את סאצ'יקו אקיאמה (Sachiko Akiyama) פגשתי בתוכנית שהות אמן שהשתתפתי בה בקיץ האחרון בוורמונט שבצפון מזרח ארצות הברית. אקיאמה, שהוזמנה לשם כאמנית אורחת, הרצתה באחד הערבים ושיתפה את הקהל בתהליכי הפיסול שלה שבבסיסם עומדת שיטת גילוף עץ מסורתית. החיבור בין הפיסול המונומנטלי לעמלנות הכרוכה בגילוף בעץ הרשים אותי, והזמנתי אותה לשוחח איתי על עבודותיה.
אקיאמה חיה ועובדת בפורטסמות', ניו המפשייר (Portsmouth NH). היא בוגרת תואר שני של בית הספר לפיסול של בוסטון ומרצה לפיסול באוניברסיטה של ניו המפשייר.
פגשתי אותה לשיחה בסטודיו שלה – בולי עץ, מסורים ומוטות מסודרים בו בערמות, ומאחוריו מחסן מלא בגזעי עץ – מעין ארכיון אישי של חומר גילוף שאספה לאורך שנים. חלק מהעצים מיובאים מסין, אולם בשנים האחרונות את עיקר העץ היא אוספת או רוכשת בסביבתה הקרובה.
"לאחר שאני רושמת את הדימוי הכללי של האובייקט שאני מתכוונת לפסל, אני מחפשת במחסן את גזע העץ המתאים ביותר כדי להתחיל לגלף אותו", היא מסבירה. "הגילוף בעץ הוא מטאפורה עבורי לחוויה של גילוי איטי של צורה ושל חיים. אני בוחרת עץ לפי הצבע והמרקם שלו ונמשכת לעץ בגלל תהליך הגילוף". לדבריה, היא מזהה בעץ הגולמי את הצורות הקיימות בו, ואלו משמשות עבורה בסיס לדימוי שתיצור. היא מדברת על תהליך היצירה שלה כדיאלוג בינה ובין העץ, כשלעיתים היא שמובילה את השיח ולעיתים העץ מוביל אותה לפי צורתו והסימנים שבו.
אקיאמה, בת למהגרים מיפן, נולדה וגדלה ברוצ'סטר, ניו יורק (Rochester, NY), והמסע שלה בעבודה בעץ החל כשהייתה בגן. "נמשכתי לעבודה בעץ מאז שהייתי ילדה. אחרי שעבדתי על פרויקט עץ בגן, ביקשתי מהורי סט כלים משלי", היא מספרת. "מתוך סט הכלים, המסור בעיני היה ועודנו כלי לרישום. כמו שהרבה ילדים מרגישים בנוח עם דף ועיפרון, אני הרגשתי בנוח ליצור צורות ולהביע את עצמי עם המסור, כלי שהוא שותף שלי ומאפשר לי להפיח חיים חדשים בעץ".
אביה הוא רופא שתמיד חלם שבנותיו ישתלבו בתחום הרפואה גם הן. הוריה אמנם קנו לה פטיש ומסור משלה, אך היא נטשה את העבודה בעץ כשהחלה ללמוד בבית הספר. כפי שציפו ממנה הוריה, החלה אקיאמה את דרכה האקדמית בשנת 1991 באוניברסיטת אמהרסט (University of Massachusetts Amherst) בלימודי קדם-רפואה ועבדה כמורה למדעים בתיכון במשך שלוש שנים. בשנת 2000 אזרה אומץ והחליטה בכל זאת ללמוד אמנות. "נרשמתי שם לשיעור פיסול בעץ ומאז התחברתי לתהליך הזה ולא הפסקתי", היא מספרת.
קרבתה הפיזית לאוקיינוס, ליערות ולחיות הבר השפיעה עליה מאוד והעמיקה את החיבור שלה עם הטבע ועם עולם הדימויים הנובע מתוכו, ואלה חוזרים שוב ושוב בעבודתה. בפסליה מופיעים שועלים, ציפורים נודדות, זאבים ודובים. "חייתי בבוסטון כמעט שני עשורים, ולפני שבע שנים עברתי לניו המפשייר כשהתחלתי ללמד באוניברסיטה. אני חושבת על ניו אינגלנד כעל הבית שלי", היא מספרת. בעקבות המעבר מהעיר לאזור כפרי היא החלה לפגוש חיות בר על בסיס יום-יומי. אל הדמויות האנושיות שעמדו תמיד במרכז עבודותיה החלו להצטרף אלמנטים שאימצה מסביבתה החדשה. "המפגשים עם חיות בר בגינה שלי ובזמן הליכות עם הכלב שלי ביער שבקרבת הבית הפכו לרגעים משמעותיים ששינו את הדימויים שאיתם אני יוצרת. לצד דימויים של בני אדם, הטבע נכנס לפסלים והפך להיות מקור גדול להשראה".
באופן לא צפוי, המפגש עם הטבע של ניו המפשייר עורר אצלה את הרצון לתאר בפסליה את הטבע של יפן ולהתקרב כך ביצירתה לארץ הולדתם של הוריה. היא אמנם גדלה בארצות הברית, אך את ילדותה ליוו אגדות עם, ספרי ילדים ופולקלור יפניים שהציתו את דמיונה והשפעתם ניכרת בעבודותיה בשנים האחרונות. לדמויות האנושיות שפיסלה היא החלה לחבר בעלי חיים, צמחים, הרים ומים. היא מספרת שההרים והים נוכחים מאוד ביפן ושכמעט כל מי שיוצר, מתבונן בהם ובא במפגש איתם. היא מעידה שעצם היותה דור שני להגירה השפיע רבות על עבודותיה. הניסיון להבין את העולם הפנימי של הבית שבו גדלה ביחס לתרבות האמריקאית, הניע אותה ליצור דמויות שהסביבה היא חלק מהן. למשל פסלה "עולם מקביל" (Parallel World, 2017) שהוא טורסו של דמות מגולפת מעץ מתבוננת קדימה. צבע כחול עז מכסה את הדמות עד מעל האף, והעיניים הלבנות העשויות שְׂרָף אֶפּוֹקְסִי מתבוננות מהחלק העליון של הפסל העשוי עץ חשוף. הניגודיות בגופה של הדמות המפוסלת בין הכחול העז לעץ החשוף יוצרת תחושה של גוף אחד מפוצל. "הפסל הזה נוצר בעקבות שחייה ממושכת באוקיינוס שממנו הבטתי אל החוף", היא מסבירה. "באותו הרגע הרגשתי שאני שייכת לא ליבשה ולא לים, התבוננתי על העולם ממישור ביניים". כמו חייה הנעים בין שתי תרבויות כך גם הדמות המפוסלת מתקיימת בין שני מישורים.
בעבר היא נהגה לצבוע את העבודה כולה, אך בשנים האחרונות היא משתדלת להשאיר עוד ועוד חלקים חשופים של חומר. היא מתארת את הגילוי והכיסוי של העץ בצבע כמשא ומתן בינה לבין עצמה בזמן פעולת הפיסול. "בעבודתי האחרונה נתתי לעץ הטבעי לבלוט יותר. אני חושבת שהחומר משדר חמימות כי הוא יצור חי. בעבר למשל ניסיתי לגלף באבן, אבל החומר לא שידר את אותה חמימות".
בתחילת דרכה כאמנית, כחלק מפוליטיקת הזהויות הנפוצה בארצות הברית, היא התנגדה לקטגוריה שהוצמדה לה – אמנית אמריקאית אסייתית. היא אמנם שאבה השראה מיפן, אך ניסתה לא לעסוק בכך ישירות בעבודותיה. עם השנים הבינה שהיא אינה יכולה עוד להתנגד להגדרה והחלה לאמץ מוטיבים הקשורים למסורת דרום מזרח אסיה בצורה ישירה יותר. לאחר סיום לימודי התואר השני היא טסה ליפן, ביקרה בסטודיות של אמני קראפט מקומיים והתרשמה מהשפה העשירה של הגילוף בעץ. "כהשראה אני מסתכלת הרבה על פסלים ממסורות עתיקות כמו פיסול יפני מימי הביניים ואמנות מצרית. אני חושבת שמפסלים מעץ או אבן נובעת איטיות ודממה בגלל האופן שבו הם נוצרו", היא מסבירה.
המסע שלה ביפן הותיר בה חותם, בייחוד פסלי הבודהה בעבודת יד הנפוצים שם בשלל טכניקות, חומרים וסגנונות. סמל יפני נוסף שהקסים אותה הוא העגור. היא מספרת שכילדה נהגה ליצור עגורים מקיפולי נייר, מסורת שהעבירו לה הוריה. בפסלים שלה כיום העגור מופיע לעיתים נדירות, ואת מקומו מחליפה האנפה הכחולה, הנפוצה בצפון-מרכז אמריקה. החילוף הזה בין שתי ציפורים הדומות זו לזו אך מגיעות ממקומות שונים מרמז על המתח שהיא חשה כדור שני למהגרים יפנים המנסים לגשר בין תרבויות ולהפוך לחלק מהנוף האמריקאי. הוריה, שעשו מאמץ גדול להשתלב ולהצליח בחברה האמריקאית, לא קיבלו את הבחירה שלה בקריירה אמנותית בקלות.
בימים אלו אקיאמה עובדת על תערוכת יחיד, שאמורה להיפתח בתחילת פברואר 2025 במרכז לאמנות עכשווית של מיין (Center for Maine Contemporary Art). במרכז התערוכה תוצג סדרה של פסלי עץ גדולי ממדים שכל אחד מהם מוצב בתוך מבנה דמוי סירה בקנה מידה של סירת דיג. אקיאמה מבקשת לדמות את חלל התערוכה לאגם. על הרצפה "יצופו" הפסלים, וביניהם ישוטטו המבקרים. "הרעיון של תנועה במים כמטאפורה למסעות רגשיים והצפה רגשית מרתק אותי", היא אומרת.
עולם המדע והחקר האנטומי עדיין נוכחים מאוד בדימויים הפיגורטיביים האנושיים שהיא יוצרת. "הדמויות שלי מתחילות כמעין דיוקן עצמי שהוא בעצם ייצוג פיזי של פעולת התבוננות שלי כאמנית פנימה, לעולם הרגשי. הדמויות שלי מנסות להבין את העולם דרך סמלים ומחוות גופניות". לעיתים קרובות היא מצלמת את עצמה בתנוחות שהיא מפסלת כדי להבין את התנוחה, את התנועה ואת ההבעה שמסתתרת בה, ואת התצלום היא מתרגמת לעבודה תלת-ממדית. היא מעידה על עצמה שהיא מבינה את העולם דרך הגוף שלה, היחיד. "כחברה כולנו בודדים אבל לא מבודדים. זה הטבע של מי שאנחנו, בני האדם. כמו ציפורים נודדות. כל ציפור לעצמה, כמו טבע האדם, אבל הן נעות יחד, כמו חבורת אנשים בקרון רכבת". הציפורים הנודדות מופיעות שוב ושוב בעבודותיה. "העיסוק שלי בציפורים נודדות גורם לי להרגיש שאני חלק מהטבע. אני מזדהה עם חוויית התנועה שלהן והחיפוש אחר בית".
במהלך השיחה עם אקיאמה חשבתי שהמונח "ציפורים נודדות" באנגלית – migrating birds (בתרגום מילולי: ציפורים מהגרות) מתאים יותר לתיאור החוויה שלה. החיבור בין הציפור החופשית שנפרדת מהקן שלה שוב ושוב ובונה קן חדש מהדהדת את חוויית ההגירה של משפחתה והחיפוש האישי שלה אחר בית בעולם. גם באופן היצירה שלה מהדהד הרעיון של הציפור הנודדת. בעבודותיה האמנית נעה ממקום תצוגה אחד למקום תצוגה אחר, ובכל חלל היא בונה שוב קנים זמניים שאליהם היא מכנסת את פסלי העץ שלה, מחברת ביניהם ונותנת להם בית עד סיום התערוכה, אז הכול מתפרק ומתחיל חיפוש חדש.
דימויים באדיבות סאצ'יקו אקיאמה
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב-Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
