"אל הטקסטיל הגענו שתינו טאבולה ראסה", מספרת מריה פייגין (1992), בת הזוג לחיים ולעבודה של גאיה בלורי (1991) והשותפה שלה לסטודיו Yarnatak. השתיים מפגישות בין עולמות תוכן רחוקים זה מזה: פייגין היא בוגרת לימודי תקשורת חזותית בוויצו חיפה, ובלורי היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. הנתיבים השונים הללו התלכדו סביב צורך משותף עז ליצור בחומר פיזי. "תמיד נסחפתי אחרי מריה והייתי נדחפת לפרויקטים שלה בלימודים", מספרת בלורי. "היינו ברגע של חיפוש עצמי, הרגשנו שהעצמאות קורצת לנו ורצינו לתקוף חומר שיהיה המרכיב הדומיננטי בעשייה".
"בטכניקת הטאפטינג (Tufting) נתקלנו לראשונה בסרטון", הן משחזרות. "הזמנו את המכונה הראשונה ומיד ראינו את הפוטנציאל העצום בה. רק אחרי שנתיים של התחבטויות והתנסויות הרגשנו שזה הדבר הנכון לקדם". בניגוד לאריגה מסורתית, שהיא מלאכה איטית, מורכבת ויקרה, בטאפטינג העבודה מתבצעת תוך שימוש באקדח ממונע וקומפקטי המשתיל במהירות חוטים ויוצר לולאות על בד בסיס המתוח על גבי מסגרת. הפעולה כוללת מעקב אחר קווי המתאר של הסקיצה והיא נעשית על הצד האחורי של הבד תוך הפעלת לחץ. פייגין ובלורי רואות במלאכה הרבה יותר מפרקטיקה; עבורן מדובר בפילוסופיית נגד. "בעידן הזה, שבו הבינה המלאכותית מציפה אותנו והכול הפך לדיגיטלי, יש המון כוח בלעצור ולעשות דברים לאט, במגע אנושי." המלאכה הפכה עבורן למוקד נחמה בתקופות מאתגרות שחוו בשנים האחרונות. "כיף לעשות אפילו את החלקים הסיזיפיים ביותר בתהליך, זה עושה טוב לנפש", הן משתפות.
האמנות הייתה חלק בלתי נפרד מנוף הילדות של שתיהן. "כשאת גדלה בבית של אמנים ותמיד יוצרים סביבך משהו, עבודת הכפיים הופכת לחלק מהחיים שלך", אומרת פיגיין. "אבא של גאיה עבד אצל האמן קלמן שלמי – צייר שהמציא טכניקת ליבוד והקים מפעל לשטיחים יוקרתיים בדוגמת הציורים שלו". פייגין, שנולדה בקזחסטן ועלתה ארצה כתינוקת, מספרת על החיבור השורשי לשטיח. "תמיד היו שם שטיחים פרושים על הקירות והרצפה שבודדו מקור וסאונד והיו עשירים בצבעים". באחת מהעבודות המוקדמות של הסטודיו, "חוחלומה ארצישראלית", הן שואבות השראה ממקורותיה של פייגין ומעניקות פרשנות מקומית לסגנון אמנות עתיק מהמאה ה-17. חוחלומה (Khokhloma) היא מלאכת יד רוסית מסורתית של ציור על כלי עץ. הכלים הם לרוב בצבעים עזים של זהב, אדום, שחור וירוק, והעיטורים עליהם הם מוטיבים מן הטבע כמו פרחים, עשבי תיבול ופירות יער. פלטת הצבעים שנבחרה לעבודה מתכתבת עם הצבעים המקוריים, ריבוי הפרטים נשמר, אך המוטיבים האייקוניים הוחלפו בדימויים מקומיים של כלניות ופרת משה רבנו.העשייה של פייגין ושל בלורי היא על קו התפר שבין יצירה שימושית לאמנות קונספטואלית, והסטודיו פועל מתוך איזון מתמיד בין פרויקטים מסחריים לבין מרחב חופשי לחקירה ולבחינת גבולות החומר. באחד הפרויקטים המסחריים התבקשו השתיים לייצר סדרת שטיחים המבוססת על לוגו של חברה. האתגר העיצובי היה פיצוח הווריאציות: "שמונה שטיחים שעובדים יחד ומרפררים לאותו הלוגו, אבל כל אחד מחדש בדרכו", הן מתארות. לעיתים האתגר הוא טכני, כמו בעבודה על שטיח ענק בגודל 3X3 מטרים שהצריך גובה תקרה לא סטנדרטי, קורות עץ ארוכות לבניית מסגרת ענקית ועבודה על סולמות תוך שמירה על דיוק מרבי.
"בהתחלה היה ברור לנו שאנחנו סטודיו לעיצוב ולא שום דבר אחר", מסבירה בלורי. "זה השתנה כעבור שנתיים, כשהבנו שמושך אותנו לאתגר את הטכניקה, לעסוק באמירה ולא רק בתוצר אסתטי שעונה על דרישות לקוח. התבגרנו, השתחררנו מהצורך בהגדרות נוקשות ואנחנו מבינות שזה בסדר גם להרוויח מקראפט וגם ליצור אמנות". ההבנה הזו קיבלה ביטוי מוחשי באחד הרגעים המכוננים עבור הסטודיו בשבוע העיצוב בירושלים (2023), שם הציגו את עבודתן "צל נוכח", שהתכתבה עם אריחי הבטון המצוירים המעטרים את רצפת המקום. בתערוכה הן הציבו פודיום ושחזרו את האריחים בטקסטיל בצורת צל המוטל ממנו באופן שהשתלב בהרמוניה מוחלטת עם הריצוף הקיים. "רצינו לתת לאריחים רובד אחר, טרנספורמציה לטקסטיל קל ונייד". כחלק מתהליך העבודה הן העתיקו את הדוגמאות המקוריות תוך שמירה על קנה מידה ובחרו פלטת צבעים מעט כהה יותר מזו של הריצוף. "זו הייתה עבודה מורכבת מבחינת הפרטים ורמת הדיוק, והיינו במתח כי לא ידענו אם זה יעבוד ואם תהיה התאמה עד שהגענו לחלל עם השטיח המוכן".
עבודה זו שימשה כנקודת מוצא לפרויקטים נוספים שלהן שמציעים תרגום חומרי למציאות הישראלית המורכבת ולהלך הרוח המקומי. סדרת העבודות "מאחות את השברים" שהוצגה ביריד צבע טרי (2024) היא סדרה של שטיחי אריחים סדוקים שתרגמה לטקסטיל את פגעי הזמן. "באותו זמן הייתה הרגשה שמשהו בתחושה הביתית נשבר. שאלנו את עצמנו איך מתמודדים עם טראומה ועם שבר שצריך לאחות מחדש". בתערוכה "טייק אה סיט", יוזמה של טולמנס וצבע טרי, המשיכו לעסוק בהנכחת הצל והכינו שטיח שבור וסדוק שנראה כצילו של כיסא עץ שלם שניצב לידו. "אלו היו חודשים טראומטיים בתחילת המלחמה. נראה שאת מתפקדת והכול תקין, אבל צל כבד עומד מעלייך".
אריחי בטון ישנים בשלל דוגמאות הם כאמור מקור השראה בולט שלהן. מדובר אחד מסימני ההיכר של הבנייה הארץ ישראלית בראשית המאה הקודמת, ובנקודת המפגש שבין המערב למזרח התיכון הם יצקו צבעוניות וחמימות ים תיכונית במבנים אדריכליים. בלורי ופייגין מקפידות כבר שנים לצלם אותם כדי לתעד עולם הולך ונעלם. "בסטודיו הראשון שלנו בחיפה היו אריחי בטון שנראו כמו שטיח תחום, והתרשמנו מהאסתטיקה, מהחן ומהאופי שהם הוסיפו למקום. זה נראה כמו קריטריון חובה לסטודיו הבא", הן אומרות בחיוך.
כמו האריחים, העבודות של הסטודיו מתאפיינות לרוב בצבעוניות עזה ועליזה, אך בתערוכתן האחרונה "כלום לא בוער" הוחלפו הצבעים הססגוניים במונוכרומטיות של לבן בהיר ושחור מעושן. התערוכה, בליווי אוצרותי של מיכל צדרבאום, עסקה בתחושת השריפה המטאפורית והפיזית שהיוצרות הרגישו שמשתלטת על העולם.
הדימויים על העבודות היו צילומי נוף, חלקם מהשריפה הגדולה שהשתוללה בהרי ירושלים באותם ימים. "כמה ימים אחרי השריפה נסענו לאזור לטרון והרי ירושלים ומצאנו המון זבל שרוף, אובייקטים שאת לא מצפה למצוא זרוקים בשטח. הכיסא ההפוך והשרוף היה אחד מהם, דימוי מאוד טעון". את הדימויים יצרו בצמר בהיר, ועל השטיחים שעליהם עמלו הן עשו מניפולציות שונות של שריפה, משחק בין שליטה מלאה לחוסר שליטה. "בחרנו לשלוט באש באמצעות כלים ושיטות תיחום שונות; לפעמים אפשרנו לבעירה להימשך עד שנכבתה מעצמה ולפעמים היא שרפה באופן מבוקר". העבודות בתערוכה מחפשות משמעות לאחר ההרס. "השריפה יכולה להיות הרסנית, אבל אפשר למצוא בה גם אסתטיקה. מעניין לראות איך אפשר לייצר מניפולציות נוספות ודרכים להרוס ולשנות את מה שאת יוצרת בגאווה", משתפת בלורי.
בעתיד הן מתכננות להמשיך ולאתגר את החומר והטכניקה, "להכניס משתנה לסיפור ולבחון את שרשרת התגובות שלו על התהליך" באמצעות שילוב פחת של השטיחים ביצירות חדשות, צביעה טבעית של חוטים או שינוי המצע שעליו הן יוצרות. סטודיו Yarnatak מגלם את סיפורן של שתי יוצרות שלמדו את טכניקת הטאפטינג מאפס והתמקצעו בה בכוחות עצמן. כיום הן מותחות את גבולותיה, מזקקות את הקראפט הטרנדי שמציף את הרשתות ומעניקות לשטיח מעמד של יצירת אמנות.
קרלה רטאוס – מעצבת, מרצה וכותבת על עיצוב. בוגרת תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT מכון טכנולוגי חולון ובוגרת התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" בבצלאל.
