ביום שלישי, 18 בנובמבר, הלכה לעולמה שרי פארן (2025-1947), אישה יוצאת דופן ואחת הדמויות המכוננות והמשפיעות ביותר בשדה העיצוב המקומי. פארן, בעלת תואר שני בתולדות האמנות, השתתפה בצעירותה בקורסים ב"סותביס" כשגרה כמה שנים באירופה (ארביב, 2019) ועסקה באמנות מודרנית כאוצרת תערוכות וכמרצה.
בשנת 1997 הקימה פארן את גלריה "פריסקופ". זאת הייתה מעין קופסת פלאים שמילאה את הוואקום שהיה קיים בתחום העיצוב במשך שנים רבות והולידה תערוכות מגוונות ועשירות שהעידו על אהבה עמוקה לעיצוב ותשוקה יצירתית במפגש ושיח בין אוצרת לבין מעצב.ת (פארן, 2011).
גלריה "פריסקופ" שכנה ברחוב בן יהודה 176. היא הייתה מעין סוד ידוע ליודעי דבר, והכניסה אליה הייתה מוסתרת למחצה. אני זוכרת שביקרתי בגלריה בסוף תקופת לימודי העיצוב התעשייתי ב-HIT, מכון טכנולוגי חולון בשנת 2001. הוצגה בה אז התערוכה "כיסא פח" של עמי דרך (2012-1963) ודב גנשרוא שאצר אבי לובין והתרשמתי מנקודת המבט הרעננה והמשחקית על חפץ ועל מה הוא יכול להיות אם הוא לא היה עצמו. בתערוכה המעצבים הרשו לעצמם לחזור לארגז החול ולשחק עם פח אשפה ירוק. הם פעלו בשפת העיצוב, אבל הז'רגון שלהם היה שונה – הם לא ביקשו לפתור באמצעותו בעיה כלשהי אלא התמקדו בצורה של החפץ ובאופן שבו אפשר לשחק בו.
זו הייתה בדיוק המהות שפארן ביקשה להביא לתערוכות שהציגה בגלריה. היא יצרה שפה שבאמצעותה אפשר לדבר על עיצוב ועל אמנות ועל מה שביניהם. היא הסתכלה על עולם החפצים מנקודת מבט נינוחה ובוחנת המבקשת לרדת לשורש הדברים, להבין אותם ולגלות בהם משהו אחר. במשך כשלושה עשורים היא פגשה מעצבים, אמנים, מעצבי טקסטיל ואופנה ותכננה תערוכות שהתחילו ממשפט, מסקיצה או מחתיכת קרש והתפתחו לרעיון שלם. ברגישות רבה היא הייתה מבררת קודם כול את ה"מה" של היצירה; רק אחר כך הגיעו ה"איך" וה"כמה" (גאון, 2011).
שנים רבות אחר כך, בסוף שנת 2016, הוזמנתי לאצור בגלריה שלה תערוכה של עבודות בוגרים ובוגרות של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT, מכון טכנולוגי חולון. בחרתי להציג בה תהליכי ניסוי וטעייה – מודלים בנקודות זמן שונות בתהליך הפיתוח של פרויקטי גמר נבחרים שנעשו במחלקה לעיצוב תעשייתי. המודלים האלה הציגו צמתים, גילויים והתחבטויות בתהליך של פיתוח המוצר – שלבים שנשארים לרוב על רצפת "חדר העריכה" במסע אל האובייקט ה"מושלם". כשעוצרים ומשקיעים בהם עוד מבט אחד, מגלים בכל אחד מהם עולם ומלואו של מחשבות, בחינות ותהיות. אלו היו בדיוק הרעיונות שפארן ביקשה לתת להם מקום וליצור באמצעותם דיאלוג משוחרר מ"מילים מסורתיות על קונספט וחומר, שאלות של לקוח ויעילות" (גאון, 2011: 57).
בעוד התערוכה "ניסוי וטעייה" מוצגת פנתה אלי פארן בהצעה לצאת איתה להרפתקה ולאצור תערוכה לכבוד חגיגות עשרים שנה לפעילותה של הגלריה. כך יצאנו למסע במשעולי הזיכרון, פנינו לכל המעצבים והיוצרים שהציגו בגלריה מאז פתיחתה והזמנו אותם לעצב אובייקט בגודל של 20*20*20 ס"מ שייצג את תמצית יצירתם. המכלול, שהוצג בתערוכה "בין לבין" בדצמבר 2017, הציג את הפנים השונות והמגוונות של העשייה העיצובית-אמנותית בשדה המקומי כפי שצמח והתפתח בעשרים שנות פעילותה של הגלריה בניצוחה ובהובלתה של פארן.
הייתה לפארן שפה ייחודית משלה שהתבטאה במראה האדום הבוהק שלה, באופן שבו התנסחה, ובאופן שבו התבוננה סביבה וניתחה את העולם שבין אמנות לעיצוב. היא שאלה "מה מעניין אותך לעשות" במקום "מה אתה צריך לעשות" (גאון, 2011:57). הדיאלוג שהתנהל בין האוצרת לבין היוצר בעבודה על כל תערוכה ב"פריסקופ" היה סוג של הבטחה והזמנה; והכיל בתוכו פשרות בין הרצון להקשיב לבין הצורך להגיד. פארן ביקשה להעניק למעצבים חופש רעיוני ומעשי לבחון את המדיום שלהם ללא לחצים מסחריים ובכך עזרה לפתח את נקודות המבט של העיצוב המקומי. האובייקטים שהוצגו בגלריה, שנוצרו כפריטים יחידים או כסדרות מצומצמות, התקיימו על קו התפר שבין עיצוב לאמנות, וערכם האסתטי והרעיוני הוביל את פיתוחם ולעיתים עלה על ערכם השימושי.
פעילותה של פארן, שראתה במעצבים גם אמנים, הובילה ליצירתה של קטגוריה חדשה, שלימים נודעה בשם "דיזיין ארט" או "עיצוב-אמנות". הרקע האמנותי שלה כאוצרת אִפשר לה לנהל שיח בעל גוון אחר מזה המקובל באקדמיות לעיצוב והפיק מהמעצבים "אנרגיה אמנותית" (פארן, 2011: 19). בזכות כל אלה היא הצליחה לנבא טרנדים ולהציף דימויים, ואלה הפכו ברבות השנים לעיצוב המזוהה עם מקומיוּת עוד בטרם ניתן להם שם.
לאורך שנות פעילות הגלריה פארן ואוצרים אחרים שהזמינה אצרו תערוכות המדגימות את התפתחותה של שפה אסתטית וחזותית ייחודית לעיצוב המקומי. אפשר לזהות בפעילות הגלריה לאורך השנים שלושה גלים בעיצוב המקומי: ציטוטים של קראפט; ניסיון ליצור אובייקטים יחידים או סדרות קטנות המגלמות את נקודת המבט האישית של היוצר ונמצאות על קו התפר הדק בין האמנות לעיצוב; והגל השלישי העכשווי, שניכרים בו חזרה למקורות וחיפוש אחר זהות מקומית.
במובנים רבים "פריסקופ" הייתה לא רק גלריה; היא הייתה מערכת אקדמית חלופית ומרכז שבו נפגשו אנשים שנושא העיצוב מושך אותם ליצור ולהגיב. היוזמה הפרטית, הנחישות והעשייה המתמדת של פארן בתנאים צנועים הובילו להכרה הציבורית בחשיבות העיצוב המקומי. פעילותה עודדה גורמים ציבוריים, עירוניים ואקדמיים להכיר בערכים האלה ותרמה להחלטה לפתוח את מוזיאון העיצוב בחולון בשלהי 2010.
פארן שמחה להיווכח ש"הזרעים שזרעתי להכשרת הלבבות ולהכרה הציבורית בחשיבות העיצוב המקומי נבטו ופרחו" והוסיפה ש"העיצוב הישראלי חי ובועט כסיפור הצלחה" (פארן, 2011:19). עשייתה, שסיפקה במה לדיאלוג חופשי ואינטימי, היא שהפכה את סיפור ההצלחה הזה לאפשרי, והמורשת שהותירה אחריה חיה ונושמת בכל פינה של היצירה המקומית.
אם נמשיל את "פריסקופ" לספינה, הרי שפארן הייתה לא רק הקברניטה שלה, אלא גם הרוח החופשית שאפשרה לכל יוצר לפרוש את המפרש שלו בצורה הייחודית לו ביותר הרחק מאילוצי הנמל המסחרי, כדי לחקור את קווי האופק של העיצוב המקומי. בכך היא לימדה את העיצוב הישראלי לשוט בים סוער מבלי לחשוש מהמים הגועשים.
גלינה ארבלי – מעצבת בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי,HIT מכון טכנולוגי חולון, אוצרת תערוכות בנושא עיצוב וחוקרת עיצוב. בעלת תואר שני בתוכנית הבינתחומית לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב.
מקורות:
ארביב עמית, 2019. שרי פארן – פריסקופ 2019 (וידיאו). YouTube, 2.2.2019. (אוחזר בנובמבר 2025). https://www.youtube.com/watch?v=H64RTXEbSMg
גאון גלית, 2011. "אישה אחת, מאה חלומות". בתוך פריסקופ: עיצוב ישראלי עכשווי. הוצאת הזוג הנוצץ.
פארן שרי, 2011. "גלריה 'פריסקופ' – סיפור אהבה" בתוך פריסקופ: עיצוב ישראלי עכשווי. הוצאת הזוג הנוצץ.
