סופי אבו שקרה, ילידת 1996, היא האמנית אישה הראשונה לבית משפחת אבו שקרה, משפחת אמנים מאום אל-פחם. אבו שקרה היא בוגרת תואר ראשון בארכיטקטורה (2019) ותואר שני במחלקה לעיצוב תעשייתי בטכניון (2022) וכיום מלמדת במכללה הארצית ללימודי הנדסאים בסכנין, עובדת בפרויקט הקמת מרכז המידע לאמנות פלסטינית במוזיאון אום אל-פחם ויוצרת בסטודיו שלה בכפר כאבול הצמוד לביתה. בעבודותיה האדריכלות משמשת כלי ביטוי אמנותי לספר את סיפורו של העם הפלסטיני ושל הנשים הפלסטיניות וגם את הסיפור האישי שלה.
מה הביא אותך לעולמות האדריכלות והאמנות ולחיבור ביניהם?
"הייתי קשורה לעולם העיצוב והאמנות מגיל צעיר. גדלתי במשפחה של אמנים וכילדה ציירתי והעתקתי מאמנים מפורסמים ועבדתי בחומר על אובניים. הזיקה לאדריכלות ולמבנים קשורה לאבא שלי. כל שנה ביום האדמה הוא נהג לקחת אותנו לכפר נטוש שהתושבים שלו גורשו. ראיתי את השרידים ועניין אותי לחקור את המרחבים האלה. בנוסף לכך סבתי היא במקור מהכפר ע'אבסייה. היא ומשפחתה גורשו משם ב-48 ועברו לגור בעכו. גדלתי על הסיפורים שלה על הכפר ורציתי להבין איך הוא נבנה ולמה הוא נהרס. כשהייתי ילדה גרנו ליד המרכז העתיק של אום אל-פחם וריתק אותי לראות איך מבחוץ הבנייה נראית ממש צפופה, אבל בכל בית של משפחה מורחבת יש חצר פנימית גדולה.
חלון, 2023, mix media , צילום מוזיאון ישראל, תערוכה מעצבים בערבית
"אני זוכרת את עצמי כילדה וכנערה מטפסת על חומות של בתים נטושים ומתעניינת באלמנטים אדריכליים כמו העַקָד למשל, שהוא הקשת של המבנה. כבר בילדותי קראתי הרבה ספרים על הבית הערבי המסורתי וגם ספרים של שוקרי עראף (شكري عراف) על הכפרים הפלסטיניים והרגשתי שאני מדברת עם העולם דרך המרחב. כשהייתי ילדה היינו במצרים ונכנסתי לתוך מַעַבָּד, מקדש בערבית, ושם תקשרתי עם המבנה. הרגשתי שהרוח של המקום עדיין שם. במסע שלי כאדריכלית מסקרן אותי לחקור אלמנטים מעולם האמנות שהם לא אדריכליים 'מסורתיים', למשל מיפוי של המרחב בעכו העתיקה דרך הסאונד ועוצמת הקולות שנשמעים בחתך מסוים של העיר. חקרתי איך הסאונד משפיע על החוויה שלי כמטיילת במקום. או למשל עבודת וידיאו שעשיתי על קולנוע שביט המיתולוגי בחיפה שנסגר בשנות השמונים. קפצתי מעל החומה כדי להיכנס לקולנוע, כמו אז, כשהייתי ילדה קטנה וסקרנית. בתוך המבנה ההרוס מצאתי כרטיסים של הקולנוע והתחלתי לתעד את התחושות שלי בתוכו, את הרטט שמלווה אותי בכניסה למקום אסור, הדחף להיכנס למקום נטוש. בערבית יש משפט שאומר 'כל ממנוע מרע'וב', כלומר: הדבר שאסור הוא הדבר שאנחנו נמשכים אליו.
"בפרויקט הגמר שלי באדריכלות בחרתי בכפר תרשיחא כי ידעתי שהוא נהרס ונבנה כמה פעמים. תושבי הכפר הם נוצרים ומוסלמים, וכמעט בכל שבת יש להם פעילויות תרבותיות במרכז הישן של הכפר. כל העסקים ובעלי המלאכה עדיין נמצאים שם, וחלק מהבתים הם 'נוכחים נפקדים', כאלה שננטשו ב-48 ומאז הם רכוש המדינה ואף אחד לא יכול לקנות אותם עד שבעליהם יחזרו. מתוך רצון הקהילה להחיות את המקום, שמצד אחד האוכלוסייה בו גדלה ומצד אחר הוא סובל ממחסור במקומות ציבוריים פתוחים, הצעתי מערכת תנועה ורטיקלית שמקשרת בין גגות הבתים הנטושים והחצרות הנסתרות ביניהם לבתי מגורים המאפשרים פעילות תרבותית בסמוך להם. בהצעה, הגגות של המבנים הנטושים משמשים כמרחבי תרבות עם מקומות ישיבה וסככות וחלק מהמסלולים עוברים בהם. ההשראה להצעה הייתה ביקור אצל חברים מירושלים. הצבא לא אפשר לנו להגיע אל הכותל, אז הגענו לשם באופן עקיף דרך הגגות".
איך את מגדירה את עצמך היום? אמנית, אדריכלית או מעצבת?
"היום אני רואה את עצמי כיוצרת היברידית: אמנית, מעצבת ואדריכלית שפועלת מתוך מרחבים חופפים של חומר, זיכרון ותרבות. העשייה שלי נובעת ממקום אישי, אך נוגעת גם בשאלות רחבות של זהות. אם היית שואלת אותי לפני שנתיים איפה אהיה,
לא חשבתי שאציג בתערוכות אמנות ובמוזיאונים. האדריכלות היא שפה שאני חושבת דרכה. כלים כמו שרטוט, קנה מידה, הבחירה בחומר ואפילו המתח בין קונספט לצורה של העבודות – כולם מרכיבים שאני שואבת מעולמות האדריכלות ומטמיעה בשפה אמנותית אינטואיטיבית ומדויקת עבורי.
"בכל פעם ששואלים אותי איך אני מגדירה את עצמי אני אומרת שאני שליחה. שגרירה של הסיפור הפלסטיני. אני חושבת שהאדריכלות נותנת לי כלים משמעותיים להעביר את הסיפור של העם הפלסטיני ושל הנשים הערביות הפלסטיניות הישראליות וגם את הסיפור האישי שלי. אני חושבת שרוב הזמן מספרים את הסיפור הפלסטיני ככאב. ואני לא אומרת שאין כאב, הוא נמשך וכנראה גם לא ייגמר, אבל הכאב נמצא בשני הצדדים: הישראלי והפלסטיני. התפקיד שלי הוא לשקף צדדים נוספים בסיפור של העם הפלסטיני ולהזכיר שהיו כאן אנשים שעשו ועבדו ולא רק נהרגו ולא רק גורשו, אלא היו להם חיים. אני חושבת שלהישאר במקום שמעביר רק כאב משאיר אותנו בדרך ללא מוצא.
"הקו המקשר בין כל העבודות שלי הוא העיסוק בתרבות, בנשים, בטכנולוגיה ובקראפט, ויש דיאלוג בין העבר להווה ולעתיד. למשל בעבודה 'קוד נוכחת נפקדת' מלאכת הרקמה הופכת לקוד דיגיטלי תלת-ממדי הטעון בשאלות של זהות ומגדר. הרקמה הייתה סוג של תקשורת חזותית של הנשים וכך הן העבירו מסרים אישיים, פוליטיים ותרבותיים. למשל אישה שרצתה להתחתן רַקְמה צורה מסוימת של ילדים על הגב, וכך אנשים ידעו שהיא מעוניינת להתחתן. בתקופת המנדט הבריטי הועברו מסרים מכפר לכפר דרך הרקמה. אלו היו קידודים שהנשים פיתחו מבלי לדעת לקרוא ולכתוב. סבתא שלי הייתה אחת מהם. בעבודה הזו בחרתי דפוסי רקמה של שמלות פלסטיניות מתוך הספר 'המדריך לאמנות הרקמה הפלסטינית' של נביל ענאני (نبيل عناني) וסולימאן מנסור (سليمان منصور), שמקורם מעולם הצומח והחי וגם אלמנטים תרבותיים לפי חלוקה לאזורים גיאוגרפיים. סרקתי את הדגמים והמרתי אותם לדימויים תלת-ממדיים בתוכנת Grasshopper על בסיס צבע, שבהם הבהיר הוא נמוך והכהה גבוה, ואותם הפכתי לאובייקטים על ידי כרסום CNC של פרוסות גזע עץ זית. השוליים הטבעיים של העץ נשמרו, והפנים מדמה טופוגרפיה ואדריכלות של כפר ערבי ממבט על. עץ הזית נבחר בגלל הקשר לתרבות הפלסטינית, למקום ולילדוּת שלי. לאחר החיתוך מילאתי את החללים באפוקסי שקוף בצבעים ירוק, כחול ושחור-אפור שמייצגים אדמה, מים וטבע. השקיפות מתקשרת לחלון בבית הערבי הישן שהיה לא רק אלמנט אדריכלי. האישה הערבייה של פעם תקשרה באמצעותו עם הסביבה. אני זוכרת בילדותי את סבתא שלי מביטה מהחלון ומחכה לנו שנגיע לבקר. דרכו היא דיברה עם השכנים, קראה לנו לבוא כשהאוכל היה מוכן ותלתה כביסה. החלון היה הקשר שלה עם העולם".
למה קראת לעבודה "קוד נוכחת נפקדת"?
"מכיוון שרואים את הכרסום בטכנולוגיית CNC, אבל קשה לזהות שזה מגיע מרקמה. העין רואה אבל לא מזהה, כמו הבתים שננטשו ב-48 – הבית נמצא, אך לא יודעים איפה הבעלים שלו. בדור של סבתא שלי הרקמה שנעשתה בבית הייתה סוג של תקשורת חזותית, ועכשיו אני בתור דור שלישי מעניקה תיעוד וביטוי מחדש לקוד הזה עם הכלים שיש לי בסדנה –המחשב והטכנולוגיה. באופן עקיף העבודה מתייחסת גם להתפתחות שחלה עם הזמן במעמד האישה בחברה הערבית. נשים היום יוצאות מהבית, משתמשות בטכנולוגיה ואפילו עושות דברים שמוגדרים כגבריים כמו נגרות וחיתוך ב-CNC. העבודה הזו תוצג שוב בקרוב בבצלאל".
העבודה "חוטי פיקסלים" שאת מציגה כעת במוזיאון חיפה נראית כמו המשך של העבודה "קוד נוכחת נפקדת", רק בפורמט קצת אחר, לא?
"העבודה הזו מוצגת במסגרת התערוכה הקבוצתית 'שולחן עבודה' שאצר יובל סער והיא אכן מדברת את אותה השפה. הפעם שאבתי השראה מאריחי רצפה של הבית הערבי המייצגים עבורי אלמנט אדריכלי תרבותי והיסטורי. ניסיתי לשחזר מהזיכרון את הדפוסים של אריחי הרצפה שהיו בבית הישן של סבתא שלי בחיפה. את הרישומים הפכתי לתמונות בפורמט דיגיטלי עכשווי ופירקתי אותן למערך פיקסלים. התוצר האחרון נבנה חזרה בעולם הפיזי בצורת עבודת קיר: חצייה השמאלי של העבודה מופיע כדימוי שטוח וצבעוני דמוי פסיפס, לעיתים מטושטש כפי שנראה דימוי דיגיטלי ברזולוציה נמוכה. חצייה הימני הוא כביכול תמונת ראי של הצד השמאלי אבל בשחור-לבן, חלק ממנו מעובד ומתורגם בתוכנת מחשב לדימוי תלת-ממדי והוא בנוי משכבות של פרספקס חתוכות בלייזר המודבקות בגבהים שונים זו על גבי זו. גם כאן התבליטים נראים כמו דגם אדריכלי של כפר במבט-על. העבודה מדברת על זה שעם החדשנות והמודרניזציה אנחנו מאבדים דברים פיזיים וערכיים בדרך, אבל גם זוכים בדברים כמו תלת-ממדיות, סקלת צבעים ועומק. המעבר מהרצפה לקיר ממסגר ומשמר אלמנט יפה מהתרבות כאילו היה מוצג ארכיאולוגי. רציתי לייצר במהלך הזה קשר חזותי אחר ותנועת גוף אחרת שתופסת את כל התמונה לפרטיה, ולא חלקים".
העבודה "גבולות נסתרים" משתתפת בתערוכה הקבוצתית "עדות מאוזנת – דיוקן האישה השוכבת כקריאת תיגר" המוצגת בימים אלה בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה קרית טבעון באוצרותה של סיגל כספי. נראה שהעבודה הזאת מחברת בין עולם האדריכלות לעולם האמנות, אבל החיבור הזה נראה קצת מאולץ.
"בניגוד לשאר העבודות בתערוכה סיגל כספי פנתה אלי להכין עבודה אדריכלית-אמנותית לתערוכה בעקבות עבודת המחקר שלה. זאת הייתה עבודה מוזמנת שלא נבעה מתוכי או מתוך מחקר שלי. בעבודה הזו פירקתי את גוף האישה למבנה אדריכלי – פלג הגוף העליון מראה אישה שהיא חופשייה, שוכבת, משתזפת, אולם רגליה צמודות והיא סוגרת אותן הצידה. העבודה מדברת על שמרנות ומסורת מול חופש ומתירנות, על הגבולות והאתגרים העומדים מול האישה ועל הגבולות שאנחנו כנשים עדיין מתחשבות בהם. האישה בעצמה מקבילה לעיר שלמה שמתפתחת כל הזמן ויש שכבות מוסתרות שלא רואים אותן. זו הדינמיקה שאנחנו חיות בה כנשים, ולא רק הנשים הערביות, אלא הרבה נשים בעולם".
עם הפנים לעתיד, מה עומד על הפרק מבחינת העשייה שלך בתחום האמנות?
"אני אדם שחושב הרבה, ובתוך הראש שלי יש עולם שלם. גם כשאני ישנה הראש שלי עובד. אני בונה מרחבים, כאלה שאי אפשר לראות בעולם הפיזי, ואני נעה בהם ומייצרת סירקולציה בתוכם. זה מה שאני אנסה להעביר בעבודה הבאה שלי שתוצג במוזיאון אום אל-פחם במסגרת חממת אמנים לקראת אוקטובר. הפרויקט מבוסס על ציורים אישים שציירתי על סמך תצלומים של שכונת ילדותי. דרך עיוותי פרספקטיבה וצורות של פירוק והרכבה אני מנסה להעביר במרחב שבו גדלתי תחושות עמוקות של שייכות וניכור, אינטימיות והזרה. בנוסף לכך מרגש אותי להיות חלק מפרויקט ההקמה של מרכז המידע לאמנות פלסטינית באום אל-פחם, וגם הוזמנתי להציג בביאנלה לאמנות שתתקיים ב-2026 במוז"א, במסגרת תערוכה קבוצתית שתתבסס על פרשנות עכשווית לחפצים מאוסף ביתן היודאיקה ותעבד סביבם סיפור חזותי חדש".
רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.
