במרחק מטרים ספורים ממוזיאון אריאנה לקרמיקה וזכוכית (Musée Ariana – Swiss Museum for Ceramics and Glass) בז'נבה, שבו מוצגת התערוכה "MIGRATION(s)", נמצאת רחבה גדולה. אל הרחבה הזאת שמול בניין האומות המאוחדות, הארגון שחרט על דגלו אחדות ושוויון בין האומות, מגיעים מדי יום מפגינים שונים – פעם אלה מהגרים מסרי לנקה המוחים על פגיעת השלטונות בזכויות האדם במדינה, ופעם אלה מהגרים כורדים שזועקים את זעקת אחיהם המדוכאים בטורקיה ורצים אחר העוברים ושבים כדי שיחתמו על עצומה, נייר לבן ומהוהה שעבר ידיים רבות.
לז'נבה הגעתי בספטמבר האחרון בעקבות הכנס של האקדמיה הבין-לאומית לקרמיקה (IAC – International Academy of Ceramics) המתקיים מדי שנתיים, בכל פעם במיקום אחר ותחת כותרת שונה. השנה לרגל ציון שבעים שנה לארגון וחמישים שנה לכנס, נבחרה העיר ז'נבה שבה נוסד הארגון ובה נמצאים משרדיו. כותרת הכנס שנבחרה הפעם הייתה "Melting Pot" (כור היתוך), וההרצאה הפותחת של החוקר מתאו ג'אני (Matteo Gianni) התייחסה לכותרת הכנס – מונח שאינו רלוונטי עוד בעולם שבו פוליטיקת זהויות הפכה למוקד השיח. לדבריו תם זה מכבר עידן ההיטמעות החברתית-תרבותית ועימו ההבטחה שלא מומשה לחיים משותפים טובים והומוגניים. "אנו נמצאים בעידן 'קערת הסלט' (Salad Bowl) שבו כל פרט שומר על מקומו, על אופיו ועל המסורת שלו", הסביר.
עידן הרב-תרבותיות בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בתערוכות אמנות מרכזיות בעולם כמו הביאנלה בוונציה וביתר שאת בדוקומנטה קאסל, ולכן לא מפתיע שנושא התערוכה המרכזית שנפתחה ביומו הראשון של הכנס היה "הגירה(ות)" (MIGRATION(s)). אוצר התערוכה האנספטר דהלר (Hanspeter Dähler) ביקש להעלות שאלות על זהות, תרבות, מסורת, זרות ושייכות דרך הצגת עבודות קרמיקה מגוונות מבחינה חומרית, תוכנית וטכנית של שלושים ושלושה אמנים ואמניות חברי ה-IAC מעשרים מדינות שונות, מקצתם מהגרים בעצמם.
הגירה, כך נראה, הייתה פה מאז ומעולם. גם בימינו אנשים עוברים ממדינה למדינה, בין אם בשל מצוקה קיומית במדינת מוצאם המאלצת אותם לברוח כדי להציל את עצמם ואת בני ביתם, ובין אם בשל חיפוש אחר חיים טובים יותר. התערוכה כוללת עבודות העוסקות במסע ההגירה בימינו ומציפות את הקשיים שבו, את חוסר הוודאות ואת הסכנה. לצידן עבודות העוסקות במשמעותו של בית, ביציבות ובארעיות וכן בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית. המבקרים והמבקרות בתערוכה יוכלו להתרשם מהשפעות של מסורות קרמיות, מחומרים ומשיטות עבודה של יוצרים מתרבויות שונות וכן מנדידת הידע המקצועי יחד עם סיפורים מיתולוגיים שהפכו לאוניברסליים.
"MIGRATION(s)" מתפרשת על פני הקומה התחתונה של המוזיאון שנבנה בסוף המאה ה-19. בקומת הכניסה ובקומה שמעליה, שהיא חלק בלתי נפרד מהחלל המרכזי, יש עמודי שיש, תקרה גבוהה, מעקה מעוטר ותאורה טבעית. הירידה במדרגות מקומת הכניסה המוארת לקומה התחתונה כמוה כירידה לירכתי אוניית מסע, ולעיניים נדרשות כמה שניות להסתגל לחשיכה.
"Here There and Everywhere" של האמנית הספרדייה מונסראט אלט ג'בראו (Montserrat Altet Girbau) היא העבודה שנמצאת ממש בכניסה לתערוכה. על אריח פורצלן לבן, ממוסגר במסגרת זהב, כתובה באותיות בולטות המילה HOME. האריח הוא ספק שלט לדלת ספק תמונה, מראהו תעשייתי משהו, וכשלט אין בו כל רמז לזהותם של בעלי הבית. הבחירה למסגר את האריח במסגרת זהב כאילו היה ציור יקר ערך הופכת אותו לכאורה לחפץ נחשק, אך תוכנו נעדר, חסר חיים. האריח-שלט-תמונה הוא חפץ שיכול לנדוד עם בעליו לכל מקום, ונשאלת השאלה אם הוא מייצג זיכרון של בית שהיה או שמא את השאיפה הקמאית לבית עתידי. כך או כך נדמה שהוא אינו קיים בהווה, לא פה, לא שם ולא בשום מקום.
שתי פסיעות נוספות פנימה, והעיניים עדיין מתרגלות לחשיכה. מימין, בתוך ויטרינה, ניצבות שלוש סירות עשויות חומר כהה גס ובתוכן דמויות וחפצי חומר קטנים. מבט קרוב מעלה כי אלה דמויות מופשטות לגמרי, חלקי חומר קטנים, שטביעות אצבעותיה של האמנית הברזילאית אדל סוקי (Adel Souki) ניכרות בהן – מגע ייצרי וראשוני – ומראן מזכיר צלמיות עתיקות. שלוש הסירות, שהאומנית קראה להן "Mortuary Boat", נשרפו בתנור עצים שבו העצים משמשים בתפקיד כפול – כחומר בעירה וכזיגוג. אפר העצים בטמפרטורה גבוהה עוטף את החומר והופך לזיגוג. תוצאות השריפה אינן ידועות מראש; השליטה בהן מינימלית ביחס לשריפות אחרות. בחירתה של סוקי בסוג השריפה הזה שבו "שלחה" את סירותיה אל הלא נודע מזכירה סירת מהגרים השטה אל עבר עתיד לא ידוע. בדומה לאריח-תמונה-שלט של ג'בראו, שאינו נותן כל רמז לזהות הדמויות בעלות ה"בית", כך גם דמויותיה המופשטות של סוקי חסרות זהות, דמויות מרוקנות מתוכן. הן אף אחד, אבל גם יכולות לייצג כל אחד.
[1] Meissen Porcelain Factory – מפעל מייסן הוקם בתחילת המאה ה-18 בגרמניה והיה המפעל הראשון באירופה לייצור כלים ופסלים מפורצלן, כאלף שנים אחרי שהסינים גילו את סודות ייצור הפורצלן. המפעל ייצר סדרה גדולה של פיגורינות פורצלן שייצגו דמויות מהקומדיה דל'ארטה.
הסירה כדימוי לנושא ההגירה, המהגרים ומסעם המטלטל מופיעה גם ב"Boat 1"- של הפסל והצייר מייקל פלין (Michael Flynn). פלין נולד בגרמניה, גדל באירלנד ובבגרותו המשיך לנדוד בין מדינות רבות, בהן בריטניה, הולנד, בלגיה ועוד. הפסל שיצר לתערוכה הוא חלק מסדרת העבודות "Ship Of Fools" שעליה עבד בשנים האחרונות. דמויות אנושיות ובעלי חיים מפורצלן מתאחים/ניתכים יחד לאובייקטים פיסוליים רוויי פרטים המזכירים פסלים מתקופת הרנסנס, אך כאלה שעברו בליה משמעותית. הדמויות, מעין גרסה מטושטשת ומעורפלת של פיגורינות קומדיה דל'ארטה תוצרת מפעל מייסן הגרמני[1] נראות מטפסות זו על זו כמנסות לקחת אוויר מעל גלים סוערים בלב ים. המתבונן בפסל אינו יכול שלא לחוש בגופו את זעקת הדמויות הקפואות בחומר. בקטלוג המלווה את התערוכה מספר פלין שסדרת "אוניית השוטים" התחילה כעבודה אינטואיטיבית, כפי שלרוב הוא נוהג ליצור, ועם הזמן התחוורה לו משמעותה – "'אוניית השוטים' היא הפרשנות שלי למצבה העגום של בריטניה בזמן הברקזיט – אונייה בלי הגה". "אך חשוב מכך, זאת הפרשנות שלי למשבר ההגירה המחריד – אנשים נואשים שמנסים להגיע בסירה" (Dähler, 2022, p.18), הוא מוסיף.
לצד עבודתו של פלין ניצבת עבודתה של מיונג-ג'ו קים (Myung-joo Kim), ילידת קוריאה שאחרי שנים באירופה שבה למולדתה. פסלה של קים הוא מעין הר מרחף באוויר המרפרר לציורו של רנה מגריט "טירה בפירנאים". בניגוד לטירת הסלע המרחפת של מגריט, בבסיסו של ההר של קים יש חיבור למבנה נוסף דמוי הר או גוש של סלע. החיבור נראה רופף משהו ומעורר במתבונן חשש מפני נפילה והתנפצות של החלק העליון. את שני חלקי הפסל עוטפות שכבות של גלזורות שונות נוטפות ומבעבעות במה שנראה כהתרחשות בלתי פוסקת וחסרת שקט. בקטלוג התערוכה מספרת האומנית שעבודתה "Nostalgie IV" נולדה מהכמיהה והחיפוש אחר הארץ המובטחת גם בהיבט פיזי וגם בהיבט פנימי – השאיפה ליציבות ולבית. כמי שנדדה לא מעט בעולם, היא תרה אחר המקום שבו תוכל להתיישב ולהניח את מקל הנדודים. לדבריה, היא נושאת את ההר על ראשה. "והוא כבד. ההר הוא הארץ שלי. התשוקה לבדה יכולה לשאת את הכאב הזה" (Dähler, 2022, p.38). ההר – השאיפה ליציבות – מלווה אותה גם עם שיבתה למולדתה, אך הבית אינו אותו הבית שעזבה, ותחושת הזרות שליוותה אותה בתקופתה כמהגרת עדיין נוכחת.
מול ההר של קים נמצאת העבודה "Tekenu's Intent" של האמן פול מארץ' (Paul March), יליד אנגליה המתגורר בצרפת. ארבעה גלמי חומר גדולי ממדים תלויים על הקיר הכהה, ועל הרצפה מונח גולם גדול על מזחלת עץ. Tekenu היא דמות מסתורית שמתוארת לעיתים בסצנות קבורה במיתולוגיה המצרית, לרוב היא יושבת/שוכבת עטויה עור של בעלי חיים או שק על גבי מזחלת עץ, כמו הגולם שעל הרצפה. הגלמים הגדולים של מארץ' מרפררים לסרקופגים (ארונות קבורה עתיקים), הקשורים גם הם מן הסתם לטקסי קבורה. בדומה לעבודותיהם של פלין וסוקי, עבודתו של מארץ' עוסקת במסע, אך להבדיל מהתנועה והדינמיות שבעבודותיהם, פסליו של מארץ' סטטיים מאוד. הוא עוסק בנקודת זמן מסוימת מאוד במסע/מחזור החיים של הפרפר – שלב הגולם שבו נראה לכאורה כי דבר אינו קורה. אלא שבתוך הגולם יש התרחשות בלתי פוסקת – הפיכתו של הזחל בתהליך המטמורפוזה לפרפר, המייצג בתרבויות שונות את נשמת האדם, ומסמל שבריריות כמו גם מוות ובו בעת חיי נצח. המתח בין תפקידו של הגולם הטומן בחובו הבטחה לחופש וללידה מחדש לבין מראהו כשל ארון קבורה כבד ומאסיבי בלתי חדיר ובלתי ניתן לפרימה, מעורר תהיות בקרב הצופה. העבודה מציפה שאלות על זמן, על גלגולי חיים, על תפקיד ועל מקום בעולם ובה בעת נוגעת בפן התרבותי – ב"הגירתם" של דימויים וסיפורים מיתולוגיים שמקורם ביבשת מסוימת למקומות שונים בעולם והפיכתם לאוניברסליים, כפי שבאים לידי ביטוי ביצירה בחומר.
[2] Windrush Genration הוא כינוי לדור של אנשים, מקצתם ילדים, שהגיעו ממדינות הקאריביים לבריטניה בשנים 1971-1948. ב-1948 הגיעה באוניית וינדראש אחת הקבוצות הגדולות מג'מייקה, שהייתה באותה עת קולוניה של בריטניה ואנשיה היו נתינים בריטיים החופשיים לחיות ולעבוד בבריטניה. ב-2017 בעקבות תחקיר עיתונאי פרצה "שערוריית וינדראש" – התברר כי מערכת ההגירה הבריטית גירשה רבים מדור הווינדראש ושללה את זכויותיהם המשפטיות.
נושא ההגירה בתערוכה עולה כאמור גם בהקשר של הגירת חומרים ונדידת ידע מקצועי ומסורות של עשייה חומרית קרמית. אפשר לראות זאת בעבודה "Windrush" של האמנית הג'מייקנית נורמה רודני האראק (Norma Rodney Harrack). האראק יצרה פסל מחומר בהיר הנראה כקנקן בצורת אונייה. כפי שעולה משם העבודה, וכפי שמציינת האמנית בקטלוג התערוכה, הפסל הוא הומאז' לספינה הגרמנית HMT Empire Windrush שעגנה בשנת 1948 בנמל טילברי שבבריטניה, ועל סיפונה אזרחים מג'מייקה שהגיעו בעקבות המחסור בידיים עובדות בבריטניה שאחרי מלחמת העולם השנייה.[2] בין מאות הנוסעים מג'מייקה היה הקדר ססיל בו (Cecil Baugh) שהגיע להתמחות אצל הקדר ברנרד ליץ' בבריטניה. לאחר ההתמחות הוא שב לג'מייקה עם הכישורים והידע המקצועי שצבר והתרבות שספג, והעבירם הלאה לרבים. כפי שברנרד ליץ' ייסד את תנועת קדרות הסטודיו בבריטניה לאחר שהות ארוכה ביפן, שבמהלכה למד את רזי הקדרות ונחשף לרעיונות הפילוסופיים העומדים מאחוריה, כך עשה ססיל בו בג'מייקה. עבודתה של האראק – כלי-פסל – היא מחווה חומרית פואטית לרגע משמעותי בהיסטוריה של ג'מייקה, ובפרט בתולדות קרמיקת הסטודיו שלה.
גם סדרת העבודות "Object" של האמנית הנורבגית היידי ביורגן (Heidi Bjørgan) מתייחסת לקדר ידוע בתולדות הקרמיקה העכשווית – ג'ורג' אור (1918-1857 George Ohr), מדרום ארצות הברית, שנודע בכינוי "הקדר המשוגע". אור התפרסם רק לאחר מותו, ויש הרואים בו מבשר תנועת האקספרסיוניזם המופשט בארצות הברית. במהלך חייו חי כגולה בקהילתו המקצועית; בתקופה שבה קדרים יצרו כלים שימושיים בצורניות מסוימת, לרוב סימטרית, בעלת קווים "נקיים" ותחת חוקים טכנולוגיים נוקשים, אור חרג מהנורמות המקובלות. הוא יצר כלים בעלי צורניות יוצאת דופן – חוסר סימטריה, כלים מטים ליפול, כלים "מקומטים", שילובי זיגוגים לא מקובלים ועוד. הוא מרד בנורמות ונידון לחיות בסטודיו רחב ממדים מלא עד אפס מקום בעבודות שאף אחד לא רצה לרכוש. הוא הקדים את זמנו, שכן שנים לאחר מותו חשפו בניו לציבור את הסטודיו על שלל יצירותיו, והן הפכו לנחשקות ובעלות ערך. בקטלוג התערוכה כותבת ביורגן כי היא מקיימת דיאלוג חומרי עם יצירותיו של אור ומציגה כלים שימושיים שהיא מפקיעה מהם את שימושיותם. היא עושה זאת בדרכים שונות, כמו כיסוי הכלים בשכבות של זיגוגים מעורבבים ושריפתם לטמפרטורות שונות או שריפות חוזרות של העבודות – פעולות המסכנות את שלמותן (Dähler, 2022, p.8). היא משתמשת במתודת העשייה של אור הדוגלת בעשיית כל מה ש"אסור" או לא נהוג בקדרות הקלאסית, וכך יוצרת שפה חזותית משלה, שמקורותיה במאה אחרת ובצידו האחר של העולם.
נושא הארעיות עומד בליבן של כמה עבודות נוספות. למשל "The Shelter" של האמנית השוויצרית פטרישיה גלייב (Patricia Glave). גלייב יצרה מחסה – מבנה ארעי יפהפה מענפים ובד המזכיר אוהל מאולתר במחנה ביער או מעין משכן זמני של חסר בית. אלא שהמבנה שיצרה עשוי מ"עצי" פורצלן לבן, דבר ההופך את המקלט הזמני לשברירי אף יותר. גלייב יוצרת פרדוקס שמטרתו, לדבריה, להדגיש את התעלמות מרבית העולם מהדרמה הגדולה של נושא ההגירה (Dähler, 2022, p.24).
העבודה "Urban Wheel" של האמן השוויצרי לאונדרה ביורקהארד (Léandre Burkhard) עוסקת גם כן בארעיות, אך כזו הקשורה למפגשים מזדמנים עם זרים. ביורקהארד בנה אובניים בהשראת אובניים שראה בצפון סין, כאלה המחייבים שיתוף פעולה בין שני אנשים כדי להפעילם. את האובניים הציב במקומות ציבוריים שונים וביקש מהעוברים ושבים לסייע לו. בזמן שעובר האורח סובב את האובניים, ביורקהארד יצר קערה. בכל רגע משותף התפתחו שיחה וגם זיכרון חומרי בדמות אותה קערה. בתערוכה הוא מציג סרטון וידיאו שמתועדים בו המפגשים הרגעיים עם האנשים והאינטראקציה עימם שהולידה סדרת קערות. דרך שפת החומר ובאמצעות פעולה משותפת, גם אם זמנית, מנסה ביורקהארד לגשר על פערים בין בני אדם דוברי שפות שונות.
גם העבודה "Tea Express" של האומן האוקראיני יורי מוסאטוב (Yuriy Musatov), המגיע מאזור מלחמה, מתייחסת לתנועה בלתי פוסקת, להגירה מתמדת ולשינויים תדירים – פנימיים וחיצוניים. מוסאטוב יצר ערכת תה המיועדת לדבריו לשני אנשים וכוללת שני ספלים וקומקום בצורת קטר של רכבת קיטור מהמאה ה-19. בקטלוג התערוכה הוא כותב שעבודתו מייצגת מעבר בין תרבויות ואפשרות לדיאלוג וכי שתיית התה מסמלת רגע של רוגע והרהור. ואכן, כקומקום תה עם שני ספלים הוא מזמין חיבור ודיאלוג סביבו בין שני אנשים, מכרים או זרים. מוסאטוב מסביר, שאפשר להשוות את החיים עצמם לרכבת הנעה תמיד קדימה ושהקטר שלה "שועט כחץ לעבר היעד שלו" (Dähler, 2022, p.44). אולם בקטר הלבן ונטול הזהות יש משהו סטטי מאוד וחסר חיים. במיוחד בהשוואה לעבודות אחרות של האמן, שמאופיינות בצבעוניות עזה, בצורות רכות יותר ולעיתים גם בשכבות חומריות מרובדות על פני השטח שלהן. החפץ, הכלי המסמל חיבור בין אנשים, תנועה מתמדת וחיות, נראה כמו אנדרטה מוקטנת בכיכר העיר.
בסוף הרצאתו של ג'אני שפתח את הכנס הוא דיבר על הכלי (Pot) כדימוי לכדור הארץ ועל מצבו המתדרדר מבחינה פיזית ואנושית. "הכלי נמס (melting Pot). כיצד עלינו לנהוג כדי לשמור על תוכנו? כרגע אין בסיס אוטופי שיאחד את החברות השונות, ולכן הן נזילות, לא יציבות וכך גם כדור הארץ".
שאלתו הדהדה בראשי גם ביציאה מהמוזיאון, כשחלפתי שוב על פני "רחבת ההפגנות" בזמן שהנוכחים בה קיפלו את כרזותיהם, ניקו אחריהם והכינו את הרחבה למפגינים הבאים שיתייצבו למחרת היום.
MIGRATION(s), Musée Ariana, Geneve
אוצר: Hanspeter Dähler
בהשתתפות: Montserrat Altet Girbau (ES), Lia Bagrationi (GEO), Heidi Bjørgan (NOR), Léandre Burkhard (CH), Razalina Busel (BLR), Fabien Clerc (CH), Christine Coste (FR), Michael Flynn (UK), Yoshimi Futamura (JPN), Magdalena Gerber (CH), Patricia Glave (CH), Ana Lucia Gomez De Valle (MEX), Eliisa Isoniemi (FIN), Rashi Jain (IND), Jiang Yanze (CHN), Jacques Kaufmann (FR), Cecil Kemperink (NL), Myung-joo Kim (KR), Yoojoo Kim (KR), Paul March (UK), Yuriy Musatov (UA), Jane Norbury (FR), Danijela Pičuljan (HRV), Norma Rodney Harrack (JAM), Maude Schneider (CH), Anja Seiler (CH), Sıdıka Sevim (TUR), Adel Souki (BR), Hongyu Tan (CHN), Hirotsune Tashima (US), Xavier Toubes (ES), Estefania Valls Urquijo (GTM), Nataliya Zuban (UA)
נעילה: 19 במרץ 2023
שירה סילברסטון – עורכת טקסטורה
מקור:
Dählerm, Hanspeter, 2022. MIGRATION(s): EXHIBITION GUIDE . Geneva: Ariana, Swiss Museum for Ceramics and Glass
