בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית שהייתה בהר הצופים, היה תנור אחד שאהבתי במיוחד: תנור העגלה הגדול שניצב במרכז המחלקה ושימש לשריפת עבודות גדולות ממדים שלא היה אפשר לשרוף בשום תנור אחר. העגלה שניצבה על מסילה, ההטענה שלה מחוץ לתנור והדחיפה שלה לתוכו עוררו בי מחשבות על כלים גדולים שאולי אעשה פעם, והשימוש בו היה סוג של טקס חגיגי ומסקרן. עד שנה ד' צפיתי בו מרחוק, ואז הגיע יומי, ופרויקט הגמר שלי נועד להישרף בו. כולו. בפעם אחת שתאחד שתי שריפות ותוביל את האובייקטים שהכנתי משלב החומר היבש הלא שרוף היישר אל השלב השרוף הסופי, וכל זאת בלי לפרוק ולטעון את התנור בשל מורכבות האובייקטים וההטענה שלהם וגם בשל הזמינות שלו. ביום השריפה הנחתי את כל הביצים על עגלה אחת וגלגלתי אותה בהתרגשות אל תוך התנור. חברים עזרו לי בהטענה המורכבת. סגרתי את הדלת בחרדת קודש על כל פרויקט הגמר שלי ונפרדתי ממנו לארבעה ימים שבהם לא ידעתי אם הכול יעבור בשלום לפי התכנון ויהיה לי פרויקט גמר להגיש, או שמשהו ישתבש, וכל מה שעבדתי עליו חודשים רבים ירד לטמיון. לא תיארתי לעצמי עם איזה מתח אתמודד עד שהגעתי לרגע עצמו. ביומיים הראשונים עקבתי בחשש ובדריכות אחרי עליית הטמפרטורות בתנור בניסיון לראות אם יש איזו אינדיקציה לשיבוש או רעש פיצוץ מתוכו, בלילות חלמתי על מיני התרחשויות משובשות שבסופן אין לי פרויקט גמר להגיש, ובבוקר הייתי מגיעה למחלקה כדי לצפות בירידת הטמפרטורה האיטית כמו להכעיס ומקווה לטוב.
המדיום הקרמי והתהליכים שהוא עובר במנעד שבין החומר הרך לחומר השרוף מזמנים התמודדות ייחודית שאינה קיימת בשום מדיום אחר. היוצרים בחומר הקרמי נפרדים מהעבודות למשך שעות השריפה ואינם רואים מה נעשה בתנור עד פתיחתו. היכולת להבין את התהליכים המתרחשים בתנור מבחינה פיזיקלית וכימית עוזרת לשלוט בתהליך, אך עדיין עשויות להתרחש בתנור הפתעות בלתי צפויות, לטובה או לרעה.
באחד הראיונות המצולמים של גרייסון פרי (Grayson Perry) הוא מראה את אלת התנור שהכין ומונחת מעל פתח התנור שלו בסטודיו כמו קמע להבטחת הצלחת השריפות. האלה הזאת מסמלת בעיני את חוסר האונים והמתח המוכרים לכל מי שמכניס עבודה לתנור ומחכה לפתיחתו כדי לפגוש מחדש את העבודה, להתרגל אליה שוב ולבחון את השינויים שהתרחשו בה בזמן שנשרפה.
אני חושבת על הזמן הזה שבו ליוצר אין מגע עם עבודתו ושליטה עליה כעל סוג של מרחב מעברי (Transitional Space) או מרחב פוטנציאלי (Potential Space), מושגים שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט (Donald Winnicott) ומתייחסים לאזור הביניים של החוויה השוכן בין הפנטזיה למציאות (קולקה, 1995). ויניקוט גיבש את המושגים האלה סביב חוויית הנפרדות של התינוק מאימו ובהמשך התייחס לכל חוויה שהיא בתחום הביניים שבין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידי האדם. אם להעתיק את המושגים לתחומי העבודה בחומר הקרמי, אפשר לחשוב על שלבי העבודה בחומר טרום השריפה ככאלה המבוססים על רצונות, רעיונות, יכולות, ידע וטכניקה ומגלמים בתוכם שילוב של מחשבה ודמיון שבתוכו גם הפנטזיה כיצד תיראה העבודה בסופה. הכנסת העבודה לתנור היא שלב הפרידה שבו מתקיימים חוסר שליטה ושחרור מתכני הפנטזיה ומעבר אל המציאות, זו שנפגוש כשנפתח את התנור ונראה את התוצאה המקובעת, הבלתי הפיכה.
אני חווה לא פעם את הריחוק מהעבודה ואת חוסר השליטה כהתנסות מתסכלת שיש בה חוסר אונים ואי שקט, במיוחד כשהעבודות בתנור מוזמנות או מיועדות לתערוכה. עם השנים אני מבינה כי המרחב המעברי הוא גם מרחב המזמן אפשרויות רבות ומחשבות על תוצאות שלא צפיתי מראש ואולי אף התרחשויות שיפתיעו אותי ויובילו אותי למחוזות אחרים, חדשים, שלא חשבתי עליהם בעצמי. למדתי להתייחס לפרידה הכפויה מהעבודה ולהפוגה שיש בה המתנה בין מצב אחד לאחר כאל פרק זמן המאפשר מרחק מבורך ושהייה בתחום שבין הפנטזיה למציאות. העובדה שהעבודה נעדרת ולא נראית מאפשרת לחשוב עליה אחרת.
בשנים שבהן לימדתי בסטודיו עסקתי רבות בתיווך המרחב הזה לתלמידים שלי. דיברתי על הסדקים שעלולים לצוץ, על המבנים שעשויים להתעוות ועל המראה השונה של האנגוב לאחר השריפה, הסברתי בקפדנות מהו מופע הזיגוג וכיצד הוא ייראה על העבודה והסתמכתי על דוגמאות שרופות שדאגתי שיהיו בסטודיו. ביקשתי להדגיש את הפער שבין הפנטזיה למציאות ולעיתים חששתי מהתסכול של התלמידים שלי כשיפגשו שוב את העבודה שלהם למרות ההכנה המנטלית, כשזו לא תעמוד בציפיות שהיו להם ממנה.
הטקסט שכתבה הדוויג גרוסמן בספרה "החרס", שבו היא מתארת את שלב השריפה כמו טקס מיוחד שסופו תלוי בתוצאות השריפה, מסכם באופן מדויק את מה שכל אלה שפרקו תנור ושמחו או התאכזבו יכולים להזדהות איתו: "יום השריפה הוא יום ריכוז של כל התלמידים מסביב לתנור. ב'קומזיץ', עם שיחות מקצועיות ואמנותיות, שירה ונגינה ומאכלים מיוחדים – חולף הזמן במהירות. היום שאחר השריפה הוא יום חופשה מלא מתיחות וציפייה – עד לפתיחת התנור ולבדיקת התוצאות: ואם אמנם הצליחה השריפה – שמחה וששון בחוג הקדרים" (גרוסמן, 1972).
ופרויקט הגמר שלי? ובכן, הוא יצא מהתנור בשלום יחסית. אובייקט אחד נסדק באופן שנדרש לי זמן להשלים עם כך שהוא מחמיא, אובייקט אחר קרס באופן שנדרש לי זמן להבין שהוא שימושי, ואחד יצא שלם ונשבר כשהמתין להצבה בחלל שקיבלתי. בסופו של דבר הכול היה בסדר. תיקנתי מה שיכולתי ובעיקר למדתי להתמודד עם המתח והציפייה, עם הפער שבין הפנטזיה למציאות.
רחלי רוטמן גרג'י – קרמיקאית, חיה ויוצרת בכרמי יוסף, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים, סטודנטית לתואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב.
דימוי בדף בית: אופיר נאור, מתוך פרויקט הגמר "זיכרונות ילדות", 2015, מנחה: יעל עצמוני, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. צילום: איריס נאור
מקורות:
גרוסמן, הדוויג, 1972. החרס, גבעתיים: ספריית השדה, ,עמוד 36.
קולקה, רענן, 1995. "המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה" בתוך: ד' ו' ויניקוט, משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד, עמ' 30-9.
