ראהלה פילסופי (Raheleh Filsoofi) ואני נפגשות לשיחת זום. אני בניו יורק והיא בנשוויל, טנסי. פילסופי, ילידת טהרן (נ. 1975) החלה ב-2012 לימודי תואר שני באוניברסיטת אטלנטיק פלורידה (Florida Atlantic University), ומאז היא פועלת בשדה האמנות בין ארצות הברית, קנדה ואיראן. היא מספרת לי שהיא עוקבת אחרי המתרחש באיראן ומרגישה קשורה אליה, אבל בשל נסיבות אישיות ופוליטיות היא לא ביקרה בה מאז 2018.
את הריאיון ערכתי לפני המתקפה על איראן, אבל המתח המורכב מוכר לשתינו. גם לאחר שציינתי שהמאמר יפורסם בעברית, התרשמתי שפילסופי בדרכה העדינה בוחרת לא להתייחס לגבולות מוגדרים. כמו בעבודותיה היא פונה לכל הקהילות הנעות בין גבולות ובין מתחים שהגבולות יוצרים.
היצירה שלה התפתחה בד בבד עם העיסוק המתמשך שלה בתנועה ובהגירה בין מקומות. "תנועה של אנשים, של חומרים ושלי עצמי. אני אמנית נודדת… גדלתי באיראן וחייתי בקנדה ובמקומות שונים בארצות הברית, כך שאני נושאת איתי קשר מורכב לאדמה… היצירה, ובמיוחד היחסים עם חומר, הפכו לדרך עבורי להשתרש לא במקום ספציפי אחד אלא בעולם חושי וחומרי. עבורי חומר הוא גם עתיק וגם עכשווי; הוא קיים לפנינו ואחרינו, הוא זוכר וסופג… הוא גם נושא הזיכרונות הקולקטיביים שלנו כבני אדם. אני מכירה את אבותי דרך החומר, ואני מכירה היסטוריה של דורות קודמים דרך החומר."
רבות מהעבודות שלה מתחילות באיסוף של חומר במקום שבו היא פועלת. פילסופי אוספת וטוחנת אדמה, מינרלים ונוזלים נוספים והופכת אותם לחומר, ומהחומר הזה היא יוצרת כלים, מציבה אותם בחללי תצוגה שונים ומופיעה איתם, כמו למשל בעבודת המיצב והסאונד "A Transient's Paradox" ("הפרדוקס של החולף") משנת 2022 שהוצגה לראשונה במוזיאון הפיסול Ground for Sculpture בניו ג'רזי. במיצב זה חוברו כלי חרס וחיישנים למערכת סאונד, והצליל העדין הדהד מתוך הכדים הרבים שהוצבו בחדר. לדבריה של פילסופי, העבודה נוצרה בעקבות האזרחות האמריקאית שקיבלה בשנת 2015. הצליל, שיכול להתפרס ולהדהד במרחב מול כד החומר הסטטי, סימל עבורה חופש תנועה וניידות. את הכדים היא יצרה מחומר שאספה במקומות שונים בעולם, והם מסמלים עבורה אדמה, זהות ומקום. "כדי ללכוד את מהותם של מקומות שונים, התחלתי לאסוף אדמה במדינות שונות וליצור ממנה כלי חרס, וכל כלי מהדהד צלילים ממקום מוצאו. המיצב שלי ממשיך להשתנות בכל פעם שהוא מוצג ואמור להיות מושלם עד 2027, אז יכלול חמישים כלי חרס, שכל אחד מהם הוא עדות לזהות אחרת".
פילסופי מחברת ביצירותיה סאונד, חומר, וידיאו, מיצב ופרפורמנס. "לכל מדיום יש קול משלו, אבל החומרים השונים הופכים לחלק ממקהלה קולקטיבית", היא אומרת. לשיטתה, לכל מדיום יש איכות משלו: "החומר מתחבר לרעיון של קביעות, יציבות של מקום ומקור; סאונד עוסק בארעיות, הוא נטול מקום, ווידיאו מסמל עדות, נוכחות של זמן וגוף במרחב. המדיומים אלה מקיימים דיאלוג ביניהם. במיצבים אני רוצה שסאונד ינוע דרך החומר. יחסי הגומלין בין המדיומים השונים והחומרים האלה מאפשרים חוויות רב-ממדיות ומזמינים להרהר באופי החוויה המקוטעת והמרובדת של הגירה וזהות", היא מסבירה.
בפרויקט קהילתי בהובלתה בשם "The Resonance of the Land" ("תהודת האדמה") ב-2024 הזמינה קבוצה מגוונת של מהגרים החיים בנשוויל טנסי לשתף איתה פעולה. יחד הם אספו אדמה, כתשו אותה לאבקה, הוסיפו לה מים והפכו אותה לחומר רך. מהחומר יצרה עבורם פילסופי 25 כלי נגינה בהשראת תופים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון ואיתם הם הופיעו יחד. במסגרת המפגשים עם האמנית, התחברו המהגרים אל האדמה המקומית דרך יצירה ונגינה בכלי נגינה ששיקפו את המוזיקה המוכרת להם ממקום מוצאם, וכך לדבריה "התעשרה העיר בקולות תושביה הרבים, ושורשיהם נשזרו מחדש דרך האדמה והמוזיקה".
ההגירה היא עבורה קודם כול חוויה המוטמעת בגוף. "חייתי כמקומית, כמהגרת חוקית ולא חוקית וכאזרחית. הסטטוס שלי התפתח ללא הרף וכך גם השקפת עולמי והפרקטיקה, היצירה שלי. במעברים הדרמטיים האלה למדתי את הגבולות הרבים שאני נושאת בתוכי – גבולות לשוניים, תרבותיים ופוליטיים. העבודה שלי אינה מנסה למלא את הסדקים הללו; היא חושפת אותם, מטילה בהם ספק ומכבדת אותם".
בעבודת הפרפורמנס "Bite" ("נשיכה") שיצרה בשנת 2021, האמנית כורעת על ברכיה על שטיח פרסי ונושכת שוב ושוב בטקסיות ובדממה את שפתה של צלחת עשויה חומר רך וגולמי. הצלחת מסמלת מקום, מסורת של אירוח, בישול ואכילה משותפת, אבל הגוף של האמנית כמו מתנגד לכל הסמלים האלה, פוצע אותם ומותיר אובייקט חומר מעוטר סימני נשיכות. בסופו של דבר הקהל עומד מול אובייקט פצוע הנושא זיכרונות מורכבים, אלא שאותם סימנים גם מעטרים את האובייקט כאורנמנט ותורמים ליופי שלו. זוהי עוד דוגמה למתח בעבודתה בין כאב ליופי.
גם בסדרת העבודות "Theater of Dust" ("תיאטרון האבק") שעליה היא עובדת בימים אלה יש לגוף של האמנית נוכחות משמעותית במרחב. במרכז המיצג אדמה שנאספה ברחבי ארצות הברית ומתחתיה מוסתר טקסט של אוקטביה באטלר (Octavia Butler), סופרת מדע בדיוני אפרו-אמריקאית, הנחשבת לאחת מאימהות המדע הבדיוני הפמיניסטי וידועה בביקורת שלה כלפי החברה האמריקאית. בזמן המופע נושפת פילסופי בחוזקה על האדמה ומשתמשת בגופה כדי לחשוף את הטקסט שכתבה באטלר על שייכות והבטחות נכזבות. המילים הנוקבות של באטלר מתגלות לעיני הקהל במעין פעולה ארכיאולוגית גופנית החושפת טקסט עכשווי.
במקביל עובדת פילסופי על ספר אמן בשם "Dust Poems" ("שירי אבק"), פרויקט המשלב שירה וחומר, ובו המשוררת היא האמנית עצמה. "האדמה הזו מטיילת בתוכי, אני כלי הקיבול שלה", היא כותבת באחד השירים. השירים מודפסים בדפוס רשת על דפים וסוגי חומר שונים. "זה פרויקט שמתקיים בין שפה, אדמה וחומר", היא מסבירה. שני הכרכים האחרונים בסדרה מוצגים עכשיו במוזיאון טלפייר (Museums Telfair) שבסוואנה, ג'ורג'יה, וספר נוסף עתיד להיות מושק במכון הלסי לאמנות עכשווית בצ׳רלסטון, (Halsey Institute of Contemporary Art) שבקרוליינה הדרומית בסוף 2025.
האותיות בספרים עשויות אדמה שאספה האמנית במהלך מסעותיה בתשע ממדינות דרום ארצות הברית. "העבודות הללו קושרות את ההתבוננות והניווט שלי למורשת הקדרים שעבדו באדמה הזו לפני, לעיתים קרובות בתנאי עבדות. השירים שלי, יחד עם ההדפסה בחומר, יוצרים חיבור מוחשי בין שפה לאדמה".
השיחה עם פילוסופי עשירה בחומר, ברעיונות ובמיקומים גיאוגרפיים. היא מספרת על הפרקטיקה האמנותית שלה כמטשטשטת דיסציפלינות, כמדברת על פני שפות וגיאוגרפיות רבות. הקהילות השונות שאיתן היא עובדת והשפע של הפרויקטים, המדיומים והרעיונות שהיא חלקה איתי בהחלט חוצים גבולות. "אני חושבת שאמנות, במיוחד בתקופות של ייאוש פוליטי, יכולה להיות גם צורה של אבל וגם של התנגדות", היא אומרת, וזה גורם לי כמובן לחשוב על המציאות בארץ ועל החוט שמחבר בינינו – אמנית איראנית ומראיינת ישראלית.
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ותואר שני ב-Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
