פמוט כתום שיוצר במפעל הקרמיקה "בית היוצר" מתנוסס על כריכת הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" שיצא לאחרונה לאור בהוצאת אסיה. עיצובו של הפמוט הוא עדות להתפתחות השפה העיצובית של הכלים במפעל לאורך השנים.
את "בית היוצר" הקימו בפתח תקווה בשנת 1963 שלושה שותפים ילידי הארץ – אורי רובנר, משה איל, וצבי בן-אמיתי, המעצב הראשי. מה שהחל כסדנה קטנה הפך בתוך שנים בודדות למפעל שהעסיק כשבעים עובדים. עד למכירתו בשנת 1984 יוצרו בו כאלף פריטים שונים: כדים, קערות, אריחים, גופי תאורה, שעונים, כלי אוכל, מאפרות ועוד. בשנות השבעים כבר היה המפעל לשם דבר בישראל, מוצריו נמכרו בחנויות בכל רחבי הארץ, ואל חנות המפעל שבאזור התעשייה סגולה הגיעו במיוחד לרכוש מתנות לחתונות, לימי הולדת ולחגים.
את הפמוט הכתום עיצב בן-אמיתי, פסל בהכשרתו שבתחילת דרכו במפעל לא היה לו ידע מעשי בעיצוב כלים שימושיים. תחילה הוא יצר בעיקר אריחים שטוחים חרוטים בדוגמאות של בעלי חיים וצמחים, ובתוך כשנה למד כיצד ליצור תבניות יציקה והחל לעצב כלים פיסוליים שמזכירים את עבודותיו של הפסל משה שטרנשוס, חבר קבוצת "אופקים חדשים" והמורה הנערץ עליו מתקופת הלימודים במכון אבני. עוד כשנה עברה בטרם החל ליצור כדים, קערות וכלי בית שימושיים אחרים, שהיו פשוטים בעיצובם. את אותו פמוט כתום עיצב בשלהי שנות השישים או בראשית שנות השבעים כחלק ממגמה חדשה בעיצוביו של זיקה לכלים עתיקים.
המפנה העיצובי של בן-אמיתי החל בעקבות הזמנת עבודה חדשה למפעל בשנת 1968. אברהם לוי, מנכ"ל חברת "עתיקות ארץ הקודש", ביקש מ"בית היוצר" ליצור העתקים מסחריים של כלי חרס שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי ארץ ישראל. בן-אמיתי קיבל לידיו תמונות של כלי החרס ויצר העתקים קרובים מאוד למקור, כולל סימני עיבוד ושחיקה. התהליך שעבר מכונה בספרות המקצועית "למידה מימטית" (Billett, 2013). הוא למד "דרך הידיים" את הצורות העתיקות ולאחר מכן החל להטמיע את התובנות בעיצוביו. כך נוצרה "השפה הארץ-ישראלית" של בית היוצר. הפמוט, בצורניותו הקורצת לארכאי, הוא חלק משפה זו.
משמאל: פמוט ונטו-סרצני, גובה 18 ס"מ, אופייני למאות ה-16-14. צילום: PLAKAS Auctions
אך מה היו מקורות ההשראה הספציפיים של בן-אמיתי ליצירת הפמוט? מגוון הכלים שהעתיק ל"עתיקות ארץ הקודש" לא כלל פמוטים ואף לא כלים בעלי ארבע רגליים. מאחר שהוא לא תיעד את תהליכי העיצוב ואת מקורות ההשראה שלו, מלאכת הזיהוי פתוחה לפרשנות, ונראה שהמורפולוגיה של הפמוט מרמזת לכמה טיפוסים של צורות עתיקות שהופיעו ברחבי ארץ ישראל הקדומה.
אפשר לראות בצורת הפמוט מעשה הרכבה של שני טיפוסי כלים שונים. חלקו התחתון מזכיר מקטר חרס (כלי ששימש להקטרת קטורת) בעל ארבע רגליים, כלי שהיה נפוץ ברחבי הארץ בתקופת הברזל (1200–586 לפני הספירה). הרגליים שעיצב בן-אמיתי לפמוט אמנם עבות ומאסיביות יותר ושטוחות בתחתיתן, אך החיבור האורגני שלהן לכלי דומה. חלקו העליון של הפמוט מזכיר את חלקו העליון של טיפוס פמוט ונטו-סרצני. אמנות ונטו-סרצנית הייתה אופיינית לאזור מצרים וסוריה במאות ה-16-14 ויועדה בעיקר לייצוא לאירופה. פמוטים בסגנון זה עשויים ברונזה, נחושת או מתכת, ולהם "צלחת" קטנה שעליה נאסף טפטוף החֵלב. העיצוב של בן-אמיתי מחבר בין חלקו התחתון של כלי החרס העתיק לבין חלקו העליון של כלי אופייני לאמנות האסלאם שיועד לאירופה, ויוצר שלם חדש.
דרך אחרת לפענח את מקור ההשראה למורפולוגיה של הפמוט היא לראות בו דמות אדם בהפשטה. בסקרים ארכיאולוגיים ברחבי הארץ התגלה טיפוס של פסלונים שטוחים המכונה "צלמית כינור". צלמיות כינור הן המצאה מקומית והופיעו לראשונה בארץ ישראל בתקופה הכלקוליתית (4500–3500 לפני הספירה); צלמיות כאלו נמצאו גם באיים הקיקלדיים בים האגאי, אך המוקדמות שבהן מתוארכות לכ-1,200 שנים אחרי הצלמיות שנמצאו בארץ ישראל. הצלמית, המזכירה בצורתה כינור (ומכאן השם) מורכבת משלושה חלקים גיאומטריים המשכיים: מלבן שנראה כראש, טרפז שבסיסו הצר פונה מטה ונראה כאזור הכתפיים והמותניים, ומלבן תפוח-דפנות שנראה כאגן הירכיים. הפמוט של בן-אמיתי מזכיר את המתווה הצורני הזה בתלת-ממד רדיאלי.
תחילה יוצר הפמוט בגובה 16 ס"מ ונמכר כצמד פמוטים להדלקת נרות שבת. במחצית השנייה של שנות השבעים אורי רובנר, שהיה המנהל הכללי והארט דירקטור של המפעל, ביקש מבן-אמיתי ליצור גרסה מוגדלת של הפמוט, שגובהה בדיוק פי שניים (32 ס"מ גובה), שתשמש כבסיס למנורה. בתחתיתו של הפמוט נקדח חור שדרכו יצא כבל החשמל, ועל ראשו הולבש בית נורה. בתערוכה "בית היוצר: סיפורו של מפעל קרמיקה ישראלי" המוצגת כעת במרכז לקרמיקה עכשווית בית בנימיני, מופיעים צמד פמוטים להדלקת נרות שבת וכן פמוט גדול שהוסב לגוף תאורה.
הפמוט, בשתי הגרסאות שלו, הקטנה והגדולה, זוגג בכל הזיגוגים שהיו למפעל, ולעיתים בשילוב בין שני זיגוגים – גוון אחד בחלק התחתון וגוון אחר בחלק העליון. אורי רובנר תמיד חתר ליצירת ריבוי ושונות. במקום למצוא לכל פמוט את הזיגוג המושלם, הוא הורה לצוות הצבע לזגג את הפמוטים בכל הצבעים הקיימים, ואף המשיך לפתח צבעים רבים נוספים. הגרסאות הצבעוניות הרבות של הפמוט אפשרו ללקוחות לבחור את הצבע המועדף עליהם.
אפשר לחלק את מגוון הזיגוגים שיצר אורי לשתי קטגוריות ראשיות. הראשונה היא צבעי הטבע המקומי: חום-שוקולד, חום-ספיה, כתום-אדמדמם, צהוב-חרדל, ירוק-זית וכחול-אפרפר, עם עכרוריות וחספוס עדין שמחמיא לחומר. צבעוניות זו הייתה אופיינית לכלים שעוצבו בשפה הארץ-ישראלית והדגישה את המקומיות של הכלים. הקטגוריה השנייה היא של צבעים חזקים בעלי נראות תעשייתית – צבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב) וצבעי המשנה (כתום, סגול, ירוק). הצבעים האלה הדהדו את צבעוניות תעשיית הפלסטיק שהחלה לפרוח באירופה וארצות הברית והגיעה לישראל בשנות השבעים.
כתום היה צבע פופולרי בשנות השבעים, והוא מופיע על הפמוט הזה בזיגוג מבריק מאוד. השילוב בין הכלי הכמו-עתיק לבין הצבע הבועט והצעקני הוא דוגמה לגישה עיצובית שרווחה במפעל ושאני מכנה "אקלקטיציזם קוטבי": כלים בעלי מורפולוגיה עתיקה המזוגגים בצבעוניות נועזת שמרחיקה אותם מההקשרים ההיסטוריים ומעניקה להם מראה רענן ועכשווי. אקלקטיציזם קוטבי היה קיים גם במהופך – זיגוג בצבעי הארץ על כלים במורפולוגיה גיאומטרית-מודרניסטית.
מעצבות הספר נעמה טוביאס וגיא לוי בחרו להדגיש את האייקוניות של הפמוט הכתום בכך שמיקמו אותו בשער הספר על רקע כתום וחיזקו את הברק שלו עם תוספת של לכה סלקטיבית. כדי להעצים עוד את הנראות של הספר כאובייקט נחשק, הן העבירו את הכותר לשדרה והותירו את הפמוט על הכריכה לבדו. הגישה העיצובית שלהן תואמת את רוח העיצוב ששררה ב"בית היוצר" – נועזות בלתי מתפשרת ועיצוב נוכח ואייקוני.
"בית היוצר: סיפורו של מפעל קרמיקה ישראלי", בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב
אוצרת: ד"ר רביד רובנר
נעילה: 2 בנובמבר 2024
אוצרות התערוכה בתמיכת "בית לאמנות ישראלית", המכללה האקדמית תל־אביב-יפו.
הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" יצא לאור בסיוע:
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל-אביב (ע"ר), בתמיכת משרד התרבות והספורט – מנהל תרבות
בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, "בית לאמנות ישראלית", המכללה האקדמית תל־אביב-יפו
לרכישת הספר: https://www.ravidrovner.com/he/store
ד"ר רביד רובנר – מחברת הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" ואוצרת התערוכה "בית היוצר: סיפורו של מפעל קרמיקה ישראלי"; היסטוריונית ותיאורטיקנית של עיצוב, מרצה בבצלאל ובשנקר; נכדתו של אורי רובנר, ממייסדי המפעל.
מקורות:
Billett, Stephen, 2013. "Mimetic learning in the circumstances of professional practice." InTechnology-Enhanced Professional Learning: Processes, Practices and Tools, edited by Littlejohn, A & Margaryan, pp. 85-9. Routledge.
Veneto-Saracenic Style. Britishmuseum.org, British Museum, www.britishmuseum.org/collection/term/x23300. Accessed 16 Oct. 2024.
צלמיות כינור, מוזיאון ישראל, ירושלים. www.imj.org.il/he/collections/197942-0 נדלה בתאריך 16.10.24.
