לפני שנים מספר התארח הקדר האוזבקי אלישיר נזירוב (Alishir Nazirov) בסימפוזיון לקרמיקה בגלריה לאמנות שבאום אל-פחם (לשעבר). נזירוב הוא אמן היוצר קרמיקה אוזבקית מסורתית, והוא אחד מבין ארבעה מאסטרים ברישטון (Rishton), עיר קטנה (35,000 תושבים) במחוז פרגנה (Farg'ona) שבמזרח אוזבקיסטן. תעשיית הקרמיקה ברישטון קיימת יותר מ-2,000 שנה, והקרמיקה המסורתית שלה מאופיינת בצבעי כחול וטורקיז ובאורנמנטיקה שמקורות ההשראה שלה הם עולמות החי והצומח.
התגלגלתי לכנס בשם Traditional Turkish Folk Craft Forum and Pottery Competition, בעיר רישטון די במקרה, בעקבות פנייה שהגיעה מסעיד אבו שקרה, המנהל והאוצר הראשי של מוזיאון אום אל-פחם לאמנות ע"ש האמן המנוח השייח' וליד אבו שקרה, שהציע לי לנסוע במקומו משום שנבצר ממנו להשתתף בכנס. כששואלים אותי איפה הייתי בעולם, אני תמיד עונה שאני נוסעת לאן שהקרמיקה לוקחת אותי, וכך למרות היום-יום הדחוס, נסיעה כזו קסמה לי כיוון שהיא אפשרה לי לבקר בחבל ארץ שכנראה לא הייתי מגיעה אליו בשום דרך אחרת. ההכנות לנסיעה לוו בספקות רבים, משום שמארגני הכנס, דוברי רוסית ואוזבקית אך לא דוברי אנגלית, קימצו במידע ולא הצלחתי להבין מה בדיוק נושא הכנס, איך בנויה התוכנית שלו, ואם אצליח להשתלב בו. גם כל הפרטים הטכניים לא היו ברורים: איך אגיע מטשקנט לרישטון? כמה זמן אהיה בטשקנט? ובינינו – שם הכנס קצת מוזר… החלטתי לנסוע בכל זאת.
הקרמיקה המסורתית של רישטון השפיעה רבות על סגננות מסורתיים במרכז אסיה, בטורקיה ובמרוקו, כפי שאפשר לראות בתצלום. הקדרים של רישטון לא הושפעו במהלך השנים ממגמות חיצוניות, והם דבקים בשפה הצורנית והציורית המסורתית שלהם, כמו קפסולת זמן. זוהי עובדה מפתיעה בעולם שקשה להתבודד בו, ושהקשר עם העולם החיצון הפך לקל עד כדי נקישת אצבע על הצג של הטלפון החכם.
כשיצאתי משדה התעופה בטשקנט, לא ידעתי כלל למה לצפות, ולכן חשתי הקלה רבה כשראיתי אדם הנושא שלט ועליו השם שלי. לאורך כל הנסיעה (חמש שעות וחצי) מטשקנט לרישטון עברנו ליד טאבונים עשויים בטון ולבני שמוט, שאפשר לעצור לידם כדי להצטייד בלחם טרי מעוטר בדגמים שונים, רובם מסמלים מזל. כמה מתנורי האפייה היו קטנים וניידים בשולי הדרך ובנקודות עצירה לא רשמיות, ואחרים היו גדולים יותר כמו זה שבתצלום. מדי פעם עברנו ליד מעין סוכות מאולתרות שבהן נמכרו שתייה ודברי מתיקה.
כד ענק המסמל את תעשיית הקרמיקה הענפה בעיר רישטון קיבל את פנינו בכניסה לעיר. הכנס התקיים במרכז הקרמיקה הבין-לאומי בעיר רישטון, שנבנה לפני שנים מספר במימון ממשלת אוזבקיסטן. זהו מרכז ענק שפועלות בו 30-25 משפחות של קדרים.
מימין: כניסה לאחת הסדנאות, משמאל: הכניסה הראשית למרכז הקרמיקה.
שער הכניסה של המרכז מוביל לרחבה גדולה שמסביבה בנויות הסדנאות. משמאל: ברחבת הכניסה למרכז הקרמיקה עומדת צלחת בקוטר של שלושה מטרים עשויה אריחים קטנים ומעוטרים – אובייקט המצהיר על מהות המקום. הסדנאות בנויות בתכנון אחיד: בקומת הקרקע נמצאת הסדנה המשפחתית, ובקומה הראשונה גרים בני המשפחה.
קדר עובד בכניסה לסדנה שלו. חלק מהקדרות נעשית על אובני תנופה, ללא מנוע, המופעלים באמצעות סיבוב גלגל תנופה על ידי הרגל, אך גם יש אובניים עם מנוע, ג'יגרים מכאניים ותבניות לחיצה ויציקה.
כמו בחברות מסורתיות רבות, התפקידים המקצועיים מחולקים על פי מגדר. הגברים עוסקים בקדרות ואילו הנשים עוסקות בעיטור הכלים.
הקדרים מכינים את כלי העבודה שלהם. בצילום ניתן לראות מכחולים בעבודת יד משערות של עז.
משמאל: נזירוב מעטר צלחת עם מתלמד בסדנה. מימין: צלחות מעוטרות בסטודיו של אלישיר נזירוב. תוכנית הכנס כללה סיורים אצל ארבעת המאסטרים של הקרמיקה של רישטון. הסטודיו של נזירוב – המאסטר הגדול של רישטון והיוזם של הכנס – גדול ומרווח, ויש בו כמות אדירה של עבודות קרמיקה שלו ושל תלמידיו. באופן מסקרן, הסטודיו שלו לא נמצא בתוך המרכז הבין-לאומי לקרמיקה אלא ממוקם באחת השכונות בעיר. כמאסטר זכה נזירוב ליחס מיוחד מצד כל משתתפי הכנס, שצילמו בשקיקה כל תנועת מכחול שלו. שיטת ההוראה המסורתית בסטודיו, שבמרכזה המאסטר וסביבו התלמידים, עדיין מקובלת שם מאוד.
נזירוב העביר שיעור לדוגמה שבו תלמיד עובד על האובניים בעיניים מכוסות. לא מדובר כאן בהתנסות רגעית שמטרתה להרגיש את החומר בעיניים עצומות אלא בשיטת הוראה שבה התלמיד עובר את כל השלבים של העבודה באובניים בעיניים עצומות עד שהוא לומד להכין כדים גדולים ומושלמים בצורות מסורתיות.
הסטודיו של משפחת מינגבושי (Mingboshi). משמאל: שלט הכניסה. מימין: החצר הפנימית של הסטודיו.
הסדנה של משפחת מינגבושי היא כמו מיני מפעל, ויש בה עובדים רבים. מערכת הכלים שבתצלום – מגש קומקום וכוסות לשתיית תה – משלבת בין כלי קרמיקה לדגמי עיטורים מסורתיים שמקורם בטקסטיל האוזבקי.
רישטון היא מרכז קרמיקה מסורתית, ומרגילן (Margilan) – כשעה נסיעה מרישטון – היא עיר של תעשיית טקסטיל שאפשר למצוא בה חללי ענק ובהם עשרות ואף מאות נולים לאריגה של בדי משי מסורתיים. בתצלום מימין אפשר לראות את הדגם שמעטר את כלי הקרמיקה מהסטודיו של משפחת מינגבושי.
הכנס נפתח בנאומים של פוליטיקאים מקומיים כמו מושל המחוז פרגנה וראש העיר רישטון, אנשי אקדמיה חמורי סבר ואמני קרמיקה בכירים, בעיקר מאוזבקיסטן ומברית המועצות לשעבר. הרגשתי שהטקס רשמי מדי ומלא בפאתוס, אבל התרגשתי לראות עד כמה הם מעריכים את הקרמיקה המסורתית.
כל הקדרים שיש להם סדנה במתחם הציגו במהלך הכנס את עבודותיהם בתוך מבנים מבד מסורתי דמוי סוכה.
בכנס עצמו דובר על הקרמיקה של רישטון ועל השפעתה על הזירה הבין-לאומית ועל אוספים במוזיאונים שונים בעולם. היה בו שילוב של חשיבות יתר אקדמית ופשטות ואמת של קדרים, אנשי עשייה ובוץ. בשלב מסוים האווירה התחילה להתלהט, והתסכול – אף שהדיון היה ברוסית וללא תרגום – ניכר מאוד. המאסטרים (שלושת הגברים משמאל) היו עצבניים מאוד, והיו להם הרבה מאוד טענות לפוליטיקאים ולאנשי האקדמיה. הם טענו שהעבודה שלהם לא מוערכת מספיק ושהמדינה לא מקצה משאבים להבאת תיירים. הממשלה אמנם השקיעה תקציב גדול בבניית מרכז הקרמיקה הענק, אך הוא שומם, ואת רוב הקרמיקה הם נאלצים לייצא אל מחוץ לרישטון (בתוך אוזבקיסטן ומחוצה לה). בנוסף לכך המאסטרים באו בטענות לקדרים ברישטון על שהם יוצרים קרמיקה באמצעים תעשייתיים מהירים ובכך הופכים אותה לזולה. לפתע התגלתה לפני באולם הכנס רוחו של ויליאם מוריס (William Morris, 1896-1834), אחד ממייסדי תנועת ה-Arts and Crafts, וריחפה על פני החדר. מוריס התנגד בתוקף להכנסת נולים מכאניים לסדנאות והתנגד לתיעוש עם ראשיתה של המהפכה התעשייתית. כמו מוריס – אך באיחור של מאתיים שנה – גם נזירוב וחבריו התנגדו בלהט לתהליך התיעוש של הקרמיקה האוזבקית המסורתית. הם תבעו את כבודם כמאסטרים תוך התעלמות מהתמורות שחלו במהפכה התעשייתית ואחריה: המהפכה הדיגיטלית, בין השאר סינגולריות ושילוב בין מיכון למדיה דיגיטלית; מהפכת החומרים – ננו-טכנולוגיה, פיתוח שיטות עבודה חדשות וחומרים חכמים; מהפכת ה-AI ועוד. הפערים שהתגלו היו גדולים מדי, והדיון קרס לתוך עצמו. נקודת המוצא הזאת לא אפשרה לחשוב מחדש ובאופן מרענן על מודלים שונים שיכולים להציל אולי את הקרמיקה המסורתית של רישטון.
כבר כמה עשרות שנים מתפתחים בכל מיני מקומות בעולם מודלים שונים המתמודדים עם השאלות של שימור קראפט מסורתי בעולם משתנה. דוגמאות לכך הן למשל הפרויקט מ-2016 של מפעל הפורצלן היפני Arita שפעל בשיתוף פעולה עם מעצבים שעיצבו ויצרו במפעל סדרות המבוססות על החיבור בין הידע המסורתי לחשיבה צעירה ומערבית של מעצבים צעירים מאירופה. דוגמה נוספת היא פרויקט המחווה של פרנסיסקה גילי ומרילו אורטיז דה רוזס Francisca Gili and Marilú) Ortiz de Rozas) הפועלים לשימור מכלי מים שורקים מקרמיקה (Botellas Silbadoras) שהיו נפוצים בתרבות הפרה קולומביאנית ומקבלים פרשנות עכשווית. למרות הביקורת הנשמעת לא פעם ביחס למודלים אלו, משום שכמה מהם מתפרשים כפעולה פוסט קולוניאליסטית, חשוב להמשיך ולפתח רעיונות על החלפת ידע מכל מיני מקומות בעולם, הקמת תוכניות שהות אמן, הקמת מוזיאונים עכשוויים לקרמיקה, השתלמויות ושיתופי פעולה.
הכנס היה מעניין ועורר מחשבות רבות. באופן אישי הרגשתי שאני במעין חופשה מהחיים, כי לשם שינוי אף אחד לא שאל אותי לדעתי (וגם לא את דעתם של מעט דוברי האנגלית הנוספים שהיו בכנס). מארגני הכנס רצו ללמד את הזרים שהגיעו אליו על הקרמיקה של רישטון, אבל לא פתחו את הדיון למעגל רחב יותר.
בדרך חזרה, פתאום משום מקום, ראיתי על רקע הנוף הטבעי פרסומת לבנק. נראה שהגלובליזציה תבלע בקרוב את הקרמיקה המסורתית של רישטון, כפי שעשתה במקומות רבים בעולם. חשתי צער רב מכיוון שלא נראה באופק חבל הצלה. אנחנו חיים בתקופה שיש בה מודעות רבה לתרבויות מקומיות, לנזקי הגלובליזציה ולחשיבות ההצלה של ידע מסורתי-תרבותי, והיא במגמת עלייה באירופה ובמזרח אסיה. נראה כי הריבים הפנימיים ומאבק ההישרדות של הקדרים ברישטון אינם מועילים לקידום היופי והמסורת הגלומים בקרמיקה שלה. יתכן כי גישה שונה הייתה מאפשרת את החיבור של גוף הידע מעורר ההשראה הזה לעולם העכשווי.
ד"ר שלומית באומן– חברת מערכת טקסטורה
