בגיל חמש חוויתי את משבר האמון העיצובי הראשון שלי. המשחק האהוב עלי היה ערכת בולי עץ קטנים שהיה אפשר להניח זה על זה בכיוונים שונים כדי לבנות בקתות, כאילו ישראל היא מעצמת סקי. אבל משהו בבולי העץ הפריע לי. מצד אחד הם נראו כמו "הדבר האמיתי" – גלילים גסים בעלי טקסטורה "עצית", אבל מצד אחר נגרעו מתוכם מגרעות גיאומטריות כדי שיוכלו להיערם בקלות זה על זה. יצור הכלאיים הזה היה לא צמח ולא חומר בנייה, והרי הקסם של העץ הוא בהיותו גם יצור חי וגם חומר. העץ הוא חי כל כך עד שגם בתצורתו הדוממת, למשל כריצוף או כריהוט, הוא מגיב לשינויי טמפרטורה או לחות ומשנה צורה באופן אורגני.
יצור חי שהוא גם חומר
מעצבים ואמנים רבים יוצרים עבודות המפלחות את מעגל המשמעויות של העץ. הוא עובר בתוך העבודות האלה שינויים פיזיים, אך מאחוריהם עומדות טרנספורמציות רעיוניות. העץ בעבודות האלה אינו הופך ישירות לפונקציה, אלא קופא ברגעי המעבר בין הצמח לחומר או לרהיט. עצם הטרנספורמציה העיצובית כולאת באובייקטים זיכרון.
עבודתו של המעצב התעשייתי שולי שטראוס "Winter" שהוצגה ב-2024 בתערוכה "לעבודה!" בגלריה ויטרינה באוצרותי היא בן כלאיים של פסל ואובייקט שימושי בצורת עץ צומח. זהו גזע עץ בצורתו הטבעית המצמיח ענפים חדשים, קוניים וחלקים, מתוך המקומות שמהם בקעו פעם ענפים. בבסיסו משתמרת צורת רהיט שהכה "שורשים" חדשים ברצפת הבטון.
העבודה "העץ זוכר" של המעצב התעשייתי אורי בן צבי היא פרט במדיה מעורבת מתוך תערוכתו ""אם עץ נופל במדבר…."– שוטטות בעצה מקומית", שהוצגה בבית בנימיני ב-2023 באוצרותו של דב גנשרוא. בן צבי מעבד עץ וחוקר אותו כחומר וכמושג. עבודתו מפגישה תצורות שונות מתוך חיי העץ: צללית העץ במלוא הדרו הופכת לזיכרון מוקרן מתוך גוש שנכרת, הוקצע ושויף מתוכו. בעבודה הזאת גם החומר וגם הדימוי הם של שיטה סלילנית, עץ נפוץ באזור הנגב, חלק מהלקסיקון העצי הישראלי שבן צבי חוקר. גנשרוא כותב בטקסט האוצרותי: "מסעו של אורי עזר לו להבין שמה שמרתק אותו יותר מכול הוא מצב הקיום של העץ בלימבו שבין היותו צמח להיותו חומר […] בשלב הזה בחייו של העץ, הוא עדיין נראה יותר כמו הצמח מאשר חומר גלם. הוא נמצא במצב מעבר, לא פה ולא שם."
האמן גבי קריכלי מתערב גם הוא בעצים המקומיים. הוא מגלף צורות וקומפוזיציות על גזעי עצים בין תל אביב לירושלים, לפעמים כאלה המיועדים להצלה ולשתילה מחדש באותו מתחם, וכך הוא יוצר מראש ובנפרד משפחת עצים שתיפגש באיחוד משפחות עצי בעתיד. האורנמנטיקה של קריכלי מהתלת בנו כיוון שהיא נראית אותנטית. היא שואבת את הנראות שלה מפיתוחי עץ מורכבים – טבעיים ומלאכותיים – בשפה אסתטית-ביולוגית-חומרית "נכונה". ההתערבות במסווה של גילוף "קישוטי" היא אקט שובב של זיוף. היא מתווספת כהעמדת פנים של עץ על גבי הקליפה, כאילו העץ מקשט את עצמו ומתחפש לעץ אחר. במקרה הזה הזמן משלים את עבודת ההתחזות. ככל שהעץ גדל ומתבגר, מיטשטשים סימני סכין הגילוף, והטבע "מטפס" על הסדקים, ולמרות הטרנספורמציה העץ נשאר במקומו במרחב.
מדידות
העץ צופן בחובו מידע במעטפת העץ ובפנים הגזע, ופרטי המידע האלה משתנים לפי עונות השנה וזוויות ההתבוננות בו. חלק מהמידע גלוי וחלקו צפון ודורש פעולה אנושית שתחשוף אותו לעינינו. בסדנאות האמנים בירושלים הוצגה לאחרונה התערוכה הקבוצתית "שורש העניין" באוצרות ד"ר ירדן שטרן שבה כל העבודות עשו שימוש בעולם הצומח או הנכיחו אותו כדי להציג נושאים כמו טריטוריה, זיכרון וריפוי.
עבור אחת העבודות בתערוכה נסעה האמנית רותם בידס למחנה הריכוז (ולימים השמדה) ראוונסבריק שבגרמניה, כדי לבדוק אם בעצים שהיו באתר גם בתקופת מלחמת העולם השנייה נותרו "הוכחות" או סימנים שיעידו על הפשע שהתחולל סביבם. היא השתמשה דווקא בחזות החומר, במרקם שלו, כדי לחפש הוכחה מדידה מעבר למספר הטבעות או לעוביין ולהתחקוֹת אחר ההיסטוריה. בידס העבירה את פני גדמי העץ לנייר בטכניקת Rubbing, ובכך יצרה דימויים שהם גם קונקרטיים וגם מופשטים. לצד הדימוי הברור של חתך גזע מתגלות מפות דרכים דמיוניות מעגליות שבהן שבילים ומרווחים הנדמים לדרכים אורגניות. בידס מחפשת עדות לנרטיב היסטורי שיכולה להופיע לצד עדויות אובייקטיביות כמו משך זמן או הלחות באוויר.
האמן בר פרום יוצא מנקודת מוצא של המגע בין החומר לגוף. ברזידנסי שהשתתף בו בקוריאה ב-2019 הוא יצר שני תבליטים נגטיביים המכילים את מידות גופו, כך שיוכל לשקוע בהם. כשהאמן נוכח בתוך העבודה היא מתקבלת כמין גולם או רחם מעץ. ארון לידה או ארון קבורה. הקסם החומרי מתרחש דווקא כשהפסלים מתרוקנים, העץ הלבוד נותר לבדו, ותכונותיו הפיזיות נחשפות. הפיסול מרובה השכבות והחיתוכים המעוגלים יוצרים פני שטח, מפה טופוגרפית, קניונים ומצוקים, שהם הכלאה בין דגם של הסביבה לבין הסביבה עצמה. גם כאן העבודה מודדת ומסמנת בקני מידה שונים – פעם זה סימון גוף האמן בגודל אמיתי ופעם אלה פני שטח שנקראים ומפוענחים באמצעות השכבות והנימים של החומר.
הפעולות של בידס ושל פרום הובילו אותי לחשוב על יכולתו של העץ לעזור לנו למדוד את הזמן החולף בעולם נטול מספרים ומידות (תארו לכם שברגע שילד נולד בוקע עץ, ובכל רגע נתון הוא מכיל בתוכו רישום של גיל הילד). אפשר להשתמש בו כדי למדוד מרחקים, להעריך משקל של חפצים לפי כיפוף הענפים ולשער טמפרטורה ולחות לפי תגובותיו של העץ.
הבעיה היא שהסקרנות עלולה להרוג את העץ. הפעולה החושפת את גילו ואת מהותו מחייבת את כריתת הגזע ולמעשה הורגת אותו, והחיתוך משנה לחלוטין את מופעו. הדימוי האנכי של העץ, שאנחנו תופסים אינסטינקטיבית על ציר הגובה – כמו המתלה של שולי שטראוס – הופך אופקי ומעוגל כחתך של הגזע. צורה מעוגלת ובה טבעות שקפאה בזמן. העץ, שהיווה כלי מדידה כל עוד המשיך לצמוח, קפא והפך לאנדרטה של עצמו, כמו מזכרת או דיסקית.
מדידת מרחקים וסימונם על גבי משטחים הם חלק מתהליך המיפוי, אבל אפשר למפות מקום גם על פי מרכיביו המקומיים האופייניים. האמן יובל בוכשטב משלב בין השניים: הוא מלקט גושי עץ מקומי, יוצר מהם אובייקטים – שימושיים ואמנותיים – וצורב עליהם צורות ומשטחים גיאומטריים שהם הפשטה של מפות ממבט-על. בוכשטב הוא בן קיבוץ נירים בעוטף עזה, ומאז שבעה באוקטובר הוא משוטט באתרי מיפוי ברשת ומנסה לפענח את חבל הארץ הזה ואת מה שהתחולל בו. נדמה שהתחקיר הכמו-צבאי של מרחבי הילדות שהוא מתגעגע אליהם עוזר לו לעבד את האסון.
הוא יוצר דימויים מופשטים שמקורם בגוגל מאפס וצורב או חורט אותם על גושי עץ, מהלך המפגיש את הטקסטורות הטבעיות של העץ והמקומיות הברורה שלו עם סוג אחר של מבט: מבט-על מרוחק, סוג של תצלום אוויר המאפשר ניתוק מהשטח. במפגש עם העץ הופכות הגיאומטריות החקלאיות ממיפוי דו-ממדי לפני שטח של ממש. השרטוט הגיאומטרי של השדות מוטבע על גבי העץ המקומי, שאולי גדל ליד השדה הזה בדיוק, ומיפוי השטח מתאחה עם המיפוי החומרי הבוטני.
הפרויקט הזה עבר כמה גלגולים. הגלגול השלישי שלו, שהוצג ב-2025 בתערוכה "מגרש משחקים" במרכז תרבות תאו בהרצליה באוצרותן של כרמית שיין ותמר למדן, הוא חריטה וחיתוך של גושי עץ לכדי מפה מפורקת של תוואי קיבוץ נירים והשדות הסובבים אותו. הקהל הוזמן לפרק ולהרכיב מחדש את הפאזל, ובכך הפך באחת למתכנן עירוני שמתמודד דרך המשחק עם אופציות של תכנון מחדש, בנייה ושיקום האזור, אך גם לגנרל המסדר מחדש טריטוריות והתיישבויות כראות עיניו.
חיים ומוות
העצים הם בין היצורים החיים הוותיקים ביותר על פני האדמה. כמו בני האדם והחיות הם שותים, חיים ומתים. קל להזדהות איתם, והלבלוב או הקמילה שלהם מעוררים בנו תגובה רגשית אינסטינקטיבית.
בעת שעבד בסדנת ההדפס בירושלים ב-2016 לתערוכה "תחת מכבש ההיסטוריה" באוצרותה של אירנה גורדון הגיע האמן משה רואס למטע עצי דקל בחיפוש אחר מקצבים של הטבע. קבוצת הדקלים שפגש נדמתה בעיניו לבני אדם, כל אחד מהם נוטה לכיוון אחר ובזווית שונה, כאדם הנוטה למות. המראה החומרי של העצים ואורך ענפיהם העידו על גילם המופלג, ורואס יצר באמצעותם דימוי של אדם בשלבי חייו האחרונים.
האמנית רונית מירסקי, שעוסקת בעבודותיה בזיכרון ובהנצחה, הציגה גם היא בתערוכה "שורש העניין" כמה עבודות שבמרכזן עץ הזית, הטעון כשלעצמו. עבודותיה בתערוכה מתבססות על תוצרי השריפות שהשתוללו בהרי ירושלים במאי 2025. מירסקי יצאה אז לטיול רגלי באיזור לטרון ומצאה בו שדה של זיכרון חומרי. בעבודת הווידיאו "שתקנים" (בעריכתי) מירסקי מתהלכת באזור הפגוע. רחש צעדיה על האדמה מתלווה למבט שעובר בין המקומות שבהם עמדו העצים. המראות בלתי צפויים: העצים שנשרפו נעקרו מהאדמה ולא נותר מהם זכר חזותי מלבד בורות מפויחים שנראים כמו בולענים. הכיוונים הפוכים – כאילו הטבע מתעתע בעולם הצומח: העץ נעקר בתנועה כלפי מעלה, אבל הזיכרון נפער דווקא מטה כבולען למעבה האדמה.
רעיון מנוגד התרחש בעבודתה של האמנית מיכל בראור "דרך קיבוץ גלויות 125" שהוצגה בבית העיר בתל אביב, 2025, באוצרותה של יעל מסר. בראור יצאה למחקר מקומי והיסטורי על שלושה עצי שקמה רחבי ידיים שנטועים על אי תנועה במרכז דרך קיבוץ גלויות. במקרה זה הסביבה השתנתה, ידעה מבנים, דתות, סיפורים ומסעות שבאו והלכו, אבל העצים נותרו על עומדם כמו צופים בתהפוכות. בראור תיעדה את אי התנועה כאי בודד קבוע, ולצד עבודות נוספות הציגה גם מגזרת נייר/רפרודוקציה של ציור של ראובן רובין שבה נראים אותם העצים כהוכחה שהיו שם לפנינו ויישארו גם אחרינו.
בחזרה לעבודתה של מירסקי בירושלים – על המשך הקיר שעליו הוקרן הווידיאו הוצג מערך גזעים וענפים שרופים של עצי הזית שנותרו בשטח. לתוך החרכים שלהם היא יצקה חומר מוזהב וכמו איחתה את הגזעים והענפים השבורים בשיטת הקינצוגי, אותה שיטת תיקון יפנית של כלי קרמיקה שבורים המנכיחה את קווי השבר בפעולה ומעניקה לאובייקט חיים חדשים. אלא שהעץ כבר לא יוכל להירפא. הוא נפח את נשמתו בשריפה והפך מגוף חי למת.
העבודה משתמשת בפרקטיקה המסמלת ריפוי ואיחוי בתקופה שבה נשאלות שאלות בסיסיות לגבי היכולת לשקם. בהקשר המקומי העכשווי, ההצעה הופכת דמיונית: התיפורים המוזהבים מבקשים לאחות את העץ ולהציע לו חיים חדשים מבין השרידים המפויחים. חיים שלאחר המוות וקימה לתחייה הם נושאים מעולמות הגותיקה והנצרות, והם מתיישבים היטב עם קול צלצול פעמוני המנזר הנשמע ברקע סרטה של מירסקי שצולם בלטרון, שם נאספו הגזעים השרופים. אך במציאות הישראלית הרווייה באובדן האפשרויות האלה נותרות בגדר משאלת לב בלבד.
תמר לב-און – אמנית רב-תחומית ואדריכלית, מרצה בפקולטה לעיצוב, HIT מכון טכנולוגי חולון, עורכת את מגזין הפקולטה, אוצרת גלריה ויטרינה לאמנות ועיצוב וחברה בגלריה השיתופית P8. בוגרת תואר ראשון באדריכלות מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות מאוניברסיטת קינגסטון, לונדון.
