בדרכי חזרה הביתה מחופשה איטית בקיוטו עצרתי לביקור קצר בעיר אוסקה השוכנת לא רחוק משם. מבט מחלון המלון גילה נוף אורבני צפוף: אוסף עצום של בניינים מודרניים רבי קומות וביניהם כבישים מהירים רבי-מסלולים שכלי רכב זורמים בהם בלי הפסקה. לא היו לי תוכניות מיוחדות, וכהרגלי לא חיפשתי אתרי תיירות או מקומות מפורסמים. אני מעדיפה לשוטט באיטיות ברגל בסמטאות של עיר לא מוכרת בתקווה ללכת לאיבוד ולגלות דופק חיים יום יומי ופשוט, לנוח בשלווה בגן מקדש, לבקר במוזיאון קטן או לשלוח מבט סקרני לבית מלאכה של אמן מקומי.
מהקומה העשרים ושבע של חדר המלון התגמד לו נהר היודו הזורם במרכז העיר ההומה, והתגלה אי ירוק ושלו השוכן בין שני יובליו. מבנים נמוכים מוקפים בצמחייה ירוקה משכו אותי לבקר בפארק נקנושימה (Nakanoshima Park). תוך שיטוט לאורך גדות הנהר, בין מבני הפארק הרחב וגניו היפים, גיליתי את המוזיאון העירוני לקרמיקה אוריינטלית (The Museum Of Original Ceramics, Osaka) השוכן במבנה מודרני מחופה זכוכית שהוקם לפני כארבעים שנה. כאן שמורים אוצרות קרמיקה ופורצלן מאוספים שנתרמו לעיר אוסקה. המוזיאון הייחודי הזה מציג כלי קרמיקה סינית, יפנית וקוריאנית המתבססים בעיקר על שני אוספים פרטיים. האחד הוא אוסף של יותר מ-300 כלי קרמיקה של הדיפלומט הקוריאני רי ביונג צ'אנג (Rhee Byung chang) ששירת ביפן ב-1940 והתגורר בה אחרי פרישתו, והאחר הוא אוסף של חברת ATAKA&co המכיל פריטי אמנות קרמיקה קוריאנית.
גם למי שלא בקי ברזי ההיסטוריה של הקרמיקה המזרח האסייתית מובטחת חוויה ייחודית ומעודנת. במוזיאון מתגלה שילוב של יכולות אנושיות, שימושיות, יופי, אסתטיקה וטכנולוגיה – תוצר של העברה בין דורית ארוכה וכבוד למסורות של עבודת יד והשפעות בין תרבויות.
עולם הקרמיקה תמיד ריתק אותי, ובמסעותי בעולם אני אוהבת לפגוש תרבויות קרמיות ולחקור אותן. הסיפור של היצירה בחומר דומה ועם זאת מקומי ושונה כל כך. האדמה – החומר הזמין ביותר – נמצאת מתחת לרגלינו בכל מקום. גם האש היא אלמנט בסיסי. עיצוב הכלי, הטקסטורה, הצבע, העיטור – כל אלה ייחודיים למקום, לתקופה ולתרבות מסוימים ומספרים סיפור ייחודי המעורר תחושת גילוי בכל פעם מחדש.
ביפן, ובמיוחד בקיוטו, אהבתי את הנוכחות החומרית – קרמיקה בעלת חומריות גסה וצבעוניות כהה משמשת את השף במסעדה כדי לייצר אסתטיקה של ניגודים מול מרקם הדג הנא וצבעו הבהיר המונח על רקע הכלי; כלי קרמיקה בחללי מבנים שונים מכילים את סידורי הפרחים המסורתיים; כלי פורצלן מעודנים כחלק מאסתטיקה של טקס תה או קערות מרק שהעיטורים שלהם מתגלים בסיום הארוחה .בכל מקום יש הקפדה יתרה על החומר, על הטקסטורה, על הצבע ועל הצורה.
במוזיאון באוסקה מוצג אוסף כלים היסטוריים בני מאות שנים באופן מכובד אך אנונימי ומרוחק. הכלים ניצבים מאחורי קירות הזכוכית של ארון התצוגה, ואני משתהה לידם ומנסה לדמיין אותם בחייהם הקודמים על שולחן האוכל של קיסרים או איכרים. הדיאלוג בין בני האדם לבין הצבעים והחומריות של הכלים ושל התוכן שלהם בולט כל כך בתרבות היפנית, ואפשר לגלות אותו בכד המכיל סידור פרחים מינימליסטי במקדש זן, בכלי המכיל את מכחול הקליגרפיה, בקומקום התה או באגרטל המחזיק ענף פורח של דובדבן בחודש אפריל.
הזיגוג הקרמי מחזיר את האור הנופל עליו, וכך ההתבוננות בקרמיקה ובטקסטורה שלה משתנה בהתאם לתנאי האור. זיגוג הסלדון, שנועד לשימוש הקיסר ונחשב לזיגוג המעודן ביותר, משקף את ההישגים של התרבות הסינית ואת ההיסטוריה של האסתטיקה של שליטי האימפריה. אהבתי את האמרה היפנית העתיקה באחד הטקסטים בתערוכה על כך שתנאי ההתבוננות האידיאליים בכלי המזוגג בסלדון הם "יום שמש של סתיו, בערך בשעה עשר בבוקר, בחדר הפונה צפונה שבו אור שמש טבעי חודר מבעד לשוג'י" (דלתות ההזזה מנייר אורז). במוזיאון מתגאים במערכת תאורה יוצאת דופן ברגישותה הקרובה ביותר לאור טבעי. נורות לד סגול מאירות את האוצרות המונחים בארונות התצוגה המזוגגים, והכלים מונחים על פלטפורמות מחופות בבד זמש ייחודי למוזיאון שגוון השנהב הבהיר האחיד שלו מאפשר ליצירות לבלוט ביופיין.
כדי להציג את העבודה על כל צדדיה, הותקנו במקרים מיוחדים שלוש ויטרינות מקוריות עם במה מסתובבת הנעה באיטיות ומסובבת את המוצג. התרבות היפנית מכבדת את כל הפרטים ברגישות נדירה. בהתחשב ברעידות האדמה הנפוצות באיי יפן ובשל שבריריות החומר הקרמי הושקעה מחשבה בבידוד סיסמי – הלוח שעליו נעה היצירה נע קדימה ואחורה ומצד לצד וסופג את הרעידות כדי להגן על העבודות. בחזית כל ארון תצוגה מותקן משטח עץ המאפשר לצופה לכתוב או להניח את המרפקים כדי להשיג מבט אופטימלי על היצירה.
הפריטים המוצגים בחללי המוזיאון מחולקים לחדרים על פי ארץ המוצא: סין, קוריאה ויפן. הטקסטים המלווים את התצוגה מספרים על השפעות בין התרבויות ועל הישגים אמנותיים וטכנולוגיים המשויכים לסין (כמו סלדון למשל) שנטמעו בתרבות היפנית.
לציון חמישים שנים של ברית ערים תאומות בין אוסקה לשנחאי הושאלו 22 יצירות שלא הוצגו ביפן מעולם, כמה מהן אף לא הוצגו מחוץ לסין. היצירות משויכות לתקופה שבין שושלות יואן וצ'ינג. המבט על כלי קרמיקה מעניין לא רק מהזווית של ההישג האנושי אלא גם כשיקוף של תרבות, פוליטיקה ולאום. בחירת היצירות שהגיעו מאוסף מוזיאון שנחאי אולי אקראית אבל על רקע דיון המתקיים גם ביפן בעניין ה"סיניות" של שושלות יואן המונגולית (1368-1271) וצ'ינג המנצ'ורית (1912-1644) שהיוו שלטון של מיעוט אתני על רוב בני האן הסינים, מהדהדת המחשבה על אופן חלוקת העולם למדינות לאום והשיוך הצר של תרבות ללאומים שונים. כמו במקומות רבים אחרים, עד סוף המאה ה-19 לא נחשבה סין למדינת לאום אלא לאימפריה רב-לאומית בעלת זהות תרבותית. כל שפע היצירה שהגיע למוזיאונים עד היום אינו תוצר לאומי אלא רב-לאומי: ביטוי לגיוון אתני ולדיאלוג אנושי בין תרבויות חוצה גבולות שנרקם ונארג מאז ומעולם.
המוזיאון הזה אולי ייחודי בהיותו סוג של גשר תרבותי בין יפן, קוריאה וסין, עמים קרובים שידעו תקופות מורכבות של סכסוכים ומלחמות כבר במאה ה-16, בעיקר מצד יפן שכבשה את קוריאה במטרה להשתלט על סין ובהמשך גם במאה ה-19 ובמאה ה-20 בתקופת מלחמת העולם השנייה. למרות המשקעים המרירים של העבר, הקשרים המסחריים והתרבותיים של היום מעודדים אותנו לחשוב שאפשר אולי לגשר על שנאה וסכסוכים באמצעות טיפוח התשוקה האנושית המשותפת ליופי ולאסתטיקה.
אילנה אפרתי – אמנית רב-תחומית, מעצבת, עוסקת בחקלאות ביו-דינמית, בעלת הבלוג "מסעות בגארדרובה", חיה ופועלת באיטליה.
