אדם קם בבוקרו של יום ונכנס לסטודיו שלו, חותך גושֵי חומר ולש אותם, ובתמורה הם נענים לו ונדחסים לכדי קונוסים רכים. הוא עורם אותם, מניח את הערימה בצד, ממלא קערה במים ומתיישב אל האובניים. הוא מצמיד בחבטה גוש חומר אל מרכז הגלגל, טובל ידיים בטוחות במים ומעבד את הגוש, תחילה אל המרכז ואז למעלה ולמטה, פתיחה במרכז ומתיחת התחתית. בידיים חזקות ויציבות הוא מעלה דופן, ושריריו מתבלטים עם כל תנועה. כך הוא בורא כלי ואחריו עוד ועוד כלים, ואלה הולכים וממלאים את הסטודיו שלו. הוא מכניס אותם לכבשנים ומוציא אותם, רוקח תערובות מאבקות ומניח אותן על הכלים שיעברו לבסוף לבתים אחרים. מבחינתי זהו הקדר האפיסטמי המצטייר בדמיוננו הקולקטיבי כשאנחנו חושבים על קדר. זהו הדימוי המהדהד את הפעולה העתיקה התנ"כית של יצירת כלים ארצישראליים קדומים ומסמן את השליטה האבסולוטית של היוצר בחומר, בעבודה הפיזית ובתהליכי השריפה והצביעה.
מעשה הקדרות מתרחש בסטודיו באופן שאינו פומבי. הידיים פועלות בשקט, הגוף שקוע במחזוריות של תנועה, מים וחומר, והקהל, אם יש כזה, הוא פנימי. זוהי עשייה אינטימית, כמעט סודית, השייכת לרגעים פרטיים שבין היוצר לבין החומר, ויש בה גם צד אפור וסיזיפי – היא יום-יומית, תהליכית, חמקמקה, לא תמיד מתגמלת, ונמדדת בכלים של פונקציה ותוצאה. המרחק שבין קסם המעשה עצמו לכלי שבסופו עשוי להיות ארוך, מייגע ורווי הפתעות לא צפויות, שמחות ואכזבות.
אודי אבן (1959–2004) היה בעיני אותו קדר אפיסטמי וגם הרבה מעבר לכך. לא הכרתי אותו באופן אישי לצערי, אך נוכחותו בחוגי העוסקים בחומר הייתה דומיננטית ומורגשת, ואדוות אופיו והעשייה שלו הגיעו גם אלי, אז סטודנטית טרייה במחלקה לעיצוב קרמי, כשעשיתי את צעדי הראשונים בנתיבי החומר והאובניים.
אבן היה ממקימי קבוצת זיק בשנת 1985 יחד עם שרון קרן, יובל רימון, יגאל גרי, אלי אלישר ולאנס הנטר. הקבוצה פועלת עד היום, הרכבי השותפים שלה וגודלה השתנו עם השנים והיא מורכבת מאמנים פלסטיים, מאדריכלים, ממעצבים ומיוצרי מחול, תיאטרון ומוזיקה, הפועלים כל אחד בתחומו עצמאית במקביל לפעילותם כקבוצה. בדור המקימים רוב חברי הקבוצה היו בוגרי בצלאל שחיפשו שפה אמנותית חדשה המשלבת מיצג, פיסול, תיאטרון וחומר. כבר באירוע הראשון שלהם "זיק 1" שהיה הצתת זיקית עץ ענקית במופע שהתקיים במסגרת פסטיבל עכו בשנת 1985 התגבשה גישתם הרדיקלית, השואפת לפרוץ ולטשטש גבולות בין דיסציפלינות שונות ולחבר בין הגוף, האש והחומר. חברי הקבוצה פעלו מתוך שותפות רעיונית וחזותית שהולידה גוף עבודה ייחודי ושונה בתרבות המקומית. אבן היה אחד החברים המרכזיים והפעילים בקבוצה ואף ניהל אותה בפועל במשך כמה שנים.
במופע "אנרזיק" של קבוצת זיק, שהועלה לראשונה באמצע שנות התשעים, הוצגה עבודת הקדרות כחלק מההתרחשות על הבמה, ו"מילון המושגים" הקרמי שולב בשפת העשייה של הקבוצה. אבן – קדר בגופו ובמהותו – עמד במרכז הזירה כשחקן המבצע את עבודתו הקדרית האינטנסיבית והגופנית עם החומר והאובניים במעין מופע חי. הוא לא הציג את הכד המוגמר, אלא את פעולת היצירה עצמה, את הדרמה שבה, את הידיים הפועלות, את המים, את האובניים, את החומר הרטוב, את האש ואת הזמן. הוא עיצב גלגל אובניים במיוחד למופע והעלה לבמה את פעולת הקדר לא כהדגמה או כנציג של מלאכה, אלא כמי שמבצע פעולה היוצרת טרנספורמציה פיזית וסמלית. פעולותיו של הקדר שצולמו והוקרנו בחלל בזמן ההתרחשות, קערת מים רחבה ושקופה שאפשרה לקהל לראות כיצד טובל הקדר את ידיו במים, והתאורה הדרמטית בזרקור – כל האמצעים האלה הדגישו את מעמדו המיוחד של הקדר והגבירו את הדרמה ואת התחושה שמדובר בקוסם המבצע פעולה טקסית הכורכת יחדיו חומר, זמן, קהל וזהות.
כבר בשנות השישים המאוחרות נהג הקדר האמריקאי פיטר וולקוס (Peter Voulkos, 2002-1924) להדגים את עבודתו לפני קהל בסטודיו, בכנסים ובהרצאות. ההופעות הסוערות, המחוות הגופניות והקסם שבקדרות ובהתהוות הכלי הפכו את ההדגמות למעין מופעי הפנינג, לעיתים בליווי מוזיקת ג'אז וסעודות. לא נותר מהן בהכרח אובייקט ממשי, שכן תהליך היצירה היה היצירה עצמה, ובו היה טמון הערך האמנותי. כעשרים שנה לאחר מכן, בארץ, יצרו אודי אבן ושאר חברי קבוצת זיק מופעים שבהם הקדרות והעבודה עם החומר התגלמו כחלק ממופע בינתחומי. בכך הורחבו גבולות הקרמיקה המקומית מהדגמה טכנית לחוויה אמנותית תיאטרלית שלמה. בשונה מוולקוס ביצע אבן את הפעולה בידיעה שהוא לוקח חלק במופע בינתחומי עבור קהל שהגיע לחזות בהתרחשות אמנותית מהסוג הזה.
חברי הקבוצה, בהם גם אבן, לבושים בגדים של פועלי במה, ביצעו את סדרת הפעולות ככוהנים בהיכל ועבדו עם אדמה, מים, אוויר ואש. מקורה של כל פעולה של אבן – טבילת הידיים במים, הנגיעה בחומר, יישור כד רגע לפני הכנסתו לתנור – היה בייצוג הסמכות החומרית שבה אחז כמי שיודע את גבולות החומר, את שפת הגוף, את המבט של הקהל. במהלך עבודתו באובניים הוא הפנה מבט קצר, כמעט ביישני, לעבר הצופים, מחווה שהסגירה את מודעותו של אבן להופעה ולתפקידו בה, כאילו אמר, "אני מתבונן בכם מתבוננים בי". הוא היה שחקן בתפקיד עצמו.
דימוי הכד "באנרזיק" היה שלב במסע. הוא התפוצץ, השתנה, נמס, נשרף. כשאבן יצר הוא ידע שהשליטה היא אשליה, שהחומר חי, שהתהליך חשוב יותר מהתוצאה. החומר לא נבחן יותר בחפציותו, אלא בהתהוות ובאמורפיות שבו. מעשה הקדרות במופע חדל להיות פעולה פרטית בסטודיו המובילה לאובייקט והפך לפעולה רבת-משתתפים, רוויית פוטנציאל פרפורמטיבי שהיא עיקר ההתרחשות. בכך הרחיב אבן את גבולות הדיסציפלינה המקומית והפך את הפעולה עצמה ליצירת אמנות הפורצת את גבולות הסטודיו, פוגשת קהל ומתקיימת בפני עצמה, ללא תוצר חפצי קרמי.
היוצר והחוקר ריצ'רד שכנר טען שבלב כל פרפורמנס פועמת מציאות, בין אם היא מוגברת, משוחזרת או מפורקת. אבן בעבודתו באובניים הציג את דמותו וגילם את תפקידו כקדר. הוא עמד בזירה כ"אמן של ממשות" (Performing Actuals) במושגיו של שכנר, כלומר תנועותיו, מיומנותו, הידיים הפועלות, כל אלו התקיימו באופן נאמן להתרחשות בסטודיו, אלא שבמקרה הזה הוא פעל מול קהל. שכנר מדבר על המְבצע כמי שמעמיד את עצמו בסיכון, כמו לוליין או ספורטאי. אבן הסתכן בשיבוש, בקריסה, בהתכה או בחומר שלא ייענה, והקהל היה עד לפעולה, להימור, לניצוץ.
עמי שטייניץ כתב על אבן ש"הפך את החומר לאנרגיה עכשווית שמהדהדת מעמקים היסטוריים" (שטייניץ, 1998), ואכן נדמה כי אבן כרך יחדיו את העומקים ההיסטוריים שבקדרות ואת העכשוויות של הפרפורמנס ללא תלות באובייקט הקרמי השרוף.
עברו 21 שנים מאז מותו של אבן. הגוף איננו, אבל הפעולה נותרה. הדימוי של הקדר על האובניים באור זרקור מול קהל מהופנט חי וקיים בזיכרון, בהשראה ובמרחב היצירתי, והוא נוכח כאבן דרך בעבודות הפרפורמנס הקרמי שנוצרו בארץ מאז. כפי שהציע האוצר והתיאורטיקן הצרפתי ניקולא בוריו, האמן הוא לא רק יוצר של אובייקטים, אלא מחולל של תהליכים, יחסים ותנועה ופועל בתוך רשת של הקשרים חיים. בעינַי אבן היה בדיוק כזה. נדמה לי שהחומר משמר זיכרון טוב יותר מהזמן. בעבורי יצירתו של אודי אבן ואנרגיית העשייה שלו הן השראה. דמות הקדר מהדהדת במחשבותי ונוכחת בשכבות המחקר והעשייה שלי, ומעל לכול מפעילה אצלי את שריר הלב.
רחלי רוטמן גרג'י – קרמיקאית, חיה ויוצרת בכרמי יוסף, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים, סטודנטית לתואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב.
מקור
שטייניץ, עמי, 1988. "קרמיקה עכשווית" בתוך חומר אחר: קרמיקה עכשווית, ישראל 1998 בעריכת שלומית באומן. תל אביב: איגוד אמני הקרמיקה.
לקריאה נוספת:
בן-שאול, דפנה, 2005. "זיקרון," בתוך קבוצת זיק: עשרים שנות עבודה, בעריכת דפנה בן-שאול. ירושלים: כתר.
פתיר, רותי ושינבאום אבי, "במערב אין כל חדש". ערב רב, 18.3.2013. https://tinyurl.com/c2yhhhjt (אוחזר ב-25.4.2025).
עפרת, גדעון, "קבוצת 'זיק': זיק-די-נור". המחסן של גדעון עפרת, 14.1.2011: https://tinyurl.com/2tk6xs8w (אוחזר ב-25.4.2025).
.Shcechner, Richard, 2003. Performance Theory. New York and London: Routledge, 2003
