ב־2019 פרסמה הגלריסטית ג'ואן מירביס (Joan Mirviss) את ספרה "The Allure of Japanese Ceramics" ("קסמי הקרמיקה היפנית"), המסכם יותר מארבעים שנות עשייה פורצת דרך בתחום זה (Mirviss 2019).
לספר הקטן והצנוע הזה יש משימה שאפתנית. הוא מספר על הקריירה של מירביס ועל שאיפתה לחשוף את הציבור הרחב, את חובבי האמנות, את האספנים ואת המוזיאונים בארצות הברית לקרמיקה יפנית מודרנית ועכשווית, תחום שלא היה מוכר באמריקה בתחילת דרכה. ההחלטה לפרסם את הספר ביפן בפורמט דו־לשוני היא הצהרת כוונות ברורה של מירביס: הישגיה המרשימים של סצנת הקרמיקה ביפן אינם זוכים לחשיפה ולהערכה הראויה במדינה עצמה, והיא מעוניינת להוכיח לציבור היפני כמה חשובה ותוססת סצנת הקרמיקה העכשווית בארצו. "יש כיום ביפן כ־300 אמני קרמיקה משובחים, המספר הגדול ביותר בעולם בפער", אומר האספן ג'פרי הורביץ (Jeffrey Horvitz) על סצנת הקרמיקה היפנית העכשווית, "ורמת היצירה שלהם גבוהה יותר מהדברים שאנחנו רואים במקומות אחרים".
במשך שנים אני עוקבת אחרי הגלריה של מירביס באפר איסט סייד בניו יורק, ובכל פעם שמזדמן לי לבקר בעיר, אני משתדלת לבקר בתערוכות שלה. החלטתי לשוחח עם החלוצה המרשימה בזום על אודות הקריירה שלה, ועל האופן שבו היא תופסת את התחום. בישראל אנחנו לא נחשפים כלל לקרמיקה יפנית עכשווית. אין כמעט תערוכות העוסקות בה, ובוודאי אין לה ייצוג בגלריות. תחום הקרמיקה היפנית העכשווית הפך לאחד המתוחכמים, המעניינים והמוקפדים ביותר בקרמיקה העולמית, והיעדרו מהנוף הישראלי הוא חסך חמור של אנשי מקצוע בפרט וחובבי אמנות בכלל.
מירביס מוכיחה כי כדי להפוך לגלריסטית מצליחה יש צורך בהכשרה אקדמית מקיפה והיכרות מעמיקה עם הנושא, אהבה רבה לתחום, כושר התמדה, גישה מעולה לבני אדם, חושים מסחריים טובים, היכולת להיות במקום הנכון בזמן הנכון וגם קהל יעד פוטנציאלי גדול מספיק.
מירביס מספרת לי שכבר בילדותה היא נמשכה לאסתטיקה היפנית, ובייחוד לציורי הדיו היפניים. כסטודנטית לתואר ראשון היא מצאה תוכנית מטעם אוניברסיטת סירקיוז, ועוד בקרמיקה, להפתעתה, והתוכנית הזו אפשרה לה להגשים את חלומה ולטייל בכל יפן במשך חודשיים וחצי עם פרופסור מטעם האוניברסיטה. היא פגשה בטיול את שוג'י המאדה (Shōji Hamada), שכבר אז זכה למעמד של אוצר לאומי (National Treasure), אף שהיא עצמה לא הכירה אותו כלל בימים ההם.
כשחזרה לארצות הברית כבר הרגישה מחויבת לתחום הקרמיקה. היא השתתפה בקורס באוניברסיטת ויסקונסין בשם "הכשרה ומומחיות מוזיאונית", שבמסגרתו הוטל עליה, לשמחתה, לקטלג קרמיקה דרום-מזרח אסיאתית מהמאות ה־14 וה־15, וכן קרמיקה אירופית קלאסית. במהלך הלימודים האלה, ועדיין במהלך התואר ראשון, היא חיפשה עבודות שיאפשרו לה לבוא במגע ישיר עם אמנות פשוטו כמשמעו. במהלך הכשרתה האקדמית אמנם ביקרה במחסני מוזיאונים, אבל רק אנשי הצוות הורשו לגעת בפריטים. היא מצאה עבודה בגלריה להדפסים יפניים כאחראית לתערוכות נודדות בירידי אמנות, ובמסגרת העבודה הזאת פיתחה את מיומנות ה"שידוך", כפי שהיא מכנה זאת בשיחתנו, "לאתר את הבית הנכון לכל יצירה ועל הדרך ליצור קשרים עם האנשים הנכונים". אחרי שסיימה תואר ראשון עשתה תואר שני בלימודי אמנות יפנית. היא התחילה גם לנסוע באופן קבוע ליפן, בעיקר כדי לרכוש הדפסי אוקיו-אה (הדפסים בטכניקה של חיתוך עץ).
רגע המפנה בקריירה שלה היה התערוכה "קרמיקה יפנית היום" ב־1983 במוזיאון סמית'סוניאן. התערוכה הייתה מבוססת על האוסף הפרטי של החלוצה קיקוצ'י טומו (Kikuchi Tomo), שהקימה את הגלריה המובילה ביפן לקרמיקה יפנית מודרנית, ובהמשך ייסדה גם את מוזיאון TOMO לקרמיקה יפנית עכשווית בטוקיו, המציג תערוכות מתחלפות של האמנים היפנים החשובים ביותר. בתערוכה בסמיתסוניאן הציגו אותה מכריה של מירביס לפני טומו, היא בתורה הכירה לה את האמנים האהובים עליה, ומירביס החלה להביא את יצירותיהם לארצות הברית. עוד לפני שמירביס נכנסה לתחום נערכו בארצות הברית – ב־Japan Society בניו יורק ובמוזיאון ברוקלין – שלוש תערוכות של רוסנג'ין (Rosanjin), אמן בעל מעמד של אוצר לאומי ביפן. אבל התערוכות האלה עסקו בכלי קרמיקה יפניים, אסתטיקה של ואבי סאבי עם זיגוגים מסורתיים בסגנון מינגיי שייבאו האמריקאים הרבים שהוצבו ביפן אחרי מלחמת העולם השנייה. הקרמיקה המסורתית הזו נמכרה אז בחנויות כולבו, ועד היום אפשר למצוא פריטים של המאדה ורוסנג'ין במוזיאונים אזוריים ברחבי ארצות הברית.
בתחילת שנות התשעים נחשבה הקרמיקה לקראפט גם בארצות הברית וגם ביפן, ולכן הוצגה, לדוגמה, במוזיאון ניו יורק לאמנות ולעיצוב ובמוזיאון המינט (Mint) בשרלוט. אבל מה שמפתיע במיוחד הוא שהתפיסה הזאת לא השתנתה ביפן עד היום. המטרה של מירביס הייתה להכניס את הקרמיקה היפנית המודרנית והעכשווית למחוזות האמנות. "הבנתי שאני צריכה להיות במקום הנכון בזמן הנכון, לעבוד עם אמנים שרואים את התחום כמוני, אמנים רהוטים ויוצאי דופן, וגם למצוא את השוק הנכון ואת הקהל הנכון", היא מספרת. כשהיא נכנסה לסצנה, לא היו ירידי אמנות, רק ירידי עתיקות.
היא החלה אז את דרכה כסוחרת פרטית של אמנות יפנית. ביתה הפך לחלל שבו הציגה מגילות, פרגודים ויצירות אמנות יפניות נוספות, לצד קרמיקה מודרנית ועכשווית שקנתה בעיקר בשביל עצמה והשתמשה בה כדי להוסיף הקשר לסוגי היצירות האחרות. "אני קונה רק את מה שאני אוהבת… כל פריט הוא משהו שהייתי רוצה לגור איתו", היא אומרת לי. אבל הקרמיקה שהיא רכשה עוררה את סקרנותם של הסוחרים, האוצרים והאספנים שהגיעו לגלריה הפרטית שלה, ואט אט הם החלו לרכוש קרמיקה למוסדות ולאוספים שלהם.
השינוי הגדול התרחש ב-1996 עם ייסוד יריד האמנות האסייתי הבין-לאומי בניו יורק (שיהפוך בהמשך ליריד האמנות Asia Week). מירביס השתתפה ביריד כבר בשנתו הראשונה; סוף סוף היה לה מקום להציג בו יצירות של אמני חומר חיים, להעמיד בו תערוכות יחיד של יצירות קרמיקה עכשוויות לצד הדפסי אוקיו-אה וציורים יפניים. שם גם היה לה קהל מגוון של לקוחות, כיוון שליריד הזה הגיעו לא רק אמריקאים, אלא גם אספנים מרחבי העולם, כולל מהפיליפינים ומהונג קונג. יצירות הקרמיקה היו הזולות ביותר מבין פריטי האמנות היקרים שהציגה. היא הצליחה להכניס יצירות קרמיקה למוזיאונים, והיו אף אספנים שמכרו את אוסף האמנות הסינית שלהם כדי לרכוש אמנות חומר ולהעשיר את האוספים הקיימים שלהם ביצירות קרמיקה יפניות עכשוויות. "זה היה יריד בעל חשיבות מכרעת, כי הוא הפיץ את התשוקה לתחום המתפתח הזה", היא מספרת. יצירות חומר היו אז כ־15 אחוז מההכנסות של העסק שלה, וכיום הן 95%. היא יכלה למשל למכור חפץ אמנות יפני ברבע מיליון דולר, מחיר דמיוני יחסית למחירי עבודות הקרמיקה, אבל היו מעט מאוד חפצי אמנות יפניים כגון פרגודים או הדפסי אוקיו-אה למכירה ביחס לפריטי הקרמיקה שהיא הציעה.
ב־2008 נסגר היריד הנחשק הזה בעקבות המשבר הכלכלי. האמנים היפניים שהיא ייצגה הפצירו בה לפתוח גלריה משלה, והמהלך הזה, ב-2007, שינה הכול. כעת יכלה לאצור תערוכות רבות בשבילם, להוציא לאור קטלוגים מלווים ולגייס אקדמאים אמריקאים ואוצרים יפנים לכתוב מאמרים. מוזיאונים התחילו לקנות ממנה יצירות קרמיקה, וכך גם אספנים שלא נהגו לבקר בירידים אבל רצו בכל זאת לבנות אוספים לעצמם או למוזיאונים שונים.
בהקשר זה נציין לדוגמה את הלקוחות שלה קרוליין וג'פרי הורביץ (Caroline and Jeffrey Horvitz), אספנים שתרמו מאות פריטים למוזיאונים חשובים. האוספים שלהם מופיעים בתערוכות ובספרי התערוכה המלווים אותן, כגון "Radical Clay" העוסקת בקרמיקה עכשווית של יוצרות (Earle, Goodall, Katz, eds. 2023), וTranscendent Clay Kondo: A Century of Japanese Ceramic Art" (Earle, Gotlieb, Welch, Adamson, 2023)".
מירביס מספרת לי שאחרי מלחמת העולם השנייה התרחשה ביפן תמורה בתפיסת הקרמיקה, והיא שהביאה את הקרמיקה היפנית לרמתה הגבוהה כיום. עד אז הייתה הקרמיקה מקצוע גברי העובר מאב לבן, אבל אחרי המלחמה הוקמו תוכניות אקדמיות בקרמיקה שלא רק היו פתוחות גם לנשים אלא גם לא היו מוגבלות אך ורק לששת סוגי התנורים המסורתיים, המתבססים כל אחד על חומר מאזור ספציפי ומפיקים את הסגנונות המיוחסים לאזור זה, ובכך עודדו התנסויות ויצירתיות.
המרצה החשוב ביותר באוניברסיטת קיוטו, אדם שהשפיע על דור שלם ויצר השקפה אמנותית חדשה, היה הקרמיקאי המפורסם טוֹמימוֹטוֹ קֶנקיצ'י (Tomimoto Kenkichi). מירביס מכנה אותו "הפטריארך של הדברים שאני עושה כיום". הוא פרץ את גבולות תנועת המינגיי, והאני מאמין שלו, כפי שהיא מתארת בשיחה בינינו, היה "אל תייצרו דוגמה מתוך דוגמה, אל תעתיקו, לא רק מקודמיכם אלא אפילו מעצמכם. צריך להמשיך לצמוח. הפנו את מבטכם אל הטבע, ואל תתבוננו בעבר". רבים מעקרונותיו עדיין רווחים באקדמיה היפנית כיום.
שאלתי את מירביס מה היא מחפשת באמן או ביצירה, והיא ענתה: "איכות, מיומנות טכנית מעולה, איזון, יצירתיות וייחודיות. כל זה דורש תרגול והכשרה של עשר שנים לפחות, כדי שהאמנים יוכלו לעבוד על האובניים באופן מושלם, אפילו אם הם כבר לא משתמשים בהם. זה חשוב כדי להבין את טבעו של החומר, כדי לראות מה עובד בשבילך ומה לא, ובאיזה חומר כדאי להשתמש בשביל העבודה שלך. אלה אנשים שנטעו שורשים במסורת ומכירים אותה, אנשים עם פרספקטיבה אמנותית היסטורית ועומק של ידע".
בעבר, כדי למצוא יצירות חדשות היא הייתה מגיעה לתחרויות הלאומיות הנערכות דרך קבע ביפן. הפריטים שהוצגו שם היו שימושיים ומסורתיים למדי. היא הייתה בוחנת יצירה מסוימת, שואלת את עצמה אם לאדם הזה יש הכישורים הנדרשים מבחינתה, ניגשת לעיין במכלול יצירתו ואז קונה פריט אחד "רק כדי להכניס רגל בדלת", היא מסבירה. "הייתי מבקרת את היוצרת או היוצר כדי לראות אם יש להם חזון ליצירתם, אם הם יתבגרו ויתפתחו… אם הם לא תקועים במקום, ואז קונה את הדבר הכי טוב שהם יצרו". וזה, לדבריה, דורש ניסיון; לא רק כושר שיפוט אסתטי אלא גם החוש להשקיע במישהו כדי לצמוח יחד איתו. אף שהיצירות של האמנים האלה הופכות להיות מאתגרות יותר ככל שהם מתבגרים, היא משכילה לבנות קהל שירצה גם יצירות מוקדמות וגם יצירות משלבים מאוחרים יותר בקריירה.
המקומות הטובים ביותר להיחשף בהם להתפתחויות בסצנה היפנית הם התערוכות השבועיות בחנויות הכולבו, שבהן מציגים אמנים במעמד של אוצרות לאומיים לצד אמנים צעירים. היא גם מבקשת המלצות ממכריה באקדמיה היפנית. היא מספרת לדוגמה איך הקרמיקאי הנודע קונדו טקיהירו (Kondo Takihiro) הראה לה תצלום זעיר של יצירה מאת אמנית בת 27, וכשהיא גילתה בה עניין הוא התקשר לאמנית ואמר: "אני עומד לשנות את חייך… תעשי מה שהיא אומרת ומצבך יהיה מצוין". כיום כל מוזיאון היה שמח לקבל יצירה של טנאקה יו (Tanaka Yu).
מירביס מספרת לי שביפן התחולל שינוי גדול נוסף בתחום בשנות השמונים עם הקמתם של שישה מוזיאוני קרמיקה גדולים. המוסדות האלה עודדו קרמיקאים ליצור יצירות בממדים גדולים יותר, ואף שהיה קשה יותר למכור אותן בתוך יפן, הן עשו את דרכן אל מוסדות אמריקאיים כמו המוזיאונים לאמנות ביוסטון ובבוסטון (MFA Huston and Boston), המכון לאמנות בשיקגו (The Art Institute of Chicago) ובמטרופוליטן (THE MET). מירביס מקווה שיום אחד גם מוזיאונים לאמנות ביפן יקלטו יצירות כאלה, והיא מנסה לעודד זאת.
"תחום האספנות", מסבירה מירביס, "השתנה מן הקצה אל הקצה לאורך השנים: בעבר, אספנים צעירים הקדישו את מרצם לבניית ספריות ולנסיעה לכנסים ולתערוכות בכל העולם. הם היו מושקעים לחלוטין באוסף שלהם. דור הקניינים הצעיר של ימינו חווה אמנות חזותית דרך האינטרנט. הם רוכשים אונליין, ומגפת הקורונה רק האיצה את התהליך הזה. הם אפילו לא צריכים לגעת בפריט או לראות אותו מקרוב לפני שהם קונים אותו". גם מירביס צברה לקוחות בחמש יבשות בלי לראות אותם בכלל. מאז 2020 היא עורכת מושבים בזום, ואפשר לצפות בהם ביוטיוב ובאתר שלה. בדיונים האלה משתתפים טובי האנשים בתחום: אקדמאים, אוצרים ואמנים. אל הגלריה שלה במנהטן מגיעים קרמיקאים רבים שבאים רק כדי לראות את היצירות מקרוב ואפילו – כן, כן – לגעת בהן. קרמיקה, אחרי ככלות הכול, היא אמנות של מגע.
הקרמיקה היפנית העכשווית בארצות הברית נכנסה לזרם המרכזי של מוסדות האמנות הודות לתהליך הממוקד שמירביס מובילה כבר יותר מארבעים שנה. "המגמה הזאת הגיעה באיחור לאוסטרליה ולאירופה", היא אומרת. ביפן לעומת זאת אמנות הקרמיקה עדיין מוגבלת למוזיאוני הקראפט או הקרמיקה. ספרה של מירביס, הזמין כעת לרכישה בכל המוזיאונים היפניים המרכזיים, עוזר ליפנים להבין שיצירות הקרמיקה העכשוויות שלהם ראויות להיקרא אמנות. מירביס מראה בספרה כי לא רק שהמוזיאונים האמריקאיים לאמנות אוספים את היצירות האלה, אלא שהם לא מפרידים אותן מיצירות אמנות אחרות.
בנושא הקריירה שלה והשפעתה על התחום מירביס אומרת: "עליתי על הרכבת במקום הנכון ובזמן הנכון". זוהי הצטנעות קיצונית. הלהט של מירביס שינה מן היסוד את האופן שבו אנו תופסים קרמיקה בימינו.
כל הספרים המוזכרים בריאיון נמצאים בספריית בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית.
מאנגלית: תומר בן אהרון
דימויים באדיבות גלריית ג'ואן מירביס
אסתר בק – קרמיקאית, חברת הנהלה ומנהלת הספרייה ו'מאגר מידע קרמיקה ישראלית' בבית בנימיני
מקורות:
Earle Joe, Goodall Hollis, Katz Janice (eds.), 2023. Radical Clay: Contemporary Women Artists from Japan, Chicago: Art Institute of Chicago
Earle Joe, Gotlieb Rachel, Welch Matthew, Adamson Glen, 2023. Transcendent Clay Kondo: A Century of Japanese Ceramic Art, Miami: Lowe Art Museum
Mirviss, Joan B, 2019. The Allure of Japanese Contemporary Ceramics", Kyoto: Mitsumura Suiko Shoin
North Alice, North Halsey, Cort Louise Allison, 2022. Listening to Clay: Conversations with Contemporary Japanese Ceramic Artists, New York: Phaidon
