על הקירות בחדר הזיגוגים של הקרמיקאית כריסטין ג'טן (Christine Jetten), שנראה כמו מעבדה, תלויים מדפים עמוסים בזיגוגים, במינרלים, בפיגמנטים ובשאר חומרים שאיתם היא מכינה חיפויים קרמיים ייחודיים. החלל עמוס באריחי קרמיקה במגוון גדלים, צבעים וטקסטורות, והוא משקף את סיפור חייה ואת המחקר היצירתי שהיא עורכת כבר ארבעה עשורים. הוא מעיד על הידע והניסיון הרב שצברה במהלך הקריירה שלה ועל הפוטנציאל המחקרי העצום הטמון בעולם החיפויים הקרמיים.
ג'טן היא קרמיקאית הולנדית, מעצבת ומומחית לזיגוגים קרמיים וחיפויים ארכיטקטוניים, בעלת תואר בעיצוב קרמי מהאקדמיה לאמנות ריטפלד שבאמסטרדם (Gerrit Rietveld Academy). היא מוכרת בזכות עבודתה בפרויקטים של אדריכלות מודרנית המשלבים משטחים קרמיים ייחודיים, אסתטיקה וקיימות, והיא נחשבת לאחת הדמויות המובילות בתחום הזה באירופה ובעולם. ג'טן מדגימה כיצד זיגוגים קרמיים יכולים להחיות בניינים בדרך חדשה ומרעננת ולהעניק להם איכות טקטילית. ביקרתי בסטודיו שלה בדן בוש (Den Bosch) שבו היא יוצרת כבר 25 שנים ושוחחנו על תרומתה של הקרמיקה לחיפויים ארכיטקטוניים ולקיימות.
מהם היתרונות של חיפויי קרמיקה באדריכלות לעומת חומרים קלאסיים כמו אבן, זכוכית ופלדה?
"היתרון המרכזי הוא בקרת אקלים טובה יותר. חיפוי קרמי עשוי להיות יקר יותר, אבל הוא חוסך באנרגיה לאורך זמן ומחזיר את העלות. בסופו של דבר הבחירה החומרית הזאת משמעותה יעילות אנרגטית. בנוסף לכך מבנים המורכבים בעיקר מזכוכית, מפלדה ומבטון מתחילים להיראות אחידים בכל העולם, והצורך בטביעת אצבע ייחודית גובר. בשנת 2000 בערך אדריכלים התחילו לשים דגש על זהות המיקום והבניין ובחרו להתמקד במגע ובתחושה האנושית. ככל שהעולם הדיגיטלי התפתח, יותר אנשים עברו מהכפר לעיר. מתכנני ערים, אדריכלים ועיריות התחילו לשאול את עצמם איך הופכים ערים לראויות יותר למגורים – כיצד יוצרים נופים עירוניים מזמינים שבהם אנשים יכולים להיפגש, לשבת, לחיות ולעשות קניות.
"כיכרות עיר ופארקים הפכו חשובים בעיצוב העירוני. בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים נבחרה קרמיקה מכיוון שהיא משתלבת היטב עם חומרים היסטוריים כמו אבן וחזיתות מגולפות ביד. פרויקטים רבים כללו שילוב של קרמיקה במרכזי ערים היסטוריים".
לא היה אז דגש על קיימות? ההתמקדות הייתה בעיקר במסורות קראפט ובאסתטיקה?
"לא, קיימות עדיין לא הייתה נושא מדובר. נולדתי ב-1955, ואני זוכרת את המחקר שנעשה בשנות השבעים, במיוחד את הספר "The Limits to Growth" שיצא לאור ב-1972 והשפיע עלי מאוד. בספר עלתה הטענה שמשאבי כדור הארץ לא יוכלו לתמוך בצמיחה הכלכלית ובצמיחת האוכלוסייה הנוכחית מעבר לשנת 2100, גם עם טכנולוגיה מתקדמת. אני זוכרת שהיינו רוכבים על אופניים בערים בהולנד בלילה ובודקים באילו בניינים האורות דולקים, דופקים על דלתות ומזכירים לאנשים לכבות אותם. אפילו שמנו צנצנות מלאות בחול במכלי שירותים כדי להפחית את צריכת המים. אבל בשנות התשעים, עם התמורות במדיניות הכלכלית – רייגן בארצות הברית, ת'אצ'ר בבריטניה ושינויים דומים בהולנד – אנשים הפסיקו לשים לב לנושאים האלה. הקיימות נעלמה ברקע".
מה גרם לך להתמקד מחדש בחומרים ובקיימות? האם היה רגע מסוים שהשפיע עלייך?
"ב-2013 צפיתי בסרט תיעודי בשם מלחמות חול ("Sand Wars") שחשף את מאפיית החול בעולם והראה כיצד חופים ואיים נעלמים עקב שאיבת חול. הסרט באמת עורר את המודעות שלי. התחלתי לחשוב אחרת על החומרים שבהם אני משתמשת. אנחנו מתייחסים לכל כך הרבה דברים כאל מובנים מאליהם, אבל הם לא אין-סופיים. אנחנו צריכים לשקול מחדש את ההרגלים שלנו. עוד לפני כן, בסוף שנות התשעים, הסטודיו שלי כבר היה מעורב בעיצוב חיפויים של מבנים – טקסטורות, זיגוגים, משטחים. יצרתי פסלים ותערוכות אמנות לצד כמה פרויקטים אדריכליים. לכל פסל יצרתי "עור" משלו, התרכזתי בביטוי ובתחושה שאני רוצה להעביר דרך הפסל והגימור שלו בעזרת טקסטורות וזיגוגים כדי ליצור את ה"עור" הספציפי. עם השנים הפיסול עבר לרקע בגלל חוסר זמן, ואת מקומו תפסו שיתופי פעולה עם אדריכלים. האדריכלים האלה היו בחוד החנית של פיתוחי החיפויים הקרמיים, וכך מצאתי את עצמי בעמדה מעניינת באמת".
וכך התחלת לעצב פני שטח של מבנים ארכיטקטוניים?
"כן. אחד הבניינים הראשונים שעבדתי עליהם היה בניין בלונדון שהזמינה חברה אמריקאית בסוף שנות התשעים. זה היה אחד הפרויקטים הראשונים שלי בתעשייה. בימים ההם זיגוגים אדריכליים היו סטנדרטיים והשתמשו בצבעי רל ופנטון (Ral & Pantone) כרפרנס. אדריכלים פשוט בחרו מתוך קטלוג. התעשייה השיגה את היכולת לייצר 20,000 מ"ר של צבעים מונוכרומטיים. זה היה מרשים, אבל אני הצגתי גישה חדשה. חקרתי ובדקתי טקסטורות שונות ואת ה"פגמים" וההבדלים ביניהן. לפגמים הללו בזיגוגים יש קונוטציה שלילית, אבל בעיני הם יכולים לשמש צורת ביטוי אמנותית. באותה תקופה שימוש בזיגוגים "פגומים" היה חדש ומהפכני, כיוון שזה היה מותאם אישית, בהזמנה וגם מחוץ לפלטת הצבעים הרגילה של המיינסטרים. למרות שהחומר ישן מאוד ומסורתי, הוא הוצג ופותח בצורה חדשה.
"הפסלים שיצרתי תמיד עסקו בגירוי החושים של אנשים. בעולם שהפך ליותר דיגיטלי, עם פחות מגע ישיר, הרגשתי שהמשימה שלי היא לשמור על מעורבות של מישוש ומגע. הרקע שלי באמנות עזר לי לעבוד עם אדריכלים באופן שאנשי מקצוע בתעשייה, לעיתים קרובות כאלה בעלי הכשרה בכימיה, לא יכלו, וגישרתי על הפער בין אדריכלים לתעשייה. באותה תקופה נסעתי לאיינדהובן כדי ללמוד טכנולוגיה קרמית, ושם הבנתי לעומק מה דרוש לייצור תעשייתי של מעטפות קרמיות למבנים".
כיצד אדריכלים יכולים להשתמש בקרמיקה בצורה ידידותית יותר לסביבה וכיצד את מדריכה אותם ואת התעשייה לעשות שימוש מיטיב ואחראי בחומר?
"יש לזה שני היבטים. ראשית כול בחירת החומר הנכון. אם מסתכלים על פירמידת חומרי הבניין ועל וההשפעה הסביבתית שלהם, האלומיניום נמצא בראש הרשימה כמזיק ביותר, ולעומת זאת חומר קרמי ועץ נמצאים בתחתית הרשימה כיוון שהם בני-קיימא. כמובן, יש ניואנסים – אם החומר הוא גולמי או שרוף, ואם כן, אם הוא נשרף באמצעות גז או חשמל. אבל באופן כללי אני דוגלת בחומר קרמי.
"בהתחלה שאלתי את עצמי אם קרמיקה יכולה להיות מדויקת כמו מתכת או זכוכית. אדריכלים ומהנדסים מסתמכים על מידות מדויקות בעיצוב מבנים, והקרמיקה הרי מתכווצת בשריפה. חוסר הניבוי הזה נתפס כחיסרון. התחלתי להרצות במשרדי אדריכלות ובאוניברסיטאות, לחנך אדריכלים ולחשוף אותם ליתרונות ולמאפיינים הייחודיים של הקרמיקה ולאפשרויות שגלומות בה. מאז תחילת שנות האלפיים אני מעבירה הרצאות וכיתות אמן לקידום הקרמיקה.
"יתרון מרכזי של הקרמיקה הוא שהיא מתנקה לבד והצבעים שלה לא דוהים עם הזמן. השימוש בה בבנייה הוא יותר משתלם ואחראי, והיא עמידה יותר מבטון. עם זאת היא דורשת התאמות, ואדריכלים נדרשים לחשוב מחדש על העיצוב שלהם. זה עדיין מהווה אתגר".
מהם האתגרים בשכנוע אדריכלים להשתמש בקרמיקה?
"הזמן שנדרש למחקר ופיתוח. אדריכלים מעדיפים חומרי מדף כי הם צפויים. עם קרמיקה, הממדים יכולים להשתנות אחרי השריפה. מהנדסים שעובדים עם חישובים מדויקים עלולים להיות מתוסכלים לעיתים קרובות, לכן הייתי צריכה להדריך אדריכלים איך להסביר ללקוחות מדוע קרמיקה היא בחירה בטוחה.
"האתגר הנוסף הוא תחבורה ושינוע של חומרים. לפני 2008, כשעבדנו עם אדריכלים אמריקאים וייצרנו אלמנטים בסין ובגרמניה, היה מקובל שהשילוח ייקח שישה שבועות, וזאת לא הייתה בעיה. הלקוחות היו מוכנים לקחת יותר סיכונים לפני המשבר הכלכלי העולמי, אבל אחרי 2008 התהליכים השתנו, וההחלטות התקבלו בצורה זהירה יותר. כיום בחירת החומרים נעשית בשלב מוקדם יותר בפרויקטים, ויש נטייה רבה יותר להימנע מסיכונים, ולכן קשה יותר לחדש ולחקור בתחום. זה אתגר מבחינת חופש החשיבה וקבלת ההחלטות".
מה את אוהבת בעיצוב פני שטח לארכיטקטורה?
"אני מאוד נהנית מהשיחות שיש לי עם אדריכלים בתחילת פרויקט. כשהתחלתי לעבוד עם אדריכלים הם נדהמו מכך שהם יכולים לעצב כל צבע, מרקם או צורה שהם רוצים. עולם חדש לגמרי נפתח בפניהם. זה היה בסוף שנות התשעים ותחילת שנות ה-2000, וזה היה מעורר השראה אז וזה עדיין מעורר השראה היום.
"היבט נוסף שמושך אותי הוא ההתאמה האישית בעיצובים. כל יצירה נוצרת עבור מיקום ומטרה ספציפיים. אני מבקרת באתר, מביאה בחשבון את המאפיינים שלו וכמובן זה משפיע על העיצוב שלי. אני גם אוהבת את ההתנסות והמחקר שהעבודה הזאת מביאה איתה. לעיתים קרובות אנשים רואים את העבודה שלי וחושבים שהכול קשור לנוסחאות וכימיה – וזה כמובן נכון, כי אי אפשר בלי זה – אבל זה מתחיל בניסויים. יש שלב עיצוב קונספטואלי שבו אני משחקת עם חומרים, טקסטורות ורעיונות. בהמשך אני צריכה ללטש ולשפר הכול, לייצב את התוצאות ולהכין אותן לייצור תעשייתי. את התהליך הזה אני מאוד אוהבת".
אז ניסויים קרמיים ויצירת משטחים "חיים" שמפעילים את החושים הם בעצם התשוקה שלך?
"כן, לגמרי. זה קשור לתהליך של חיפוש וגילוי וגם לשילוב אלמנטים בעיצוב שאינם חומריים כמו אור, צל ועומק. חלק משמעותי בעיצובים שלי הוא גירוי החושים.
"בעבר עיצבתי זיגוג עם אפקטים של שכבות לבניין דירות בלונדון. כשנסעתי לצלם את הבניין, דיירת חדשה שלא ידעה שאני המעצבת, התפעלה מהחומרים – אבן וברונזה – ובעיקר מהזיגוג וסיפרה לי כמה שהיא אוהבת לגעת בקרמיקה. היא אמרה שהזיגוג "נוגע בה בחזרה". הרגע הזה גרם לי לחשוב שהצלחתי במשימה.
"במסגרת מחקר נוסף שלי עבדתי עם גבריאלה, אישה לקוית ראייה, בעיצוב משטחים המסייעים בהתמצאות דרך מגע. העבודה איתה נתנה לי פרספקטיבה חדשה לגמרי. עוד לפני שפגשתי אותה התנסיתי בטקסטורות בזיגוגים שונים, אבל התמקדתי בעיקר בהשפעה הוויזואלית שלהם. במהלך יום פתוח היא הגיעה לסטודיו שלי, נגעה בחומרים ואמרה משהו ששינה לחלוטין את הגישה שלי: "כל זיגוג נשמע אחרת". התובנה הזו ריגשה אותי עמוקות, ועכשיו אני בוחנת כיצד זיגוגים ומרקמים יכולים גם ליצור רמזים קוליים. אני עדיין לא יודעת בדיוק איך ליישם את זה, אבל זה כיוון מרגש".
את יכולה לספר על פרויקט האבק הממוחזר (Clean-Air-City-Ceramics collection)?
"חברת ENS Clean Air פיתחה מכונות לטיהור אוויר בתהליך מחקר מדעי שהחל ב-2012, והמכונות הותקנו בבתי ספר, בתחנות רכבת תחתית ובאזורים תעשייתיים כדי לשפר את איכות האוויר. מחקר שנערך באיינדהובן והושלם ב-2021–2022 מצא כי הן מנקות את האוויר בחניונים ב-60%–70%. בניגוד למטהרי אוויר מסורתיים המשתמשים במסננים שהופכים לפסולת, המערכת החדשה לוכדת אבק עדין ללא צורך במסננים. האבק הזה מכיל קובלט, ברזל, מנגן וניקל. מכיוון שזיגוגים קרמיים מבוססים על מתכות, הבנתי שאני יכולה לשלב אותו בתהליך הייצור ויזמתי את שיתוף הפעולה הזה שהוביל לפיתוח קולקציית אריחים שהזיגוגים שלהם מכילים את פסולת האבק. בחנתי זיגוגים שונים – חלקם לא הגיבו, אחרים יצרו גוונים חומים ניטרליים שלא בהכרח יעניינו אדריכלים. לכן חקרתי מתכונים שונים ומצאתי שילובים עם תוצאות מרתקות. בדקתי גם מקורות אבק שונים: אבק מחניונים הכיל שאריות גומי שפלטו ריח לא נעים, אך אבק מתעשיית המתכת הכבדה התאים יותר. התהליך נחקר מדעית והוכח כמטהר אוויר ב-70% – הישג משמעותי".
כל התהליך הזה משתלב בתפיסת הקיימות שלך.
"כן, המודעות לקיימות גדלה, ואני מקווה שיותר חברות ואנשים יתמכו בכך. לקוחות פרטיים כבר עושים את זה, אבל בפרויקטים גדולים גורמי עלות וסיכון עדיין מהווים אתגר. יש זיגוגים משולבי פסולת, אבל יישום נרחב דורש מחקר ואישורי בטיחות. בשנות השמונים השתמשו רק בחומרים סטנדרטיים, ללא מודעות לכרייה אחראית. כיום התעשייה מנסה להפחית צריכת גז על ידי הורדת טמפרטורת השריפה, אבל זה פוגע בעמידות החומרים, ולכן הכול עניין של איזון.
"כיום בטון הוא אחד החומרים המזיקים לסביבה, ואולי עידן הבטון מסתיים – או לפחות כך אני מקווה. הבעיה היא שהתעשייה לא ממהרת להכניס שינויים בגלל אינטרסים כלכליים, ואדריכלים מתוסכלים כי מפתחים ומשקיעים מכתיבים את התהליך. אבל מחקר לבדו אינו מספיק; רק שילוב הממצאים בתעשייה יביא לשינוי אמיתי. לכן פעולה ברמות ממשלתיות ותאגידיות היא קריטית כדי להוביל שינוי משמעותי".
איזו עצה היית נותנת למעצבים כיום ומה לדעתך צפוי לקרמיקה באדריכלות?
"לבחור חומרים בחוכמה ולתכנן עיצוב אחראי – כך התוצאות יהיו הרבה יותר מקיימות. אנחנו צריכים גם לחנך את הלקוחות ולשכנע את התעשייה לקבל את השינויים האלה. בחירת החומרים משפיעה על כל היבט בעיצוב. זה חיוני לשלב קיימות בחינוך כדי שמעצבים בעתיד יבינו את ההשלכות של ההחלטות שלהם. חלק מהאקדמיות מלמדות מדוע מחזור הוא לא תמיד האפשרות הטובה ביותר ומדוע המקור המקומי חשוב יותר. התלות שלנו בסין בשביל חומרי אדמה נדירים היא בעיה. החומרים האלה קיימים באירופה, אבל בשנות השבעים העברנו את הייצור לסין. כעת כמה מדינות כמו נורבגיה בונות מחדש את תעשיות הכרייה שלהן, אבל הפוליטיקה והכלכלה עדיין מאטות את ההתקדמות".
ג'טן ממלאת תפקיד של שגרירה בלתי רשמית של החומר ומעניקה לו מקום של כבוד בעולם האדריכלות. בעזרת ידע, סקרנות ומחקר מעמיק היא מפתחת חיפויים חדשניים המעשירים את חזיתות המבנים, מעניקים להם מראה טבעי וטקטיליות ומשלבים חומריות חמה לצד הבטון והפלדה. "אם נשתמש בחומר בצורה אחראית, הוא יישאר בר קיימא. אמנם אני לא יכולה לחזות את העתיד, אבל אני מאמינה שהחומר תמיד יהיה רלוונטי, כי הוא זמין, עמיד, מקומי ורב-תכליתי הן בגרסה השרופה והן בגרסה הלא שרופה שלו".
קסם יהב – מעצבת קרמיקה, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, בוגרת "סטודיו ראשון" 2005 של בית בנימיני. בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב קרמי, מאמנת אישית עם התמחות ביוצרים ויוצרות ועוסקת בתרפיה בחומר. חיה ויוצרת באמסטרדם
לקריאה נוספת
Meadows, D. H., Meadows, D. L., Randers, J., & Behrens III, W. W. 1972. The limits to growth; a report for the Club of Rome's project on the predicament of mankind. New York: Universe Books.
