדמאים ו'יוצרי תוכן'" כעובדי ידע (Murray, 2020). אני מסכימה עם התפיסה שלו, שלפיה עובדי ידע לא חייבים להיות מייקרים, אך ברצוני להוסיף שבעולם הקראפט מעטים מדי הם מייקרים. מארי מציג שלושה עקרונות שעל פיהם פועלים עובדי ידע: הם חורתים על דגלם את ייחודיות הקראפט במקום להנציח את דימוייו השליליים לכאורה (למשל העובדה שהוא מהעבר, שהוא איטי, לא יעיל ובלתי ניתן לייצור בקנה מידה גדול); הם נותנים לגיטימציה לתובנות העולות מתהליך היצירה באמצעות קשר ישיר עם אנשי קראפט; והם מביטים בתחום במבט רחב כדי שסוגיות כמו מגדר, גזע ומעמד יזכו לביקורת בונה שמטרתה לשפר ולקדם את קהילת הקראפט. עולם האומנות אינו מתכוון לקבל על עצמו את קידום הקראפט. עולם העיצוב אינו מתכוון לתת לגיטימציה למייקרים. אנו – קהילת הקראפט – חייבים לעשות זאת בעצמנו.
מחקר על הקראפט וקיימות של קראפט
באוסטרליה חי אחד ממבקרי העיצוב הבכירים בעולם, שחוקר את האופן שבו עיצוב, על מופעיו הרבים, מדרדר ועוקר את האקולוגיות החברתיות, הטכניות והביולוגיות הנדרשות לקיום האנושי. אם לא שמעתם על טוני פריי (Tony Fry), תתביישו לכם! בהתחשב בכך שוועידת האקלים של האו"ם ב־2021 לא השיגה את תמימות הדעים הנדרשת כדי להוביל לשינוי הנדרש, יש מקום להזכיר כאן את פריי. פוליטיקאים, ביורוקרטים ואנשי עסקים לא ישנו את המסלול שבו מתקדם כדור הארץ. את האחריות הזאת מקבלים על עצמם פריי ואנשים כמוהו שאכפת להם.
פריי טוען ש"ידע על קראפט הוא למעשה בעל חשיבות מרכזית לעתיד" (Fry, 1995). את הידע הזה יהיה אפשר להעביר הלאה באמצעות הנצחת מיומנויות קראפט, שימוש בכלים ידניים והיכרות עם חומרים – קרי באמצעות לימוד התהליך הפיזי של עבודת יד. וכדי להעביר את הידע הזה, יש גם להרחיב את הכתיבה על הקראפט. מתיו קים (Matthew Kiem) ממשיך את טענתו של פריי:
"כיוון שהקראפט הוא חלוצי ופוליטי, יש בכוחו לשמר או לשנות תנאים בלתי הוגנים המזיקים באופן מובהק לבריאותו ולפריחתו של האחר, בין אם מדובר באחר אנושי ובין אם לאו… על כן, כדי שהקראפט יהפוך למנוע של שינוי, על העוסקים בו לפתח מחויבות לשימור ערכו, הן באמצעות מודעות ביקורתית והן באמצעות עשייתם היצירתית" (Kiem, 2011).
קים מזכיר לנו שעול האחריות מוטל על כתפיהם של יוצרי הקראפט. נקודה.
אם הסקוט מוריסונים (ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר) של העולם הזה ימשיכו לשלוט, אזי העולם שנוריש לדורות הבאים יהיה בסכנה. בתרחיש הזה, הגרוע ביותר, הניצולים יהיו בני אדם המצוידים בהבנה של חומרים, של כלים ידניים ושל טכניקות יצירה. נקודת המבט הדיסטופית הזאת מצדיקה את חיזוק תוכניות הלימודים בתחום הקראפט. כדי למנוע עתיד דיסטופי, הקראפט זקוק לכותבים שמבינים את העיסוק המעשי במלאכות יד ומקדמים אותו. אם לצטט שוב את ברוס מטקאף: "אם לקראפט יש איזושהי תקווה למלא תפקיד משמעותי במדעי הרוח או באומנויות החזותיות" – ואני מוסיפה, ברווחת המין האנושי – "עליו לבסס לו זהות משלו, אמות מידה משלו, שיטות לימוד משלו, היסטוריה משלו, צורות משלו" (Metcalf, 2002).
אחרית דבר
ביום הראשון של השנה השנייה ללימודי הקראפט דרסה אותי מכונית וכמעט ריסקה את ברך שמאל שלי. הרופאים אמרו שעלי לוותר על פעילויות הדורשות עמידה לפרקי זמן ארוכים. בימים ההם יכולות הכתיבה שלי כבר היו מעל הממוצע אך התעקשתי בעיקר ליצור. התאונה גזלה ממני את היכולת להיות יוצרת קראפט פעילה בתחום שבו בחרתי, נגרות. השלמתי את השכלתי במגבלות החדשות, ואת כתיבתי המשיכו לעודד ולשבח. המאמר הראשון שלי התקבל לפרסום עוד כשהייתי סטודנטית לתואר שני בעיצוב ריהוט.
לחיים יש נטייה להתערב בתוכניות המפוארות שלנו. אף שדברים רבים עלולים לשבש את יכולתנו לעסוק בקראפט באופן מעשי, את התשוקה לקראפט אין צורך לזנוח. אני כותבת מסורה בכל תחומי הקראפט כבר 21 שנה, ובמסגרת עבודתי פגשתי אומנים וביקרתי בתערוכות שעוררו השראה ברבים ושינו את חייהם. אני מעודדת מורים ויוצרים להסביר לתלמידיהם כמה חשוב לכתוב על קראפט, במשרה חלקית או מלאה, כדי לתמוך באורח החיים הייחודי והחיוני הזה.
מאנגלית: תומר בן אהרון
די ווד – (D Wood) בעלת תעודה בקראפט ועיצוב בקנדה ובעלת תואר שני מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד (Rhode Island School of Design, 2000). הדוקטורט שלה עוסק בריהוט שנוצר בסטודיו ובתנועת הקראפט העכשווי בניו זילנד. די נשאה הרצאות בכנסים בין-לאומיים ופרסמה מאמרים רבים. היא ערכה את הספר Craft Is Political (Bloomsbury 2021) וכתבה בו.
מקורות:
Black, Anthea and Burisch, Nicole (eds), 2021. The New Politics of the Handmade: Craft, Art and Design, p. 250. London: Bloomsbury Visual Art
Caplan, Ralph, 2010. "Making More Than Sense". In The Haystack Reader: Collected Essays on Craft, 1991-2009, edited by University of Maine Press, pp. 331-344, p. 335
Clark, Garth, 2018. "How Envy Killed the Crafts". In The Craft Reader, edited by Glenn Adamson, pp. 445-453, p. 452- 453. London: Berg, 2018
De Waal, Edmund, 2015. The White Road: Journey into an Obsession. Toronto: Knopf, p. 93
De Waal, Edmund, 2020. "'It changed my life': Edmund de Waal on writing The Hare With Amber Eyes". The Guardian, 22.2.2020. https://tinyurl.com/34zrax5d
Editorial introduction, 2008. Journal of Modern Craft, 1(1) (March): 5
Fry, Tony, 1995. "Sacred Design I: A Re-creational Theory". In Discovering Design: Explorations in Design Studies, edited by Richard Buchanan and Victor Margolin, pp 190-218, pp. 212. Chicago: University of Chicago Press
Journal Editors, 2017. "Modern Craft Studies: The Decade in Review". In The Journal of Modern Craft, 10(1) : pp. 5-18, p. 6.
Kiem, Matthew, 2011. "Theorising a Transformative Agenda for Craft". In craft + design enquiry, (3): 33–48, 34-35.
Metcalf, Bruce, 2002. "Contemporary Craft: A Brief Overview". In Exploring Contemporary Craft: History, Theory and Critical Writing, edited by Jean Johnson, pp. 13-23, p. 22. Toronto: Coach House Books & Harbourfront Centre
Metcalf, Bruce, 2007. "Looking Back, Looking Forward". Bruce Metcalf. https://tinyurl.com/2p8rdvsp
Miller, Laura, 2015. "Book Review: "The White Road' by Edmund de Waal”. In New York Times, 10.12.2015. https://tinyurl.com/ref5hprr
Murray, Kevin, 2020. "Knowledge work in service of the crafts: Three principles". In Garland, 29.4.2020. https://tinyurl.com/97r397ww
Murray, Kevin, 2015. "Survey Shows a Need for Critical Writing About Craft", Craft Unbound, 9.2.2015. https://tinyurl.com/yc5bfrhn
Wiggers, Namita Gupta, n.d. :What Craft is Missing: Conversation to Continue…". In The Brooklyn Rail. https://tinyurl.com/2s3f3c2r
