עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

מהלך מיתי

האמנית דנה יואלי מציגה עבודות קרמיקה לצד פסלים של סבתהּ אגי יואלי בתערוכה חדשה, המעוררת מחשבות על כוחה של ההשפעה הבין דורית ומעניקה הזדמנות לקריאה מחודשת של עבודות מן העבר

מראה הצבה מתוך התערוכה "changing room", אגי יואלי, דנה יואלי. צילום: דור קדמי

"זה רעיון שלא הייתי מעזה להעלות בעצמי", אומרת האמנית דנה יואלי, שמציגה בימים אלה תערוכה משותפת עם סבתה המנוחה, אמנית הקרמיקה אגי יואלי. ההצעה לתערוכה המשותפת בבית בנימיני הגיעה לפני כשנה מהאוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני שלומית באומן, ובמהלך השנה הזאת, בד בבד עם פרויקטים שונים ואחרים שלה, הלכה יואלי וטוותה מחדש חוטים בין היצירה שלה לבין זו של סבתה.

"Changing room", שאצר אבי לובין ומוצגת בקומה העליונה של בית בנימיני, מציגה פסלי קרמיקה של אגי שנוצרו בתקופות שונות לאורך הקריירה שלה, לצד עבודות של דנה שנעשו כולן בשנה האחרונה. "אני יודעת שסבתא שלי הייתה אמנית חשובה, אבל היא הייתה גם חריגה בנוף המקומי", אומרת יואלי. "היא הייתה נועזת ומצחיקה ועבדה בצורה שונה, ונדמה לי שלא כל כך ידעו איך לאכול אותה אז". אגי (אגנס) יואלי נולדה בשנת 1921 בצ'כוסלובקיה (בשטח ששייך היום לאוקראינה). את לימודי האמנות שלה החלה בבודפשט בתחילת שנות הארבעים, ובשנת 1944 הובלה עם שאר יהדות הונגריה לאושוויץ. בתום המלחמה היא למדה במחלקה לפיסול באקדמיה של פראג ובשנת 1948 עלתה לישראל. "היא הייתה בן אדם מאוד מיוחד, כריזמטי, קשה וחידתי", מספרת יואלי. "אף אחד מאיתנו לא היה מופתע אם היינו מגלים שהיא מרגלת או משהו בסגנון".

אגי יואלי, באדיבות עיזבון האמנית. צילום: עליזה אורבך

כשהגיעה ארצה החלה חיים חדשים. בזכות העובדה שידעה לפסל בגבס היא גויסה לצבא כדי לסייע בהכנת מפות, שם הכירה את בעלה פנחס יואלי, סבה של דנה, ואחרי שנישאו החלו לנדוד תקופה בין מדינות. "הוא נדד סביב העבודה והיא הצטרפה אליו. הם חיו בשווייץ, בסקוטלנד ובשוודיה, ולאורך כל אותן השנים היא עבדה בפיסול, עשתה תואר שני באמנות ופיתחה קריירה די ענפה. היא הציגה בעולם וגם בארץ, והייתה גם חלק מהקבוצה שהקימה את בית הגפן בחיפה".

כילדה, מספרת יואלי, היא בילתה לא מעט שעות בסטודיו של סבתהּ, אבל זה לא היה לדבריה תהליך חניכה רגיל. "התחננתי שנים שהיא תלמד אותי והיא לא הסכימה אף פעם. זה לא סיפור קלאסי של סבתא שחונכת נכדה. כשהיא נפטרה בשנת 2018, היא השאירה לי את הסטודיו שלה".

דנה יואלי, חומר לבן מזוגג. צילום: דור קדמי

דנה יואלי (43) היא אמנית פעילה בסצנה המקומית כבר יותר משני עשורים. היא בוגרת התואר הראשון והשני של המחלקה לאמנות בבצלאל, ואף שעסקה לא מעט בשורשיה המשפחתיים באמנות שלה בעבר, בקרמיקה היא לא נגעה עד שהורישה לה סבתה את הסטודיו. גוף העבודות שלה התמקד עד אז בציור, ברישום, במיצב וגם בווידיאו. "גם אחרי שהיא נפטרה והורישה לנו את הסטודיו ואת העיזבון, לא חשבתי שאעשה קרמיקה. את התנור שהיה בו מיד מכרנו". אבל כנראה זה היה חזק ממנה, וזמן קצר אחרי שנכנסה לסטודיו התחילה להתנסות בעצמה בקרמיקה. היא לקחה כמה שיעורים על אובניים, אבל את הרוב למדה בעצמה ממדריכים ברשת, והמון ניסיונות הלכו לפח.

גם כשהתחילה לעבוד בקרמיקה, בחרה דווקא בפורצלן, שלא כמו סבתה, שרוב עבודותיה עשויות טרקוטה. "ניסיתי להביא לתוך העבודה שפה שלא תהיה השפה של סבתא שלי. רק בתערוכה האחרונה שלי בסטודיו משלך בירושלים (שנפתחה בנובמבר 2022. ר"ב), הצגתי עבודות שכולן טרקוטה, בפעם הראשונה בחיים. הוצאתי את זה מהסיסטם".

דנה יואלי, פורצלן מצופה לסטר זהב. צילום: דור קדמי

את העבודות לטובת התערוכה הנוכחית יצרה מחומר לבן מזוגג, שגם איתו סבתה מעולם לא עבדה. לצידן מוצגת עבודה אחת מפורצלן מצופה בלסטר זהב, שמורכבת מ-22 אובייקטים דמויי אצבעות. "כשקיבלתי את הפנייה מבית בנימיני ראיתי בה הזדמנות מעולה להציג את העבודות של סבתא שלי בקונטקסט עכשווי יותר, ולכן בחרתי אוצר שלא בא מעולם הקרמיקה. המשפחה שלי גם הייתה מעורבת ולא היה פשוט לבחור אילו עבודות שלה נציג מתוך העיזבון הגדול שנמצא ממש בסטודיו שבו אני עובדת מדי יום".

בסופו של תהליך נבחרו תשע עבודות, רובן גדולות ממדים, שבהן דימויים שונים כמו אריה וחתול לצד בוטן ואגוז מלך מוגדלים המזכירים במידה מסוימת את הפסלים המתנפחים של קלאס אולדנבורג ואחרים שעבדו בצורה דומה. "אני בעצם מנסה לייצג מישהי שהייתה מאוד חשובה לי. אני אמורה להיות הקול שלה, והפחד היה שיֵצא איזה סוג של מאוזוליאום. לא רציתי לעשות לה מאוזוליאום, רציתי לעשות לה תערוכה טובה. כזו שתציג את העבודות שלה באור חדש.

אגי יואלי, טרקוטה. צילום: דור קדמי

"חיפשתי מקום שיש בו משהו אניגמטי שאני חושבת שקשור לעבודה שלי במהלך השנים וגם להלך הרוח הכללי שלי שאינו קשור לאמנות אלא לחיים. אובייקטים שהם רק אובייקטים, שמקבלים סוג של יכולות מאגיות. אגוז המלך למשל הוא כמעט תפאורה, אבל תפאורה כבדה, מונומנטלית. אובייקטים שמגלמים סתירה בתוך עצמם. כאלה שעושים איזה חיקוי של חומר ובאותו הזמן משאירים את טביעת היד של מי שיצר אותם".

מלבד בחירת העבודות של סבתה, הייתה לה גם התלבטות רבה סביב בחירת הדימויים בעבודות שלה עצמה. "הייתי צריכה להשתחרר קצת מהעול שלה. לא רציתי לעשות עבודות שמקשטות את העבודות שלה או כאלה שמתכתבות איתן. כשאחי בא לעזור לי להוציא את העבודות שלה מאחסון כי הן מאוד כבדות, פתאום הבנתי שהעבודות שלה ושלי מחוברות עד כדי כך שאני לא בטוחה אם היא הייתה אוהבת את זה. אני מוצאת בעבודות שלי דימויים שמזכירים דימויים בעבודות שלה רק בדיעבד, בלי שתכננתי את זה. יש סוג של קרבה שהייתה יכולה לעורר בה הסתייגות, ואני מרוצה מזה".

מראה הצבה מתוך התערוכה "changing room", אגי יואלי, דנה יואלי. צילום: דור קדמי

חלל התערוכה נצבע כולו באפור, האור מהחלון נחסם, והעבודות ניצבות על במות מדורגות ללא הפרדה מובחנת בין עבודותיה של דנה לאלו של סבתה. "המחשבה הייתה ליצור חלל טקסי, להאיר פנס על האפשרות של אמנות לבצע מהלך מיתי. יש בתערוכה משהו מאוד רוחני, אבל בתוספת סרקזם, כי חפצים הרי לא יכולים להיות קדושים, רק אנשים יכולים להיות קדושים.

"הרי אף אחד לא באמת צריך חפצים. להפך. בשלב מסוים בחייה של סבתא שלי נלקח ממנה הכול, ואז היא הגיעה לכאן והתחילה ליצור פסלים חדשים, אבל כאלה שאי אפשר באמת להזיז אותם, תוך כדי שהיא בעצמה זזה כל הזמן ממקום למקום בעולם. צריך סוג של הרפתקנות הרסנית כדי ליצור אובייקטים מקרמיקה בממדים האלה. החומר הוא שביר, הוא מעצבן, הוא לא צפוי. הוא לא רוצה להיות ארוך וגבוה, למשל. אבל היא עשתה אותו ארוך וגבוה ולכן לא שרפה בטמפרטורות גבוהות, אז הפסלים הרבה יותר שבירים. אני מתחברת לניהיליזם הזה, אני חושבת שאני אותו סוג של בן אדם".

אגי יואלי, טרקוטה. צילום: דור קדמי

בגלל השריפה בטמפרטורה נמוכה והממדים המאוד גדולים של עבודותיה של אגי, חלק מהפסלים נסדקו במהלך השנים, אבל היא שמרה עליהם למרות הסדקים. "היא הייתה אדם מאוד קשוח, ואם היא שמרה עבודות מסוימות, כנראה שהייתה לזה סיבה. גם בעבודות שלי, בגלל שלא כולן נשרפו בצורה אידיאלית, יש סדקים. זו טעות, פאדיחה. בהתחלה זה מאוד הטריד אותי, אז עשיתי שוב ושוב ושוב ובסוף אמרתי אוקיי, זו תערוכת חניכה. אני אף פעם לא אהיה בשלה כמו אישה מתה, וטוב שכך.

"עבודה שנסדקת היא או עבודה שבניתי אותה לא נכון או שהיא נכנסה לתנור לא בזמן. יש בה תמיד עניין עם בשלות. ובגלל שגם אני לא לגמרי בשלה ובגלל שזו לא תערוכה של קרמיקה שימושית אלא תערוכה של פסלי קרמיקה, החלטתי להציג גם את אלה עם הסדקים, כי פסל סדוק הוא פשוט פסל. עם סדק. בעצם המצב הלא שבור של פסל הוא המצב הזמני. הסדק יכול להישאר גם עד אין-סוף. זה בעיני אחד המתחים שמגלמות העבודות".

דנה יואלי, חומר לבן מזוגג. צילום: דור קדמי

חלק מעבודות הפורצלן שהציגה דנה יואלי בשנים האחרונות, בהן אלה שהוצגו במסגרת אשכול התערוכות שנפתח בסוף יוני 2022 במוזיאון פתח תקווה, היו בעצם מזרקות מים. גם בתערוכה הנוכחית יש מזרקת מים אחת, ולצידה וריאציה חדשה – מזרקת ערפילים. הערפילים הם משהו שנותר איתה מאחד מטיוליה האחרונים באירופה, שם הם כמובן היו טבעיים. "הטכנולוגיה שבה המזרקות פועלות באמצעות משאבה מזכירה את הטכנולוגיה באקווריומים של זוחלים בגני חיות, כאלה שזקוקים להמון לחות. הערפילים הטבעיים הם דבר פרוע מאוד שאני בעצם מסדרת אותו כדי להפוך אותו ליפה יותר. זה משהו שאני עסוקה בו בכל העבודות שלי – עד כמה אנחנו יכולים למשטר את מה שקורה מסביבנו. אלה נושאים שגם גולשים לחברה ולפוליטיקה, בטח בהתחשב במה שקורה עכשיו".

במקביל לעבודה על התערוכה החלו יואלי ובני משפחתה לעבוד על הקמת ארכיון אינטרנטי לעבודות של סבתהּ. "כשאני מחפשת חומרים על עצמי באינטרנט אני מוצאת המון כאלה, ועל סבתא שלי אין כמעט כלום. הייתה לה קריירה ענפה, היא הציגה בהמון מוסדות בארץ ובחו"ל, השתתפה בתערוכות ובביאנלות. קרמיקאים רבים בארץ באותה התקופה עבדו עם מפעלים ויצרו נרטיב מקומי מאוד חשוב, אבל בתוך כל זה היא הייתה קצת חייזר. הונגרייה, אנטיפטית, יפה מאוד. היה בה משהו קשה לעיכול. כמו העבודות שלה, גם היא הייתה תמיד לא בפרופורציה, לא צפויה. היו לה חברים בכל הגילים, היא הייתה אינטליגנטית וחריפה בצורה יוצאת דופן".

אגי יואלי, טרקוטה. צילום: דור קדמי

"יש משהו מאיים בלהציג עבודות של מישהו שהוא מיתוס. לעשות את כל המהלך הזה עם העבודות של סבתא שלי היה עניין קצת כבד, הייתי צריכה להשתיק את הקולות הפנימיים שדיבבו אצלי בראש את כל האנשים שזה היה להם חשוב לא פחות. אבל החיים עדיין חשובים יותר מאמנות".

"Changing room", בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב-יפו

אוצר: אבי לובין

נעילה: שבת, 29.4.23

רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.