טליה טוקטלי ואני נפגשות בתערוכתה "טייסת פרפרי דם" במרכז לאמנות ומחקר "מעמותה" שבבית הנסן, ירושלים (אוצרת: דביר שקד), שירדה זה מכבר. משני קצות התערוכה נשמעות עבודות קול – הקלטה של נכדתה מצד אחד ובמרחק, בצד האחר, הקלטה של אביה – ובכניסה הצלילים נמהלים זה בזה לכדי המהום.
בפתח התערוכה טקסט שכתבה שקד מספר לנו: "כשהאמנית טליה טוקטלי הייתה ילדה, הגיע לבית משפחתה משלוח מעולם שנכחד: הרהיטים והחפצים מהבית בווינה שבו גדל אביה… החפצים פקחו את עיניה והעירו את דמיונה של טליה בדבר קיומו של עולם שלם שלא הכירה: משפחה, תרבות ותקופה שהיו ואינם".
ארבעת מרחבי התערוכה הם ארבעה עולמות של חומר, מחשבות והלכי רוח פרושים זה לצד זה. בכניסה יחליטו המבקרות והמבקרים אם יפנו ימינה אל ה"סלון" וממנו אל "חיווטי מוח" או שמאלה אל ה"אמבט" וממנו אל "טייסת פרפרי דם". אלו אינם רק שמות של חדרים, אלא תחנות במסע בהווה לצד העבר והזיכרון בגוף, בחומר, בקול.
טוקטלי, ילידת 1949, היא אמנית פלסטית היוצרת בפיסול, בקרמיקה ובמיצב, מתגוררת במבשרת ציון ועובדת בסטודיו באבו גוש. היא הציגה תערוכות רבות וזכתה להכרה ולפרסים, בהם פרס שר התרבות והספורט לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין בתחום האמנות ב-2024. בתחילת שנות השבעים למדה במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, ואף הייתה מרצה בכירה כשלושה עשורים באותה מחלקה. לאורך השנים השתתפה בקבוצות מחקר מגוונות, והיא מתעניינת בעשייה הקרמית בארץ וחוקרת אותה. משנת 2009 היא עורכת את כתב העת "1280°" – כתב עת ישראלי לתרבות חומרית בהוצאת עמותת אמנים יוצרים בישראל.
"זו תערוכה שאני מרגישה שהיא מוחזקת ומדויקת, כאילו היא הזמינה אותי, לא אני אותה", אומרת טוקטלי. העבודות בתערוכה נוצרו לאורך זמן רב; כמה מהן נבטו כבר בילדותה ונמצא להן ביטוי במהלך השנים, ואחרות נוצרו סמוך לפתיחת התערוכה בחודש מרץ 2025. היא מזכירה את שם התערוכה באנגלית, "Formation of blood butterflies" ואומרת, "האמנות יותר חכמה ממני כמו תמיד. הפורמיישן הוא איננו רק מבנה אלא גם מצב של היות, גם הווה".
שם התערוכה "טייסת פרפרי דם" מבוסס על קבוצת פרפרים מפוסלים ותלויים – עבודה חדשה ששמה לקוח מעבודת עבר אחרת שעסקה באותו רעיון. "אין אפשרות לשחזר אובייקט קיים, זו תמיד וריאציה", אומרת טוקטלי. כלומר השכפול אינו חיקוי אלא הצעת פרשנות חדשה. הדם, גם הוא חומר, מבטא חיות וכאב, הפרפרים מסמלים את מחזור החיים, והפרפר עצמו מגלם בתוכו גלגולים והמשכיות.
מול הטייסת, בשני ארונות תצוגה נפרדים, ניצבים שני פסלים של רקדניות צ'רלסטון ביציקת פורצלן חשופים מחיפוי. במקור אלה פיגורינות פופולריות וצבעוניות שיוצרו בווינה בתקופת הפריחה שבין מלחמות העולם. "אז הגיע הצ'רלסטון מארצות הברית לווינה. מדובר בדמות של גברת עם חצאית ומחשוף בלי סוף ונעליים מיוחדות. כשהיא הגיעה לבית של משפחה צעירה בשנות החמישים והונחה על מדף הספרייה, אמא שלי החליטה להסתיר אותה חלקית מאחורי וילון כי הילדה לא צריכה להיחשף לזה…" טוקטלי צוחקת וממשיכה, "לאחר מות אמי בחרתי לשכפל את הדמות. יצרתי תבנית והתחלתי להתעסק איתה. פעולת השכפול – בין אם בתבנית או במדפסת תלת ממד – היא לדעתי פעולה קלה לתחילת תהליך פיסולי שבהמשכו חלים שינויים באובייקט. לדמות אחת יש טורסו כפול ובאחרת החצאית גדולה במיוחד ומוגזמת ביחס לצורת האגן. לגב הדמות הצמדתי מעין כנפיים." אני שואלת אם אלו שתי בחורות שרוקדות יחד, וטוקטלי אומרת שהיא חשבה שזו בחורה אחת שמרגישה כמו שתיים. שתי טליה.
אנחנו משוחחות תחילה במרחב ששמו "אמבט", מתחילות לדבר בכיוון אחד ומדלגות לאסוציאציות חדשות. אני פותחת בשאלה הטכנית-תוכנית על האופן שבו היא מתחילה לעבוד על יצירה, והתשובה מסתעפת בדומה לאופן שבו טוקטלי מחברת בין יציקת עצמות פורצלן לתיבת סכו"ם מרופדת קטיפה כחולה, בין חוט מתכת לבלון שחור, לפעמון זכוכית, לפיסת צמח מיובש וליציקת רימון פעורת עין התלויה על כוכב עשוי סרגל מדידה מתקפל. "אני חושבת שאמנות זה דבר של התבוננות ותבונה והרבה משתתפים", היא אומרת.
בעבודותיה יש שילוב בין קונקרטי לאסוציאטיבי. כל חפץ הוא סיפור, כל אובייקט הוא נקודת הצטלבות בין החיים לאמנות: "כל העבודות פה הן אוסף של סימנים ומסומנים, וכל אחד מהם הוא כפתור לחיצה שמדליק עוד כפתור וממנו יוצאים עוד ועוד כפתורים".
במרחב ה"אמבט" מגולמת בין היתר נוכחות נעדרת של מישהי שהייתה ואיננה. שלושה תבליטים של אגן נשי מונחים במעמקי אמבט אבן שלמראשותיו ומעליו יציקת כרית לבנה מפורצלן. במרכז הכרית ישנה שקערורית, כאילו מישהו בלתי נראה נשען עליה או שמישהו היה כאן לפני רגע קט. נראה שיש שם סוד.
על הקיר ממול תלויות בזווית רגלי כיסא פסנתר שמעליהן מעין גוף דמוי מיקרופון ובאמצעו חור. זהו אובייקט פאלי שמזכיר מצלמת מעקב ונותן תוקף לתחושה הכללית של המבקרים בתערוכה כאילו חפצים בלתי צפויים צופים בכל תנועה שלהם ועוקבים אחריהם. החיבורים האלה בעבודותיה של טוקטלי מספרים סיפור אישי והסבר על שורשי יצירתה. "לקח לי הרבה זמן להבין שהעבודה שלי מתייחסת לאובייקט שהיה משמעותי בנוכחותו במרחב המיידי שלי. את האובייקט הזה, כיסא מסתובב המיועד לנגינה בפסנתר, אני זוכרת מהיום שבו אני זוכרת את עצמי.
הפעם אני מציגה חלק מהפסל, רק את הציר המרכזי ורגלי הכיסא. הוא מוצב כמו מצלמה המגיחה מהקיר, כמו האח הגדול. כילדה הייתי מבריגה את המושב כלפי מעלה, יושבת על המושב המוגבה ובתנופה המושב היה מסתובב כלפי מטה במהירות עד שהיה נעצר. יש שם כמה שניות שבהן הראש מסתחרר נורא והעולם מסתחרר סביב ואחריו הרגע הזה שבו הדברים מסתדרים. אני חושבת שזה הרגע של היצירה. המעבר מסחרור לעצירה.
"העצירה יכולה להיות רעיונית או רגשית. אני יכולה לעצור כשאני מרגישה חוט, חומר, ציור, קשקוש. הכיסא דומה לגלגל אובניים. אני לא יודעת לעבוד על גלגל, אני שונאת לפשק רגליים ולמרכז, אף פעם לא היו לי אובניים בסטודיו, אבל אני חושבת אובניים, אני יודעת למרכז בראש, אני יודעת לפתוח, לסגור, הפנמתי את התנועות הנכונות של הציר המרכזי שאולי הוא קנה הנשימה שלי, אני לא יודעת מה הוא".
טליה סופגת את המציאות, מעבדת אותה פנימה, ולעיתים מתוך חיפוש אינטנסיבי עולה רגע נדיר של בהירות שבו היא יודעת מה מעניין אותה, מה מושך אותה, וכיצד היא רוצה שהדבר ייראה ברגעים של סערה או של אי-נחת יצירתית. שלב ההתלבטות והחזרתיות, כמו למשל שלב היציקות, הוא "השלב הקל והמרגיע", היא אומרת. אך עיקרי היצירה שלה מתפתחים מתוך קליטה עמוקה של הסביבה, בין אם בבית, במרחב הפוליטי או באירועים שונים.
בקצה התערוכה נמצא המרחב המכונה "חיווטי מוח". בין שני פסלים עדינים מרתקים ומלאי הרפתקאות, המורכבים מכבלים דקיקים שעליהם תלויים אובייקטים שונים, יש נישה מקושתת ובה צלחות המזכירות עיני תנשמת, ואכן טוקטלי מכנה אותן "תנשמות" או "עיניים". ברקע נשמעת הקלטה של אביה שנפטר, שמדבר בין היתר על שיטוטיו כילד בווינה. הוא מזכיר שני מוזיאונים גדולים בווינה, המוזיאון להיסטוריה של האמנות ומוזיאון הטבע והמדע, שבכיכר ביניהם ניצב פסל של הקיסרית מריה תרזה. כך נוצרת בראשי ההקבלה בין אותו איזור בווינה לקומפוזיציה שבה ערוכות העבודות בחדר – שתי העבודות הגדולות הן המוזיאונים וביניהן מציצות אותן עיניים, והן הקיסרית שבחדר. לכל אורך התערוכה עיניים נסתרות מציצות בנו, הצופות והצופים.
"בכל העבודות בתערוכה "טייסת פרפרי דם" משולבים חפצים שהם עדות לאנשים ספציפיים: סבתא וסבא שלי שהושמדו בשואה. זה כמו להתבונן בתצלום של אדם שלא הכרת ואת לא יודעת על מה הוא התבונן ועל מה הוא חשב". טוקטלי מצביעה על עבודה המורכבת מחלקי רהיטים שביניהם כיסא המונח על צידו במרחב "הסלון" ומספרת: "ב-1938 הישבן של הסבא והסבתא שלי היה מונח על הכיסאות האלה, כל הרהיטים פה הם רהיטים שהגיעו מווינה לבית שלי, אני גדלתי עליהם". ואכן יש בסלון תחושה של שבריריות וגעגוע. הכלבים שהיא מפסלת חוזרים שוב ושוב, והם לא רק מסמלים נאמנות אלא גם מייצגים את ערות היתר של החושים. טוקטלי רואה את ההומור שבהם, אפילו שבנוכחותם עוברת במתבונן גם תחושת פחד. וגם הפחד – כמו ההתייחסות לרעיון היופי – נוכח לאורך יצירתה כשאלה פתוחה. היא אפילו אומרת על פרט קטן: "היה חשוב לי שהוא יהיה לא יפה".
לשאלתי על הבחירה שלה במקצוע האמנות טוקטלי משיבה, "אם לא הייתי אמנית הייתי רופאת אוזניים, מתקנת את השבלול, כי בתוך האוזן יש את העצם הכי קטנה. משהו שקשור לשמיעה. הנה עכשיו אני שמה לב לזה, לקשר בין העניין בשמיעה לבין העיסוק ההולך וגובר בהקלטות ובעבודות סאונד". טוקטלי החלה לעסוק בסאונד בעקבות שהות אמן של שנה במסגרת שיצרה קבוצת סלה-מנקה, ובמהלכה הקליטה טקסטים שכתבה. לאחר מכן המשיכה להקליט חומרים שונים, בהם קטעים המושמעים בתערוכה. לקראת התערוכה החליטה להאזין להקלטות ישנות של אביה משנת 2011 בעברית ובגרמנית. היא ביקשה ממנו אז לתאר לה איך הוא נותן יד לאמא שלו והולך לגן הילדים, והוא נענה לה בשמחה. "לקחתי את ההקלטה לסטודיו שלי באבו גוש בכוונה להאזין לה כמה דקות, רציתי לראות איך זה להקשיב לאדם שאיננו… אבל המשכתי להאזין שעתיים. וכשחזרתי הביתה הרגשתי שלוטפתי. שהקול ליטף אותי".
עבודות הצליל בולטות בתערוכה. מלבד ההקלטה של אביה של טוקטלי יש גם הקלטה של נכדתה נועה כשישבה בגיל חמש במושב האחורי של האוטו. "לקחתי אותה לחוג והיא ישבה בבוסטר. בדיוק קיבלתי במתנה מכשיר הקלטה מחברה טובה. שאלתי אותה: איך היה בגן היום? אמרתי לה, תשירי לי על המשחק ששיחקת בגן". מאז חלפו 13 שנים. נועה נכדתה בת ה-18 בדיוק סיימה קורס בצבא, וההקלטה חיכתה מאז אצל טליה תחת הכותרת "עבודות קול".
בעבודותיה של טליה בכלל ובתערוכה "טייסת פרפרי דם" בפרט מתקיימת שיחה בין דורית. בין הילדה המתבוננת החולמנית שעוברת מעולם לעולם וממציאות לדמיון ובין הסבתא שמקליטה את נכדתה ומחפשת דרך לדבר עם העולם, אבל גם מבינה שהכול זמני. "אני לא מפחדת ללכת לאיבוד", היא אומרת, "כי אני לא הולכת לאיבוד. אני משוטטת". המונח "פלנר" (flâneur), המתאר משוטט עירוני שמתבונן בסביבתו ללא מטרה מוצהרת, הוא חלק ממהות האמנות שלה. היא קוראת ספרים על שיטוט, מתמסרת להתבוננות ולנסיעה, ולעיתים אף סוללת את הדרך בעצמה.
ב"חיווטי מוח", למשל, קיבעה בתחילה שלושה עוגנים – שלושה כוכבים ושלושה פעמוני זכוכית – שהיו נקודת המוצא שממנה צמחה העבודה ומשם היא אפשרה לדברים לגדול. אנו מוזמנים לשוטט במסלולים שהתוותה, בהרפתקאות ובאתנחתאות שנקרות בדרכנו. כל חפץ שתלוי שם הוא בעל טקסטורה, אפיון וחומרים אחרים, ורק מי ששוהה מבין את פנים ההקשרים שבין דבר לדבר. תוך שאנו מאזינים לסיפורי השיטוט התמים של אביה כילד, אנחנו חשים מדי פעם שמישהו צופה בנו, שומעים רמז לצליל פעמונים, ופתאום השפה הופכת לזרה, גרמנית, ואז חוזרת לעברית.
טוקטלי אינה פועלת בטכניקה אחת. היא חוקרת את החומר באופן אינטואיטיבי, ואין לה טמפרטורות קבועות לשריפה ולזיגוגים שהיא עושה בהם שימוש. "אני מרגישה", היא אומרת. "אני גם משנה מינים. אני לוקחת כלב ועושה ממנו כלבה ולהפך". העבודות שלה חושניות, אני רוצה לגעת בהן והיא מרשה לי ומדגישה: "העבודה שלי לא קדושה". גם בכך היא מרחיבה את גבולות התערוכה מעבר לגלריה לחוויה חושית, כמעט סינסתטית. היא לוקחת חפצים שיכלו להיות שימושיים ומעבירה אותם דרכה במהלך שהוא פעולת הטמרה והפחת חיים תוך דיאלוג בין אינטלקט לרגש, בין שימושי לחולף, בין צילום לזיכרון.
בקומפוזיציות שהיא יוצרת יש מלאכת מחשבת של אוצרות פנימית בין אין-ספור חלקים ודימויים, שחלקם חוזרים באופנים שונים לאורך השנים. שיווי המשקל המעודן הזה יתפרק ברגע. התערוכה היא חד-פעמית ושברירית; העבודות הן תלויות זמן ומקום, וכשהתערוכה תרד היא לא תוכל להתקיים שנית, "כמו מוזיקה, כמו הזמן. טק, ואין אותו".
כשאני שואלת על ההווה שלנו, תקופת המלחמה שמתארכת, טוקטלי אומרת, "אולי זו חוצפה להציג אמנות בתקופה הזו, אבל תערוכה יכולה לתת פסק זמן מהמציאות – זמן לעצור ולחשוב. המושג של שהות מאוד חשוב לי. שהות שהיא מעבר לזמן, עד שהדברים מחלחלים".
וזה בדיוק מה שמעניקה בין היתר ההתבוננות בעבודותיה – רגע של עצירה, זמן של שהות.
עינת עריף-גלנטי – אמנית צילום, וידיאו ופיסול, אוצרת, כותבת ויוצרת בירושלים.
