ליאב מזרחי הוא אמן, אוצר ואיש חינוך בתחום האמנות כבר יותר משני עשורים, אבל את הלֶבֶד – החומר שהפך לאחד הדומיננטיים בעבודה שלו – הוא גילה רק לפני ארבע שנים. "נחשפתי אליו בפעם הראשונה כשלמדתי חינוך אנתרופוסופי במכללת זומר", הוא מספר. "שם למדתי את הטכניקות המגוונות שיש בליבוד. מהרגע הראשון הלבד שבה את ליבי. הוקסמתי. הסתובבתי בעולם הקראפט הרבה שנים, במקביל לציור. עבדתי בפיסול בנייר, למדתי צורפות, תמיד עניין אותי העולם של החומרים הרכים ושל עבודת הידיים, אבל כשנחשפתי ללבד הרגשתי שזה החומר או המלאכה שהיו חסרים לי כדי להביע את עצמי".
בימים אלה מציג מזרחי עבודות לֶבֶד במסגרת התערוכה "מזל טוב" בגלריה חנינא. לצד עבודות של שירה ריימן וענבל מארי כהן (שגם אצרה), מוצגים נרות שיצר מלבד, ועל המרכזי שבהם, שסביבו נבנה קונספט התערוכה, רקומות המילים "מזל טוב" בצידו האחד ו"אמילי בת 9" בצידו האחר. הרפרנס לאירועי שבעה באוקטובר ברור, אבל לעבודות הללו קדמה דרך של ארבע שנים שבמהלכן הפך מזרחי את הלבד לחומר שמחבר בינו ובין הקהל שלו.
מזרחי מספר שטכניקת הליבוד היא טכניקה מסורתית פשוטה מאוד. "אפשר לראות אותה כמעט בכל מדינות העולם – בצפון אירופה, בדרום אמריקה, במזרח אסיה. הלבד עשוי צמר טבעי, ומה שמחבר בין הסיבים שלו הוא מים חמים או שומן. לרוב משתמשים בסבון, לפעמים על בסיס שמן זית או חומר טבעי אחר. הלבד קיים גם בתחום הבידוד והחימום. עוד לפני שיצרו ממנו פיות וגמדים הוא שימש למשל לבידוד יורטים (אוהלים גדולים ר.ב.) בדרום אמריקה או במרכז אסיה, ואפשר למצוא אותו בלבוש מסורתי, בנעלי בית ובאובייקטים נוספים שמטרתם לחמם. הליבוד הוא מלאכה שאין לה באמת אבא ואמא. אי אפשר לקחת עליה בעלות או להגיד מאיפה בדיוק הגיעה. היא עוברת מדור לדור, והטכניקה שלה די זהה בכל מקום בעולם".
מהי הטכניקה? איך עובדים עם הלֶבֶד?
"זו עבודה שיש בה משהו מאוד פיזי: מפזרים את סיבי הצמר הטבעי בשתי וערב על משטח מחוספס כלשהו, לרוב נייר פצפצים או לינוליאום. מעל כמה שכבות של הצמר מניחים בד אורגנזה או בד אחר שהוא קצת יותר נושם, על כל זה מפזרים מים וסבון ומתחילים ללוש, לגלגל. כך הסיבים נכנסים ונטמעים זה בזה. אחרי 8-5 דקות ראשונות של עבודה כבר אפשר לראות שנוצרת יריעה של לבד. היריעה היא נקודת המוצא לטכניקות שונות – אפשר להוסיף עליה עוד צמר צבעוני, עוד משטחים ואפליקציות ששוזרים זו בזו, ולהפוך אותה לתלת-ממדית".
אחרי שמזרחי פגש בחומר לראשונה הוא לקח אותו איתו הביתה והתחיל להתנסות בו. "הלבד אצלי נשאר די בסיסי. לא לקחתי אותו לעולם של ציור או של דקורציה, אלא דווקא לעולם של טקסטים. הלבד מבחינתי הופך להיות כמו מצע, כמו דף של מחברת. אחרי שהיריעה עצמה מתייבשת, הטכניקה שמתווספת היא הליבוד היבש, שנעשה באמצעות עבודה עם מחט מיוחדת בעלת שיניים ששוזרות ומטמיעות את הסיבים של הצמר זה בזה. אפשר להגיע עם הטכניקה הזאת לאיכויות יוצאות דופן. יש כאלה שיוצרים באמצעותה ציורים ממש ריאליסטיים. עבורי זהו כלי כתיבה – זה העיפרון או המכחול".
ההזדמנות הראשונה שלו להציג עבודות עשויות לֶבד הייתה במסגרת תערוכת יחיד שהציג בגלריה אלפרד בשנת 2021 בשם "כרבולית" (אצרה: רויטל משעלי). העבודה המרכזית בתערוכה הייתה שמיכה מלובדת בדמות מודעת האבל של אימו של מזרחי, שהלכה לעולמה כשהיה בן 13. באותה תערוכה הוא גם החל לראשונה להעביר סדנאות ליבוד בשיתוף הקהל, וכך תוך כדי הצגת התערוכה נתלתה על קיר הגלריה סדרת עבודות של מודעות אבל נוספות שיצרו המשתתפים בסדנאות הגלריה. "מהרגע שבו ליבדתי את מודעת האבל נכנסתי לתהליך של ריפוי. לא רציתי להיות לבד בתוך הדבר הזה. ראיתי כמה קל לעשות את זה וגם איזו מתנה אני יכול להעניק בחלוקה של הידע ושל החומר הזה ובעובדה שהוא מנחם ומחמם. בכל שבוע ישבתי בחלל התערוכה עם אנשים שבאו וליבדו את מודעות האבל שלהם, והקיר הלך והתמלא".
העיסוק במוות, מספר מזרחי, היה נוכח בעבודות שלו גם לפני כן. "אם אני מסתכל על הביוגרפיה שלי כאמן, אני חושב שהוא היה שם לאורך כל השנים. בתערוכות הראשונות שלי כשעוד הייתי סטודנט באוניברסיטת חיפה הצגתי ציורים של זירות פשע. האנתרופוסופיה רואה את העולם לא כציר זמן ארוך אלא כספירלה, וככה אני מרגיש גם לגבי הנושא הזה. המוות נכח בעבודות שלי לאורך השנים. גם דימויי הכדים שאני עוסק בהם כל השנים הם קצת כמו כדי אפר שמכילים בתוכם את המוות. בתערוכה באלפרד זה היה ממש הדבר עצמו ללא שום סובלימציה. אולי גם בגלל שעסקתי שם במילים – לא בדימוי של האדם שמת אלא בשם שלו. זה עדיין ייצוג וזו עדיין אמנות, אבל אחרי שהדימויים החזותיים הם אלה שליוו אותי המון שנים, הגעתי לשלב שבו הפסקתי להתחבא ושמתי את זה כמו שזה, כמודעת אבל".
בקיץ 2022 הציג מזרחי את הפרויקט "צדקה תציל ממוות" במשכן לאמנות עין חרוד (אצרו: יניב שפירא ואלעד ירון), שבו פנה לעסוק בנשים אמניות בתולדות האמנות הישראלית, אמניות שנשכחו ולא נכנסו לקאנון. במסגרת המחקר המעמיק שאליו צלל הוא איתר את הקברים של חלק מהן וביקר בהם פיזית. הליבוד הפעם לא היה של מודעות אבל, אלא של העתקים של המצבות שלהן. בתערוכה הוצגו 25 יריעות מלובדות שעליהן דימויי המצבות, מגולגלות כמו שמיכות ומוצבות על הרצפה לאורך קירות הגלריה.
ליד המצבות הציג 110 נרות לֶבֶד כחולים שמזכירים בצורתם נרות נשמה ועליהם שמות האמניות, והקומפוזיציה של הנרות הרכיבה את המילה "זוכרות". "את האבן של המצבות הפכתי לחומר רך, ריככתי אותן וגם חיממתי אותן באיזשהו אופן במובן ההוליסטי באמצעות הנרות. בפתיחת התערוכה התקיימה פעילות של ליבוד 'אבנים' מצמר וסבון, ואנשים ליבדו והניחו אותן על ה'קברים' שבחלל. במהלך ימי הצגת התערוכה השארתי בה באחת הפינות המון צמר, מים וסבון, ומי שהגיע יכול היה ללבד במקום ולהניח אבני לבד נוספות. עם הזמן הן הלכו ונערמו, וביום האחרון של התערוכה כבר הייתה שם ערימה גדולה של אבנים".
במסגרת התקציב שניתן לו ממפעל הפיס לטובת הצגת התערוכה רכש גם 12 עבודות של 12 מהאמניות הללו והציג בתוך התערוכה שלו תערוכה קבוצתית שלהן. העבודות שלהן היו תלויות על הקירות, ואילו אלה שלו היו מוצבות כולן על הרצפה. בקיץ האחרון הציג גרסה דומה של הפרויקט בתערוכה בגרמניה, שבה הנציח חמש אמניות יהודיות שנספו בשואה.
כשהסתיימה התערוכה בעין חרוד החל מזרחי לעבוד על הפרויקט המלובד הבא במסגרת התערוכה "שיעורים חיים" שהוצגה בגלריה עזריאלי של מכללת הדסה בירושלים (אצרה: טלי קיים). במקרה הזה המודל של התערוכה כולה היה הצגת עבודות משך שנעשות בשיתוף הקהל, בדומה לאופן שבו עבד בשתי התערוכות הקודמות. "בתערוכה הזו התחלתי מהלך שאני ממשיך אותו גם בימים אלה. הוא התחיל בשאלה אל קהל התלמידים – איזה עלבון את.ה נושא.ת על עצמך? הכנתי שמיכות לבד גדולות לבנות, ובניגוד למודעות האבל שהיו עבודות אישיות, פה עבדו המשתתפים על שמיכה אחת. הם ישבו סביב שולחן וקיבלו צמרים ומחטים וליבדו את העלבונות שהם נושאים על עצמם. זה היה מאוד מרגש".
"זו הייתה עבודה תלוית קהל, וזה משהו שלפחות כרגע אני מרגיש שממלא אותי. אני מוצא את עצמי מסופק ומרוגש הודות לחיבור האנושי, הבלתי אמצעי. אני חושב שהגעתי לנקודה בביוגרפיה שלי שמתחברת לי לאותה הספירלה, שיש בה את החיבור של אמן ומורה וגם אוצר וחוקר, כי בסדנאות ובפרקטיקה הזו של שיתוף הקהל קיימים גם עולם ההוראה, גם האמנות הפלסטית וגם הפרפורמנס".
את הפרקטיקה הזו המשיך מזרחי גם אחרי שבעה באוקטובר ולאורך המלחמה בשיתוף קהלים שונים זה מזה: האחד, במסגרת סדנאות של Talking Art (פלטפורמה לסיורי אמנות של שני ורנר) שבה משתתף קהל שוחר אמנות שמעורה בתחום; והאחר במסגרת סדנאות שהעביר למפונים ולקהילות מקומיות (בין השאר במסגרת "זומו") ושאליהן הגיע קהל רחב ומגוון, לא בהכרח כזה שמכיר את עולם האמנות, לפעמים מבוגרים וילדים כאחד. "השאלה הפתוחה שאני מציב בסדנאות האלה היא מה מנחם אותך או מה מחמם אותך. הגעתי אליהן כאמן ועברתי בהן תהליך של שחרור. זה היה לי לא פשוט כי אני מאמין במקום של האמנות ושל הריפוי דרך אמנות, אבל במקום מסוים נתתי להם לעשות מה שהם רוצים.
"אני עדיין נמצא מדי פעם במאבקים בין הדימוי – האובייקט שאני רוצה שיהיה יפה ויעניין אותי – ובין הדרך שבה אני מצליח להביא את הקהל לשתף פעולה. אני כן רוצה להיות שייך לשדה האמנות, אבל הפסקתי לפחד מההגדרה של תרפיה באמנות. מה שאני מציע שייך לעולמות הריפוי, ובמסגרת העולמות האלה אני רוצה לשמור על המקום של האמנות עצמה".
בחנוכה האחרון החל מזרחי ללבד נרות, לפי אותו מודל של נרות הנשמה שהציג בזמנו בעין חרוד. בכל יום העלה צילום לפייסבוק כמספר הנרות שהדליקו באותו היום. "כשאמילי הנד חגגה יום הולדת בשבי יצרתי עבורה נר יום הולדת שהוא גם נר נשמה או נר זיכרון וזה שוב המשחק הזה על הציר בין החיים והמוות. זה גם השיח שניסתה ענבל מארי כהן לייצר בתערוכה, שממש נבנתה סביב הנר הזה".
לצד אותו נר מציג מזרחי בתערוכה סדרה של נרות צבעוניים שעליהם רקומים משפטים מתוך פיוט יהודי מהמאה ה-5 לספירה. את הפיוט הוא למד במסגרת תוכנית העמיתים של "עלמא – בית לתרבות עברית" שבה הוא משתתף בימים אלה. "ברגע שנתקלתי בפיוט הזה הרגשתי שבא לי לעבוד עם הטקסט הזה, ללבד אותו. הוא גרם לי להבין שגם כל כך הרבה שנים אחרי שהוא נכתב, לא הרבה השתנה – גם אז וגם היום אנחנו כולנו עסוקים בדיכוטומיה בין השלום לייסורים, בין האבל לחיים, בין הזיכרון לשכחה".
בימים אלה הוא עובד על פרויקט שיתקיים ב"מפעל" בירושלים ועל הצבה במרחב הציבורי שמיועדת לכיכר ביאליק המתחדשת בתל אביב ובמקביל מעביר סדנאות של ליבוד מודעות אֶבֶל במסגרת המיזם "רדיו תפילות" שאוצר בר ירושלמי בגלריה שכטר בנווה שכטר. "אני מרגיש שהפרקטיקה שלי היא קצת כמו משיכת חבל בין האמן, העבודה היחידנית שלי, החד פעמית והמקור, לבין השיתוף של הקהל והחזרתיות. אני לא רוצה להיות לבד בתוך האמנות שלי ולכן היא הולכת עכשיו למקומות שכלולה בהם המחשבה על הקהל בתוך התערוכה ועל האפשרות שלי לא להיות לבד בתוכה".
"מזל טוב" | ליאב מזרחי, שירה ריימן וענבל מארי כהן, גלריה חנינא, תל אביב
אוצרת: ענבל מארי כהן
נעילה: 13 באפריל 2024
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
