הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים לתערוכתה של עדנה אוליבר בגלריה B.Y5 הוא הצבע הלבן. המון לבן. לבן שתלוי מהתקרה, לבן שמתנוסס על הקירות, לבן שצומח מהרצפה. גם שמה של התערוכה, "רעש לבן", מוסיף עוד רובד ללובן השולט בחלל. כשמתקרבים, מבחינים בקווים שחורים דקים המבליחים מדי פעם בחלק מהעבודות, אבל גם הם לא פוגמים בתחושת הזַכּוּת שמעוררים האובייקטים הרבים.
זוהי תערוכת היחיד הראשונה של אוליבר, והיא מתקיימת לרגל זכייתה בפרס מילה החדש שהשיקה השנה עמותת אמנים יוצרים בישראל. העמותה, שגם מפעילה את הגלריה, תומכת בקרמיקאים בראשית דרכם המקצועית. את התערוכה אצרה טלי קיים, שעוסקת בשנים האחרונות לא מעט במחקר ובהיסטוריה של אמנות הקרמיקה.
עבור אוליבר הקרמיקה היא קריירה שנייה, אולי אפילו שלישית. במקצועה היא רוקחת, אף שעבדה במקצוע שנים לא רבות. בהמשך למדה הוראת פלדנקרייז, ובשנת 2012 החלה את לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. את הלימודים סיימה בשנת 2016, ומאז היא בעלת סטודיו משלה לקרמיקה בביתה שבגבעת שמואל, משתתפת בתערוכות קבוצתיות ומלמדת קרמיקה בבית תרבות עירוני ברחובות וגם בבית בנימיני. בשנת 2018 השתתפה בחממת האמנים העצמאיים ביריד צבע טרי, ועבודות שלה נכללו באחת מקופסאות ה־Freshies מבית היריד – קופסאות ובהן מהדורות מוגבלות של יצירות אמנות שנמכרו אונליין לפני כשנתיים.
"כל השנים ציירתי", היא מספרת, "בתיכון למדתי במגמת אמנות ובמשך שנים עסקתי בעיקר בציור. אבל אחרי שנולדו הילדים שלי היה לי ברור שאני הולכת לעסוק בפיסול. למחלקה לקרמיקה בבצלאל הלכתי בגלל הפיסול, לא בגלל הזכוכית ולא בגלל האובניים".
לפני שהגיעה לבצלאל וגם תוך כדי הלימודים שם היא עסקה בעיקר בפיסול של פסלים גדולים בבניית יד – שונים לגמרי מאלה שמזוהים איתה היום – פסלים שמורכבים מחלקיקים קטנים בצורות שונות ומתחברים זה לזה וכמו גדלים או צומחים לפסל אחד. "אחד הקורסים בבצלאל היה קורס שעסק במשחקים. היו לי אז ילדים בגיל בית ספר והייתי רואה אותם משחקים די הרבה ותוהה למה מבוגרים לא ממשיכים לשחק ולמה משחקים מזוהים רק עם ילדים. הקורס הזה, ותרגילים ספציפיים שנתנו לנו בו, עוררו בי את הרצון לחבר המון חלקים קרמיים ביחד, לייצר אובייקטים שלמרות שהם סטטיים, יהיה בהם מראה של תנועה.
"בהתחלה פיסלתי חלקים קטנים בקרמיקה וחיברתי אותם עם חוט או מתכת או זכוכית. אלה היו עבודות שניסיתי לגרום להן להיות לבישות, תכשיטים לדוגמה, ושכשעונדים אותן על הגוף הן מתחילות לזוז. בשלב מסוים הפריעו לי החוטים והמתכות שיצרו את החיבור, והבנתי שאני חייבת למצוא פתרון בתוך החומר עצמו כדי לחבר בין החלקים".
קו החשיבה הזה הוא שהוביל את אוליבר לעסוק במחברים ולפתח את הטכניקה הפיסולית שבה היא עובדת היום. "התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות עם מחבר, וגיליתי שכשהוא יוצא מהתנור הוא מתכווץ, ואז אפשר להכניס אותו לתוך חור של אובייקט קרמי גדול יותר, ובשריפה השנייה של שניהם בתנור הוא בעצם ננעל". רוב העבודות בתערוכה מבוססות על הטכניקה הזו: פיסול של אובייקטים קרמיים בגדלים שונים, שחלק גדול מהם הוא גם מחברים בתוך מחברים בתוך מחברים. בשלב הראשון היא שורפת בתנור את החלקים הקטנים ביותר ולאחר מכן מכניסה את אותם חלקים קטנים שהתכווצו אל החלקים הגדולים יותר, שורפת אותם שוב כשהם מחוברים וכן הלאה. בעבודות מסוימות ומורכבות יותר יש חלקים שעוברים גם שלושים שריפות.
היא מייצרת את החלקים באמצעות תבניות גבס שהיא יוצרת בעצמה על פי הדמיון ושאליהן היא מוזגת חומר יציקה נוזלי. הגבס סופח את המים שבחומר ומשאיר קליפה חלקה בלבד – כזו שהיא יכולה אחר כך להכניס אליה חלקים נוספים. היא עובדת בפורצלן, כי הוא החומר שמתכווץ הכי הרבה וגם זה שמייצר את הצליל הכי גבוה – עוד עניין משמעותי בפרקטיקה הפיסולית שלה. "אני רוצה שישמעו את העבודות. לא רוצה שיישאר שקט בחלל. אני עדיין רוצה ללבוש אותן לפעמים, אבל היום הדגש הוא על המגע בחפץ, על הצורה שבה הוא זז, שבה החלקים נעים אחד בתוך השני, ועל הצלילים שכל אחד מהם מפיק".
אף על פי שמדובר באובייקטים עדינים ושבירים, ייעדה אוליבר אזור אחד בתערוכה לכאלה שאפשר להרים, לגעת, להזיז ולהקשיב לצלילים שהם מפיקים. האובייקטים האלה תלויים מלמעלה, מונחים על מצעי קרמיקה שהיא יצרה באופן ייעודי עבורם ושקשורים בחוטים דקים אל תקרת הגלריה וכמו צפים בחלל. כל אחד מהם הוא אחר – צורות שונות, גדלים שונים ומחברים שונים – וכל אחד מהם מפיק צליל שונה ומעורר תחושה שונה בעת המגע בו.
"האובייקט הראשון שיצרתי בצורה הזו בבצלאל היה פעמון. הראיתי אותו אז לאחד המורים שלי, נועם דובר, והסברתי לו איך זה עובד. הוא אמר לי אז 'אני בא מעיצוב תעשייתי, אצלנו לא מספרים', אז עניתי לו 'אני באה מאמנות, אצלנו כן מספרים'. גם אנשים מעולם הקרמיקה עדיין קצת פותחים עלי עיניים כשאני מסבירה איך הכול עובד, וגם כי אני מרשה למבקרים לגעת ולהזיז את העבודות ומעודדת אותם לעשות את זה", היא צוחקת.
"מבחינה טכנית, הכי הרבה עבודה זה לייצר את החורים", היא מסבירה. "אני מוצאת את עצמי מייצרת חורים וסותמת חורים כל הזמן, ומכל חור מנסה לעשות עוד חור. אבל העיסוק המשמעותי שלי הוא באיך פוגשים את העבודות. איך נוגעים בהן, איזה צליל הן מייצרות. הייתה לי איזו מחשבה לחבר לעבודות סוג של מנועים כדי שהן יזוזו בעצמן, אבל בסוף החלטתי לאפשר לגעת ולהזיז רק חלק מהן, וזה מעביר את הרעיון".
ברוב התערוכות הקבוצתיות שבהן השתתפה אוליבר עד היום היא הציגה עבודות של כדורים, או יותר נכון כדורים בתוך כדורים. גם בתערוכה הזו הם נוכחים, חלקם תלויים על הקירות. "את הכדור בתוך כדור התחלתי לייצר עוד בבצלאל. הוא גם משחקי כי כדור הוא באופן אסוציאטיבי משהו שאנחנו רוצים לשחק איתו, אבל אני אוהבת במיוחד את ההתייחסות לזמן באובייקט הזה: הכדור הכי פנימי הוא זה שאני יוצרת ראשון, ואז יוצרת כל פעם אחד גדול יותר שמקיף את הקודם. כשאנחנו נפגשים עם הכדור כצופים אנחנו קודם כול רואים את האחרון שנוצר, אז יש היפוך מבחינת המפגש עם העבודה. בנוסף, אני אוהבת את הצליל שהוא יוצר. יש בו משהו סגור ועמוק בזכות התהודה שנוצרת בתוך הכדור".
לצד האובייקטים הפיסוליים תלויים בתערוכה גם שלושה גיליונות נייר ארוכים שפרושים בין התקרה לרצפה ועליהם רישומים של דגמי אותם המחברים שהעתיקה אוליבר מספר הסקיצות שלה. "יש לי בראש כל הזמן דברים שמחכים למימוש. העבודות מתחילות בסקיצות בדו-ממד ולפעמים אני יוצרת גם סקיצות מחומר רגיל. יש הרכבות ספונטניות, אבל הרוב הן כאלה שמבוססות על רישום".
יש תחושה שהאובייקטים האלה די מורכבים מבחינה הנדסית. לא צריך איזשהו רקע בתחום בשביל ליצור אותם?
"אין לי רקע הנדסי, זו פשוט הצורה שבה אני חושבת. כן הייתי טובה במתמטיקה אבל אני לא חושבת שזה תהליך מאוד מורכב. הוא יותר משחקי ממורכב. הייתה צורה אחת הנדסית שהייתה יחסית קשה, אבל הרוב באות די בקלות".
למה רק לבן?
"אני הכי אוהבת לבן ותמיד עובדת בלבן. אני לא חזקה בצבע, למרות שלא פעם אמרו לי שאם אוסיף צבעים אולי אמכור יותר טוב. לבן הוא הצבע הטבעי של הפורצלן".
האובייקטים של אוליבר הם ברובם חלקים, אבל בעבודות החדשות יותר אפשר למצוא גם טקסטורות שנכנסו לתהליך בתקופה האחרונה ושנוצרות באמצעות תבניות הגבס. באובייקטים מסוימים או בחלקים שלהם אפשר למצוא גם דוגמה משני סוגים שונים שמעטרת את החומר: רישום בעיפרון שהיא מוסיפה על פני החומר השרוף ופסים שנוצרים באמצעות הזרימה של הפורצלן הנוזלי אל התבנית: "אם אני מוזגת חומר סמיך מדי נוצרים בו פסי אוויר, מה שבעצם מעיד על יציקה לא מוצלחת. אחרי שהחומר יוצא מהתבנית אני מורחת עליו פורצלן שחור, ואחרי השריפה הראשונה משייפת אותו, כך שמה שנותר הוא פסים שחורים בשקעים שנוצרו ביציקה (טכניקת Inlay, ר"ב)".
קיר אחד מקירות הגלריה מוקדש לגוף עבודות שונה: תבליטים שבהם דימויים של חלקי גוף שונים. הנראות של החומר בהם היא עדינה פחות, לא מוחלקת, כזו שמחדדת את הדמיון של החומר לבשר אנושי. "את עבודות התבליט אני יוצרת מאז 2021. כשטלי קיים הגיעה אלי לסטודיו לבחור עבודות, היא הציעה שנציג גם כאלה, ומלבד שניים ותיקים יותר, כל התבליטים הם חדשים ונעשו לקראת התערוכה. בשתיים מהעבודות השתמשתי בגוף שלי כדי ליצור את תבניות הגבס שבהן יצקתי את החומר, והשאר הם פיסול בתבליט. אלה אולי עבודות שפחות מזוהות איתי, אבל זו הייתה הזדמנות עבורי לשלב גם את הסדרה הזו, שבה אני עוסקת בלחץ ובמרווחים שנוצרים בין חלקי הגוף. כולם מתייחסים למקום של לחיצה, מעיכה של הגוף שמשתנה על פי החומר או של החומר שמשתנה על פי הגוף".
עוד נדבך מקסים לתערוכה הוא "מגדיר לשיטוט בתערוכה" שיצרה טלי גלסקי – משוררת וכתבת מדעית. במגדיר המציאה גלסקי יותר מעשרים מונחים ש"מתארים שמות פעולה ומצבי קיום שנולדו מתוך בחינת היצירות ומתכתבים עם העולם שאוליבר בונה. המילים הללו מדברות את העולם שבו מתקיימות הצורות ומציעות שפה ייחודית שמלווה את הניווט בו" (מתוך טקסט המגדיר שיצורף לקטלוג התערוכה כשיצא לאור). אפשר למצוא בו מילים נהדרות כמו אוֹסִימוֹרְפִיזְם: שינוי ספונטני של מסת החפץ בהתאם לקצב פעימות הלב של האוחזים בו; אֶפִּינוֹר: קו המִתְאָר הנמוג שנותר בחלל לאחר היעלמותה של צורה; זְלִיקָה: מתווה התנועה של זרימה אל תוך מצב מוצק או לְפִיפָה: פעולת אחיזה שמשלבת ליטוף. "אלה מילים שמגיעות ממקורות שונים – עברית, לטינית, יוונית", מסבירה אוליבר, "שהיא לקחה, חיברה והרכיבה יחד כדי לתאר את העבודות ואת תהליכי העבודה. עבורי הן כמו אבני בניין שמרכיבות מכלול, עולם חדש שנוצר".
"רעש לבן", גלריה B.Y5, תל אביב-יפו
אוצרת: טלי קיים
נעילה: שבת, 1 ביולי 2023
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
