לכל סטודיו יש סיפור. הסטודיו שלי, בבדידותו ובחבילות החומר המתקשות שבו, מספר את חוסר הפניות שלי לשהות בו מאז שהתחלתי את עבודתי הנוכחית. היו ימים שבהם כאבתי את הבדידות הזו של הסטודיו שלי ואף חשבתי שאולי הפך למיותר, אך דווקא מתוך כך הבנתי שחשיבותו אינה רק במרחב הפיזי שהוא מספק לי, אלא יש לו גם תפקיד רגשי ומהותי בזהות ובתפיסה שלי את עצמי. אני בלי סטודיו אינני אני. מתוך כך התגבשה ההבנה שלי שהסטודיו דינמי ומשתנה יחד איתי לאורך השנים ושלא נטשתי אותו, אלא הוא איתי באופן שונה מזה שהכרתי עד כה.
גיליון מספר 32 של כתב העת 1280°c התפרסם בפורמט ריבועי תחת הכותרת "בסטודיו" ובו 13 סיפורי אמנים וסטודיות. הגיליון הזה אהוב עלי במיוחד גם בגלל ההצצה המעניינת והפורמט הקטן שבו היא מוגשת ובמיוחד בזכות הטקסט הפותח "האמן בסטודיו/הסטודיו שבאמן" שכתבה טליה טוקטלי, עורכת הגיליון. אל הטקסט הזה אני חוזרת שוב ושוב כבר כמה שנים ומקריאה אותו לתלמידים שלי, ובכל פעם אני מרגישה כלפיו אחרת. טוקטלי מתארת את הסטודיו של האמן היוצר בחומר כאתר ייחודי בשל מהות המפגש והתהליכים שאותם עוברים החומר והאמן, ומסבירה שהסטודיו הוא מקום פרטי מאוד ויקר המאפשר התכנסות, שקט ובהייה וגם את החופש לטעות.
אחד הרעיונות שטוקטלי מפתחת בטקסט הוא הפנמת הסטודיו באמן גם כשאינו נוכח בו באופן פיזי. "יציאה מהסטודיו מלווה בשינוי מהותי. החלל האמיתי הופך למקום פנימי. האמן נושא את הסטודיו בתוכו. מצב אנרגטי ורגשי כזה מאפשר ספיגה וספיחה של חומרי היומיום באשר הם", היא כותבת שם (טוקטלי, 2015), ובכך בעצם מדברת על המקום הרגשי של הסטודיו ועל הצורך בו כמהות שהיא חלק מהיצירה גם כשהתהליך היצירתי אינו מתרחש בין קירותיו.
לאורך השנים ביקרתי בסטודיות רבים. ביקור בסטודיו כמוהו כביקור בקודש הקודשים, והוא תמיד מרגש אותי במיוחד. הסטודיו הוא מקום ההתרחשות וההשתנות וההתהוות; המקום שמתרחשת בו בריאה חדשה; חומר, מחשבות ורגשות מקבלים צורה, תהליכים מתקיימים בו, והוא המקום הנסתר, החבוי, שאינו נחשף כפי שנחשפת היצירה.
סטודיו האמן הוא נושא שזכה להתייחסות של אמנים רבים, שלא פעם בחרו לצייר העמדות של כלי עבודה ותהליכי ציור בסטודיו ובכך אפשרו הצצה אל המרחב הפרטי שבו עבדו ואל נפש האמן. לא פעם האמן בסטודיו הציג את עצמו כמיוסר או מהורהר, כמו מספר שתהליך היצירה כרוך בכאב או שאינו בא בקלות. בין אם הייצוג של הסטודיו היה נאמן למציאות ובין אם לאו, האמן הציג אותו באופן מדוד וחשף בדיוק מה שרצה לחשוף. האינסטגרם הכניס לחיינו את סטודיות האמנים באופן בלתי אמצעי, וחשיפת ההתרחשות של מאחורי הקלעים בסטודיו הפכה לחלק בלתי נפרד מהיצירה. אולי זו השתקפות של מגמה רחבה יותר שיש בה עניין גם בתהליך ובמקורות שמובילים ליצירה עצמה מתוך הבנה שהתהליך היצירתי פרוס על פני זמנים ומקומות והוא בעל רבדים עמוקים שונים. ובדומה לאמנים בעבר, גם באינסטגרם האמן חושף ומציג את תמונת הסטודיו בהתאם לתחושות ולפרשנות המתאימה לו, והצופה אינו יודע עד כמה המצג אמין.
ביקור בסטודיו הוא הזמנה לביקור בעולמו הנסתר של האמן, במרחב הבטוח שיצר לעצמו ובו הוא מתנסה, טועה, בודק ומסיק מסקנות. בסטודיו יש שמחות גדולות וגילויים, אכזבות וכישלונות ויש בו גם רגעים של אי עשייה, אין אונים, בהייה בחלל, חוסר רצון או יכולת ליצור. יש רגעים שבהם אמן יושב בסטודיו שלו ולא עושה דבר. הסטודיו מלמד על האמן שיוצר בו – יש סטודיות פונקציונליים שבהם לכל חפץ יש שימוש, ויש כאלה שהם גם פלטפורמה להשראה לתצוגה ומספרים את טעמו האישי של בעל.ת המקום.
מיקומו של הסטודיו יכול לספר משהו על אופיו של האמן ועל יכולת ההתמודדות שלו עם הסביבה. אזור תעשייה מפויח ידרוש מהאמן ריכוז והתכנסות, ואילו סטודיו בבית ידרוש ממנו את היכולת לעשות הפרדה בין ההתרחשויות היומיומיות בבית לבין זמן השהות הפרטי בסטודיו. הסטודיו הראשון שלי היה ממוקם בליבו של קיבוץ קטן וזימן התעניינות רבה וביקורים של חברי הקיבוץ גם בזמנים שלא תמיד התאימו לי. המיקום דרש ממני למתוח גבול ברור ולהבהיר מתי הסטודיו פתוח לביקורים, דבר שלא צפיתי מראש כשהסתנוורתי מהדשא המרהיב שהיה בחזית הסטודיו.
הנושא שהעסיק אותי במשך שנים רבות בעבודתי בסטודיו הפרטי שלי היה המרחב והגבול שבין האישי לציבורי. סטודיו שבו מלמדים או כזה הפתוח לקהל מביא איתו הרבה חשיפה וכמעט אפס יכולת ליצור ולבחון תהליכים והתפתחות באופן פרטי נטול הסברים. היכולת לשרטט את הגבול הזה יכולה להיות מאתגרת, ועם השנים הבנתי שהמודעות לנושא הזה עם הקמת הסטודיו והגדרת פעילותו יכולה להיות ממש קריטית. כשאמנים ואמניות פונים אלי ושואלים לגבי הקמת סטודיו משלהם, הדבר הראשון שאני מייעצת להם הוא להגדיר תחילה את הדנ"א של הסטודיו שלהם ואת מקומו בחייהם ורק אז לסדר את החלל בהתאם. אם יש לכם כוונה ליצור בסטודיו, צרו לכם אזור מופרד שיאפשר את זה. רוב הסטודיות נעים על הציר שבין מקור פרנסה – חלל להוראה ולתפוקת ייצור ומכירות – לבין מקום פרטי המאפשר יצירה, מחשבה והשראה. רוב האמניות והאמנים שאני מכירה מתמרנים בין שני הקצוות הללו בהתאם למצבם האישי, הרגשי, הכלכלי והמשפחתי.
הסטודיו שלי: שופע אור טבעי ופונה אל חצר רחבת ידיים ובה עצי אורן וברוש שהם חלק מיער המגינים, יער שאפשר להגיע אליו בהליכה קצרה ויש בו שלולית חורף אחת שאני אוהבת. במרכז הסטודיו שולחן עבודה גדול מעץ שנבנה במיוחד עבורי וסביבו אובניים, מדפים, כיור, אוספים של ענפים, קוצים וצמחים שמצאתי בשיטוטים שלי ביער ועבודות שעשיתי או תהליכים שהתחלתי ולא הסתיימו עדיין. הרבה שעות עברו עלי בהתבוננות ביער מתוך הסטודיו, ואלה רגעים שאני מתגעגעת אליהם אך יודעת שהם קיימים בחיי גם אם אינם מתקיימים באופן פיזי.
רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת ומנהלת בית ספר וגלריה הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.
מקור:
טוקטלי טליה, 2015. "האמן בסטודיו/הסטודיו שבאמן". 1280°c, גיליון מספר 32, עמודים 4-5.
