עמוד הבית

עיונים

לקלף את האמת

הקשר בין האמן לסביבה ולטבע עומד בבסיס התערוכה "אמת קלופה" שנפתחה בקיץ האחרון. ביקור בתערוכה אחרי אירועי שבעה באוקטובר מזמין קריאה אקטואלית של פרשנויות האמנים לטבע ולמושג האמת

מראה הצבה מתוך התערוכה "אמת קלופה", 2023, המוזיאון הגיאולוגי רמת השרון. צילום: מיכל סלע

במוזיאון הגיאולוגי שבלב רמת השרון מוצגת בימים אלה התערוכה "אמת קלופה" באוצרות משותפת של רחל ששפורטה, האוצרת הראשית ומנהלת המוזיאון, והאוצרת והאמנית רונית צור. התערוכה, שנפתחה בקיץ האחרון, הייתה אמורה להינעל בחודש נובמבר, אך מאז מאורעות אוקטובר נותרה דוממת מאחורי דלתותיו הסגורות של המוזיאון, ורק לאחרונה נפתחה מחדש. "המוזיאון הסגור הוא סוג של מוות בעצמו… אני נכנסת ומדליקה את האור בתערוכה, והעצב בה כל כך סימבולי והד למציאות ולפחדים שבה", אמרה לי ששפורטה בשיחה שקיימתי איתה בשלהי נובמבר. ששפורטה סיפרה שהתערוכה נולדה מתוך מחשבות שהעסיקו אותה זמן רב על יצירות שלדבריה "מחקות את האמת". רק עם סיום הקמת התערוכה נכחה בה באופן לא צפוי אווירה פואטית הקשורה באובדן ובכאב, כזאת שמקבלת משנה תוקף בימים אלה. 

מוש קאשי (על הקיר), Violette Force", 2014", ציור שמן על קנבס. דפנה קפמן (על הפודיום), "מעגל שיטה", 2023, זכוכית בעיבוד מבער. צילום: מיכל סלע

המוזיאון הגיאולוגי מתחלק לשני אזורים: בחלל אחד אינטימי מרוכז אוסף הקבע הכולל ממצאים גיאולוגיים שונים, ובהם מספר רב של אבנים, מאובנים וגבישים שנתרמו מאוספים פרטיים וממוזיאונים ברחבי העולם. האוסף ססגוני ומושך תשומת לב רבה בזכות הצבעוניות העשירה של הפריטים שבו – חלקם מנצנצים וחלקם בעלי מרקמים ייחודיים – המקוטלגים ומוצגים בוויטרינות עץ צנועות ונמוכות קומה. בצד האחר של החלל הזה יש חדר נוסף שמוצגות בו תערוכות מתחלפות העוסקות בנושאים של טבע, כדור הארץ והסביבה במגוון מדיומים רחב שיש לשדה האמנות להציע.

התערוכה "אמת קלופה" מהדהדת את אותו אוסף גיאולוגי. היא דנה בתפיסה הסובייקטיבית של המושג "אמת" כפי שחווה אותה האמן כשהוא מגיב לסביבתו ומציגה מקבץ מרשים וערוך בקפידה של יצירות המתייחסות לדימויים מעולם החי, הצומח או הדומם. רוב העבודות הוצגו בעבר בהקשרים שונים, והצבתן יחד בתערוכה הזאת יוצרת קריאה מחודשת שלהן. "האמן מתבונן על האובייקטים שעות ארוכות בעת עבודתו… זה מצב כמעט היפנוטי. ההתבוננות שלו בטבע היא כמו זו של ביולוג או חוקר טבע, אבל בניגוד למדע, באמנות יש מקום לאמן להכניס את החוויות, את הרגשות ואת האישיות שלו. מעבר ליופי הגדול, האמנים מקלפים את הסיפורים האישיים שלהם, כל אחד והמטענים שלו. בזה האמת האמנותית שונה מאוד מהאמת המדעית המוחלטת", אומרת ששפורטה.

נועה בן-נון מלמד, "אטלנטיס", 2021, תצלום דיגיטלי מעובד, הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר כותנה

בתערוכה מוצגים אובייקטים, מצבים ואירועים מחיי היום יום, כאלה שלעיתים נתפסים כמובנים מאליהם, אך תחת ידיהם המיומנות והרגישות של האמנים והאמניות המשתמשים בטכניקות שונות, מזדמן לצופה מבט חד פעמי המגלה באור אחר מורכבות מטאפיזית של המציאות. בדומה לתהליכי הטבע עצמם שיוצרים אירועים ותופעות מעוררי השראה שאי אפשר להאיץ את זמן היווצרותם, כך גם רבות מהעבודות בתערוכה נעשו בטכניקות שמושקעות בהן שעות רבות של עבודה סיזיפית והקפדה על פרטים וגימורים. "גם למינרלים נדרשים מיליוני שנים להתגבש, וזו העמלנות של הטבע. בצורה נורא סמלית גם הם כמו האמנים צריכים זמן ושקט", אומרת ששפורטה. 

בעבודת הזכוכית "מעגל שיטה" יצרה האמנית דפנה קפמן באמצעות מבער מעגל של מעין זרדים וקוצים דקיקים שחלקם מתנשא מעלה. המעגל הזה נראה כהמשכו של ציור השמן "Violette Force" של האמן מוש קאשי התלויה על הקיר מאחורי עבודתה של קפמן. הציור מתאר בקומפוזיציה קטועה הסתעפות ענפים קוצנית בעומק שדה ערפילי. השניים, במיומנות טכנית יוצאת מן הכלל, לוכדים יחד ובנפרד את תשומת ליבו של הצופה ומושכים אותו בטוטאליות לתוך אינטראקציה מתוחה: הזרדים והקוצים השבריריים של קפמן מאיימים להישבר מכל משב רוח או תנועה לא נכונה סביבם, ואילו קאשי בציור היער מייצר אצל הצופה תנועה מתמדת בין מיקוד המבט וטשטושו אל תוך אשליית מרחב מסתורי ואפל בעומק הציור.

אווה אבידר, "תיקן ישראלי מצוי", 2011, אבנית, פייפרקליי, חוט קנטל, מסמרים. צילום: ליאוניד פדרול קביטקובסקי, באדיבות מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

אחד מהנושאים הבולטים בתערוכה הוא העיסוק הרב במחשבות וברגשות סביב מוות ואבל.  "רק בשלבים הסופיים של התערוכה שמנו לב שיש בה הרבה מוות. לא חשבנו על זה בכלל, זה היה רגע מבהיל. מאיפה בא כל המוות הזה? ועם כל כך הרבה אסתטיקה", מספרת ששפורטה. בהקשר זה אפשר לראות את עבודתה של האמנית אורית אקטע שמציירת באופן ריאליסטי מעורר השתאות דימוי של גוף שעטוף בחלקו העליון תכריכים ואילו בחלקו התחתון נותר פרום כשוליים של שמלת כלה. בעבודה הזאת ממשיכה האמנית לחקור את זהותה האתנית ואת תחושת התלישות שלה לצד זיכרונות ילדות של גירושים כואבים ושל הטרדות מיניות.  

נגה הראל, "גמל שלמה" (פרט), 2016, אלפקה מצופה זהב, בדים. צילום: ליאוניד פדרול קביטקובסקי, באדיבות מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

בפינת החדר הסמוכה לעבודתה של אקטע מוצבת העבודה של נועה בן-נון מלמד "אטלנטיס" כרפרנס לעולם אבוד. באמצעות טכניקה של צילום שעבר עיבוד דיגיטלי מציגה האמנית דימוי בשחור-לבן של ברבור בתוך שלולית שסביבו נפרש סבך של קקטוס. זרועות הקקטוס של בן-נון מלמד נראות כמו פרקים של פרוקי רגליים שנקשרים ויזואלית בזווית העין לעבודתה של האמנית אווה אבידר "תיקן ישראלי מצוי". בעבודה זו מציגה אבידר פסל פיגורטיבי מחומר קרמי של מקק ענק מת, הפוך על גבו, מחושיו הארוכים שמוטים מעבר לפודיום, כמעט נוגעים ברצפה, ורגליו מכווצות מעלה בחוסר אונים. בהומור ובחן הופכת אבידר את החרק, שלרוב נתפס כמבחיל, ליצור צהוב מסוגנן בעל עיניים נוצצות.

בפינת החדר בצידו האחר של החלל מתקבצים להם חרקים נוספים של הצורפת נגה הראל בעבודתה "סיכות גמלי שלמה מלנכוליים". בדומה לאבידר גם היא חוקרת לפרטי פרטים את גוף החרקים ומפיחה חיים חדשים ואסתטיקה בגרוטסקה. עבודתה מבוססת על סצנת הזיווג הטבעית והאכזרית בין גמלי שלמה שבשיאה הנקבה טורפת את ראשו של הזכר. כמו מתחת למיקרוסקופ הראל מחברת חומרים זעירים מגוונים כגון קשקשי דג, חוטי זהב ורכיבי שעונים ומייצרת מהם מכלול אובייקטים עדינים ורגישים להפליא שעומדים בניגוד מוחלט לסצנה האימתנית שהיא מתארת. 

יובל אצילי, "טבע דומם על מיטה 2", 2015, צילום מיצב מיטה וכנפי תרנגולים שהובאו ממשחטה

יצירה נוספת שמעמידה במרכזה דימוי של ברבור ועוסקת ביופי מצמרר היא תצלום מיצב בשחור-לבן של יובל אציל "טבע דומם על מיטה 2". בשונה מהברבור החי המשייט של בן-נון מלמד, אצילי מתעד במצלמתו את גבו של פסל העשוי כנפי תרנגולים שרכש ממשחטה. נוצות העופות מתגבשות ומגדירות גוף של ברבור לבן פרוש כנפיים שניצב על מיטה מוצעת בסדינים לבנים וראשו המקומר נוטה הצידה. אצילי מייצר תמונה מלאה ברוך ובאצילות, אך למעשה מעלה שאלות עכשוויות נוקבות על אודות השימוש האכזר והקר של האדם בבעלי חיים בתעשיות השונות לצרכיו. בדומה לאצילי גם עבודת הווידיאו של רוני קרת "דמעות" מותחת ביקורת חברתית-סביבתית בנושא המשבר האקולוגי. קרת עושה חיבור חומרי רגיש וחריף בין תיאור אפוקליפטי של תופעת המסת קרחונים לשימוש בקלקר הזול והמזהם, שהוא באופן פרדוקסלי אחד מהגורמים לאותו משבר. בתוך הסצנה הזאת קרת שותלת דימויים של סוסי פרא הצונחים מטה עם קריסתו הטרגית של הטבע המתואר.

מרגלית בסן, "גרעיני חמניות", 2016-2018, רקמת חוטי משי על מטפחת בד. צילום: הדר סייפן באדיבות מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

התייחסות לטבע דומם ולזיכרון תרבותי אפשר למצוא בתצלומים של אסנת בן דב "סלקים" ו"דלעות לבנות" ובעבודות הרקמה של מרגלית בסן מתוך הסדרה "פיצוחים". תצלומיה של בן דב מזכירים ציורי שמן פלמיים. היא עושה שימוש באור טבעי ודרמתי החודר מבעד לחלון החדר להדגשת שלל המרקמים ואיכויות פני השטח של מושאי צילומיה. את הדלועים, כמו בעבודות נוספות של בן דב, היא מציבה על בד כותנה ייחודי לבן שהוריה הביאו עימם מעירק.

גם בסן בעבודתה מתבססת על זיכרונות מבית ילדותה ורוקמת על שתי מפיות בד לבנות ומעודנות גרעיני חמנייה שחורים ובוטנים ושקדים קלויים שאותם נהג אביה לפצח. בסן רוקמת מחוטי משי את מערומי הפיצוחים שהטביעו חותם בזיכרונה ומייצרת רקמה צפופה ביותר שמזכירה באופייה רישום קווי ומונוכרומטי. ממבט קרוב נראה כל מערום כדימוי מופשט ומגלה גם נפח חומרי כמו תבליט עדין. 

חיימי פניכל, "ארגזי חול", 2016-2015, יציקות חול חלולות. צילום: יובל חי

עוד מוצגות עבודות שהן תעתועים חומריים המאתגרים בשעשוע ובפליאה את חושי הצופה. דניאלה יניב ריכטר מציגה בתערוכה פסל קרמיקה המחקה בדיוק רב ולפרטי פרטים ענף מחורץ. בעבודה ניכרת התבוננות חקרנית ומדוקדקת של האמנית באובייקט, שבסופה היא שולפת אותו מהטבע שבחוץ ויוצרת שכפול שביר שלו. שכפול דומה נעשה בעבודתו של חיימי פניכל "ארגזי חול" – שלושה אובייקטים שנראים כארגזי קרטון פשוטים וזולים,  אך מבט מקרוב מגלה כי הם עשויים מחול מהודק. בעבודה זו, כמו בעבודות נוספות של פניכל, הוא מייצר אובייקט פונקציונלי שיציבותו נפרמת ומתערערת. שני האמנים כקוסמים וירטואוזים מבצעים אשליות מפעימות – יניב ריכטר שהופכת חרס לעץ ופניכל שהופך חול לקרטון. 

דניאלה יניב ריכטר, ללא כותרת, 2009-2005, חומר קרמי בבניית יד. צילום: אורי גרשוני

התערוכה, שמדגימה את הקשר בין האמן לטבע ומאפשרת התבוננות במה שחיצוני לנו כביכול, מקלפת למעשה שכבות פנימיות של אמת בתוכנו ונוגעת בנימי נפשנו. בימים אלה, שבהם החברה הישראלית מיטלטלת בין ייאוש לתקווה, עולה מהתערוכה אותה מורכבות אבסורדית כמעט בקיום שלנו ואותו מתח מובנה בין עצב ושכול ליופי ותקומה. היום יותר מתמיד, בתקופה שבה האמת והאותנטיות של הדימוי מוטלות בספק, התערוכה מזכירה לנו שהאמנות היא עוגן וחוף מבטחים לאמת אנושית שאי אפשר לערער. 

"אמת קלופה", המוזיאון הגיאולוגי רמת השרון

אוצרות:  רחל ששפורטה ורונית צור

משתתפים.ות: אווה אבידר, אורית אקטע, אסנת בן דב, דניאלה יניב ריכטר, דפנה קפמן, חיימי פניכל, יובל אצילי, מוש קאשי, מרגלית בסן, נגה הראל, נועה בן-נון מלמד, רונית קרת.

נעילה: ראשון, 31 בינואר 2024

נועה צ'רניחובסקי –  חברת מערכת טקסטורה

השקפות

השקפות

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.