יעלה וילשנסקי, ילידת ירושלים, הגיעה לניו יורק ב-2017 כדי להשלים תואר שני באמנות בהאנטר קולג' (Hunter college), ומאז היא חיה ופועלת שם. אנחנו נפגשות בסטודיו לקרמיקה שבו היא מלמדת, והיא מספרת לי על לימודי התואר הראשון שלה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. ב-2014, במקביל ללימודיה שם, היא השתתפה בתוכנית "עיר אקדמיה", שאפשרה לה לקחת קורסים בחוג לתנועה ובתיאטרון חזותי. מחול, מופע ועבודה במרחב הציבורי ריתקו אותה, ובמקביל להתמקדות בפיסול בחומר הקרמי היא פיתחה את שפתה האמנותית בתנועה. "נהניתי לבוא לפרפורמנס מתוך חשיבה על קראפט. אין כזה דבר מופע מוגמר. רק תרגול חוזר של תנועה", היא מסבירה. במסגרת עבודתה במוזיאון עין יעל, היא עבדה שעות על אובניים ללא מנוע חשמלי "כאלו שמפעילים עם הרגל. זה גם השפיע על איך שחשבתי על פעולת הפיסול כריקוד, תמיד בתנועה".
בניו יורק היא קיוותה לחבר בין הגוף לחומר ולהבין איך לתת במה אחת לשני העולמות שהיא חוותה כמנוגדים: סטודיו מול במה, פסל סטטי מול תנועה. "הבנתי שהרבה יותר הגיוני מבחינתי שהפסלים שלי יהיו בתנועה. הפיסול זה משהו שאני חווה דרך הגוף, והחומר מאוד מאפשר את זה – הוא חי עד השריפה, ואחריה הוא קופא." היום, אחרי ניסיונות לחבר בין השניים, היא מגדירה את עצמה כ"פסלת בזמן". בהגדרה הזו היא מתייחסת לחיבור בין אמנות מבוססת זמן (time based media) כמו פרפורמנס לבין פעולת הפיסול בחומר.
"אחרי בצלאל חשבתי שעזבתי את הפיסול. שאני מתמקדת רק בפרפורמנס. סגרתי טיסה לניו יורק וכבר הייתה לי דירה, ואז כמה שבועות לפני הטיסה נפצעתי והכול השתבש. ההחלמה הייתה ממושכת ופתאום לא הייתה תנועה". למרות העיכוב בתוכנית היא הצליחה בסופו של דבר להגיע לניו יורק, והמעבר לעיר הגדולה לצד הצורך בהחלמה מפציעה החזירו אותה לפיסול. "הפציעה החזירה אותי לחומר. הגעתי לניו יורק עם יכולת תנועה ממש מוגבלת, אז לא היתה לי ברירה", היא מספרת. וכך הרצון להמשיך ליצור בחומר ולהופיע עם חומר לבש צורה בדמות עבודות מופע מבוססות תנועה, והחומר סימל את תהליך ההחלמה שלה. באותה תקופה היא החלה גם ליצור כלי נגינה מקרמיקה, והם אלמנטים המשולבים בבגדים שאיתם היא מופיעה.
וילשנסקי מוסיפה כי כשהגיעה לניו יורק, הכול היה יקר כל כך שהיא לא יכלה להרשות לעצמה לקנות חומרים. דרך האוניברסיטה היא הגיעה למחסנים עירוניים שתורמים להם הפקות טלוויזיה ומחסני אופנה. אחד הדברים שאפשר למצוא שם בקלות הוא כמויות של בדים, וכך היא החלה לתפור. "לתפור פסלים בחינם, כאלה שקל לאחסן. מי שמגיע אלי לביקור סטודיו יראה רק ארגזים; מופעים שלמים שאפשר לקפל לתוך קופסה". עבודותיה שילבו יותר ויותר בד וכך היא החלה לחקור את משמעות הבד עבורה בצורה מאוד אינטואיטיבית. היא מספרת שהמחקר הזה החזיר אותה לילדות. בדים היו חומר זמין שתפרה איתם בגדים לבובות שלה וגם עבורה. "כשהתחלתי ללמוד אמנות התנגדתי לקראפט. עזבתי את התפירה לגמרי וחזרתי לזה רק בניו יורק", היא מסבירה. בנוסף לכך כבת למשפחה דתית מסורתית, ואחרי שהתרחקה מהמסורת היהודית שעל ברכיה התחנכה, דווקא העיסוק בבגד עורר בה מחשבות על שורשיה הירושלמיים. "בחברה הדתית בגד הוא לא דבר אישי. יש לו הקשרים תרבותיים, רב דוריים, והוא קשור לחוקים ולשייכות לקבוצה. בנוסף לכך יש לו פונקציה של תקשורת פנים קבוצתית" וכך היא מתייחסת לבד במופעים שלה.
הפרויקט האחרון שלה שהוצג היה מופע בשם "טיפוח של זרעים מתוקים" (Tending to Seeds of Sweetness) שהתרחש בתוך סוכה והוצג במרכז הקהילתי לוריא בברוקלין (Community Center at Luria Academy of Brooklyn). את הסוכה והמופע הזמין ארגון "השכונה" ("The Neighborhood") שתומך באמנים החיים בברוקלין ויוצרים אמנות בעלת זיקה ליהדות בת זמננו.
"המופע הוא דיאלוג קולי בן עשר דקות בהשראת קולות בכי ומבנה של תקיעות שופר: תקיעה, שברים, תרועה", היא מספרת. הסוכה עשויה מבד, ובחזיתה, משני הצדדים, תלויים שני חצאי שמלה לבנה מעוטרת. גלעיני תמר תפורים על קירות הבד של הסוכה, וגופי תאורה קלועים מלולבים וסנסנים מעטרים את גג הקש.
בזמן המופע עמדו זו מול זו שתי נשים פרפורמריות – וילשנסקי והאמנית אלישבע גברא, שכל אחת מהן הייתה עטופה בחצי שמלה ואחזה בכף ידה גלעין תמר. הן הושיטו יד מתוך כל אחד מחצאי השמלה, וכך הגוף שלהן והסוכה הפכו ליחידה אחת והתחילה עבודת הפרפורמנס.
הקהל שישב מחוץ לסוכה והביט פנימה לתוכה יכול היה לראות שעל אחד מקירות הבד תלויות שמונה כפפות בד לבנות שלכל אחת מהן תפור כד מיניאטורי מטרקוטה. "הכדים האלה משמשים כלי נגינה, ולכל אחד מהם יש איכות אחרת של צליל", מספרת האמנית. בנוסף לכך לתוך הכתף של כל אחד מחצאי השמלה נתפר מראש כלי נשיפה מקרמיקה. בזמן המופע הביטו הפרפורמריות זו בזו ואז הפנו את המבט והפה לכתף ונשפו לכלי הנגינה.
וילשנסקי מספרת כי שם המופע מתייחס לגלעיני התמר המתוק המשובצים בסוכה, שאותם אספה מתמרים שאכלה לאורך שנים. כל גלעין מכיל את הפוטנציאל להפוך לשורשים, לגזע, לפרחים ולאשכולות פרי ולהתחיל מחזור חיים חדש. "מקובל לראות לולבים בסוכות, אבל בסוכה הזו רואים את הגלעין של פרי התמר המתוק שממנו מתפתח גם הלולב הדוקרני. בשנת 2024 סוכות היה חג רגיש, והמושג של בית ויציאה מהבית קיבלו משמעות אחרת", מספרת וילשנסקי. "זה לא היה עיסוק בסוכה כחוויה הפרטית שלי אלא בסוכה בהקשר עכשווי. היה קשה מנשוא להכין סוכה בידיעה שהחג שמציין יציאה מהבית הקבוע (ממצרים) לבית ארעי (במדבר) משקף מציאות עכשווית קשה; שהרבה אנשים מחכים לחזור לבתים שלהם משני צידי הגבול; ושיש סוכות פרומות ביישובים בעוטף שנשארו כמו שהן מאז שבעה באוקטובר. רציתי שהסוכה תהיה מקום תפילה למתיקות לצד קריאות השבר המשקפות את המציאות העגומה".
כשהיא מופיעה, כך היא מספרת, היא זו שמקפלת את הבדים, היא זו שתופרת, והיא גם זו שמאחורי הקלעים. "כיום העבודות שלי עוסקות במלאכה דרך בד וחומר, מייצגות גוף של נשים ומערערות על תפקידי נשים מסורתיים". בניגוד לחלוקה המסורתית בעולם הדתי, היא לא נמצאת רק מאחורי הקלעים, אלא גם מופיעה מול קהל. היא מקבלת על עצמה את תפקידי מלאכות הבית שמבחינה מסורתית הם נשיים ולצד זה היא גם מנהלת את הטקס במופע. בחברה שבה גדלה הגבר הוא שמנהל את התפילה, את הקידוש, הוא שמפגין את הנוכחות שלו במרחב, היא מספרת. לדבריה, היא מרשה לעצמה לחרוג מהמלאכה ה"נשית" ולהשמיע קול.
המופע החדש שעליו היא עובדת בימים אלו, "עריכה" ("Setting"), יוצג כחלק מהתערוכה "39 הערות שוליים" העוסקת בשפת אם. התערוכה תתקיים ב-"Accent Sisters", חלל מופעים במנהטן שהוא גם חנות ספרים. וילשנסקי תציג מופע שבמרכזו בגד שהוא גם שולחן. המופע ישלב צלחות קרמיקה קטנות שמשמשות לאכילה אך גם מתפקדות ככפתורים ויתמקד בפעילות של עריכת שולחן. "אני קוראת לעבודות שלי ביגוד אדריכלי, כי הצורות שאני עובדת איתן הן שילוב של בגד, מבנה אדריכלי ומבנים של ריהוט, כמו שולחן". במופע הזה הגוף של וילשנסקי יהיה השולחן, והשמלה תהיה המפה. מתיאור העבודה נשמע שהיא בונה לעצמה בגד שהוא גם תפאורה של בית, פינת אוכל שבה היא יושבת אך גם מתפקדת כחלק מהריהוט עצמו. כשאני שואלת אותה מהו הבית שלה עכשיו, היא עונה "זאת שאלה ממש כואבת שאני עונה עליה באמנות שלי. אין לי בית ולכן אני כל הזמן עסוקה בליצור אותו סביבי".
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ותואר שני ב- Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
