כשנכנסים לסטודיו של פרודה בולהאוס (Frode Bolhuis) מבחינים מיד בקיר גדול שעליו מוצגים עשרות פסלים מיניאטוריים בצבעים פסטליים וזרחניים. כל דמות מספרת סיפור, ויחד הן יוצרות סיפור חדש, קולקטיבי וגדול יותר מהסיפור האישי של כל אחת מהן.
בולהאוס (נ. 1979) הוא אמן הולנדי שיוצר בעדינות ובסבלנות רבה פסלים קטנים מחומר פולימרי מעוטרים באביזרים קטנטנים מחומרים כמו טקסטיל, מתכת, פלסטיק ועץ; פסלים שהפכו פופולריים בכל העולם בזכות הצבעוניות הייחודית והאנושיות שבהם.
הוא החל את הקריירה המוקדמת שלו בתחילת שנות האלפיים בעבודה על פסלים ופרויקטים רחבי היקף בפארקים, בבתי חולים, בבתי ספר ובחללים ממשלתיים. בולהאוס מספר לי כיצד לא היה מרוצה מתהליך העבודה והרגיש שחסרה לו יצירתיות. עשרים שנה מאוחר יותר הוא שינה מסלול ופנה לתשוקה האמיתית שלו: יצירת פסלים מיניאטוריים. הוא הצליח ליצור סגנון עבודה עצמאי מבלי להסתמך על גלריות ועושה שימוש במדיה חברתית כדי להגיע ללקוחות ולמכור את עבודותיו ברחבי העולם. בכל כמה ימים הוא יוצר פסל חדש למאות האנשים שממתינים ליצירה שלו.
לצורך הריאיון נפגשנו בסטודיו שלו שצמוד לביתו באלמרה (Almere), הולנד, אזור ירוק ממזרח לאמסטרדם, שם בנה את ביתו במסגרת פרויקט קהילתי שהיה שותף להקמתו ובו תשעה בתים על חלקת אדמה משותפת.
ספר לי קצת על הרקע שלך.
"אבא שלי הוא פסל שיצר פסלים גדולים ומופשטים. בשנות התשעים, כשהייתי בן 15, עבדתי כמתמחה של אמן באנגליה במהלך חופשת הקיץ. אהבתי את האווירה והתאהבתי בחופש שבחיי האמן. אמרתי לאבא שלי שזה מוצא חן בעיני, והוא אמר שנוכל לגרום לזה לקרות. הפסקתי את הלימודים בתיכון ועברתי מהולנד לסארי (Surrey) ששוכנת מדרום מערב ללונדון, שם התלמדתי אצל שני אמנים – אדווין ראסל ובורן מקין (Edwin Russell and Bourne McKeen) – וזה היה מדהים ומרגש. עבדתי על פרויקטים גדולים של פסלים מברונזה וגרניט, הכנתי תבניות וטיפלתי בלקוחות.
"עברתי הכשרה אמנותית טובה ולמדתי בסטודיואים גדולים. עבודה על פסל ברונזה מאסיבי היא עבודה פיזית קשה מאוד. צריך לעבוד עם קונסטרוקציות ולהקים יסודות כדי למקם אותו נכון. מדובר בתהליך עצום שמעורבים בו אנשים רבים ושמצריך אישורים מהרשויות המקומיות והרבה עבודת מחשב. עבדתי למעלה מעשור בתחום הזה והייתי בין לבין עוד חמש שנים. מדי פעם אנשים ביקשו שאצור יצירות גדולות, ועשיתי את זה עד שלפני שלוש שנים סוף סוף אמרתי, לא, לעולם לא עוד".
מה הייתה נקודת המפנה?
"לא הצלחתי מאוד עם הפסלים הענקיים. הצגתי המון הצעות לפרויקטים והגעתי למקום השני והשלישי, שזה טוב, אבל לא כמו המקום הראשון. המצב התחרותי הזה היה מאוד מתסכל. בפרויקטים הגדולים אהבתי את המוצר הסופי אבל לא את התהליך, אז ניסיתי להפוך את מעשה היצירה לרגע החשוב ביותר. הבנתי שאני אוהב את תחילת התהליך, את יצירת הרעיונות לפסלים הגדולים, ומה שאני יוצר כעת זה בעצם הרבה רעיונות קטנים. הפסלים הגדולים היו עבודה בהזמנה והייתי צריך להסביר כל שלב, לכל תנועה צריכה להיות סיבה, ומאחורי כל צעד אמור להיות רעיון. זה משהו שאני לא צריך לעשות יותר עם הפסלים הקטנים".
כאשר בולהאוס עבר לסטודיו החדש לפני שבע שנים, הוא התחיל לפסל דמויות קטנות. "לא עבדתי עם חומר פולימרי בעבר. התחלתי לעבוד איתו שנה אחרי שעברתי לסטודיו החדש", הוא מספר.
עשית שינוי גדול ביצירה שלך מבחינת המדיום, החומר והצבעוניות וגם מבחינה קונספטואלית.
האם גם בעבודות הישנות שלך היה תהליך עבודה אינטואיטיבי?
"כן, העבודות הישנות שלי הפכו אינטואיטיביות עם הזמן. בעשור הראשון ביליתי זמן רב בניסיון להסביר את האמנות שלי ולהשתלב בעולם האמנות. מעניין שברגע שהתחלתי ליצור את הפסלים הקטנים ופחות להסביר את עצמי, אנשים התחילו להעריך את העבודה שלי.
"אמנים תמיד יוצרים באופן אינטואיטיבי. אני מאוד אוהב את הרגע הזה שבו אין לך שליטה ואתה צריך לעבוד כל כך מהר שאתה לא יכול לחשוב. אתה צריך לסיים את הרעיון שהתחלת איתו. אם זה לא טוב, אז גם זה בסדר ואני אתחיל שוב מחר".
החלטת להתחיל ליצור פסל אחד מדי יום. זה נשמע כמו הרבה עבודה ליום אחד. איך אתה יודע מתי היצירה גמורה?
"אני יוצר פסל ביום כבר 30 ימים ברציפות, וזה אינטנסיבי. אי אפשר לעשות את זה לאורך זמן, זה די תובעני, למרות שהשתפרתי בזה. יש פסלים שאני עובד עליהם כמה ימים והם מאוד מוגדרים ואני אוהב את זה, ויש פסלים שעבדתי עליהם כמה שעות, פסלים מהירים מאוד כמו סקיצות. בפסלים המהירים אני מנסה רעיונות שונים, ולמעשה הפסלים האלה דומים יותר לרעיונות.
"כשיש לי שלוש שעות לעבוד על פסל, זה כמו תרגיל לסיים יצירה בזמן קצוב. בימים אחרים יש לי שמונה שעות. כשאני עובד על יצירה במשך יומיים או שלושה, זה נחמד כי אני יכול להקדיש זמן נוסף לפרטים. אני ממשיך עד שאני מרגיש שזה גמור".
איך אתה מחליט על החומרים שבהם תשתמש עבור הפסלים שלך?
"לפעמים אני מתכנן מראש, אבל יש גם מקרים שבהם אני לא בטוח או שזה מאוחר ביום ואני עדיין צריך ליצור פסל. מעניין שגם כשחסר לי זמן ואני מרגיש לא ממוקד, דברים משעשעים יכולים לקרות. חלקים מסוימים מתחברים במהירות ויוצאים טוב, בעוד שבפעמים אחרות, אפילו אחרי יום עבודה שלם, אני עלול לחשוב שהפסל נורא ולהתחיל מחדש במהירות".
כיצד אתה מתחיל את תהליך היצירה עם החומר הפולימרי?
"אני מתחיל עם רעיון קטן מאוד, ניצוץ של רעיון, זה יכול להיות צבע או חומר. החומר הפולימרי הוא חומר מעניין. אם אני משווה אותו לקרמיקה הוא רך יותר, אבל גם חזק וחלש יחד. זה חומר סינתטי ושונה מאוד מקרמיקה. אני יודע בדיוק עם איזה צבע אני עובד ומה תהיה התוצאה, לעומת זיגוגים קרמיים שהם יותר מאתגרים.
"גודל הדמות מתוכנן וקבוע, ואני תמיד עובד בגודל הזה. הוא גם אידיאלי למניעת סדקים בחומר הפולימרי. אני מתחיל ביצירת הרבה קונסטרוקציות מתכת זהות שעליהן אני מפסל את הדמויות. זהו החלק המתוכנן היחיד בתהליך. את הקונסטרוקציות הקטנות אני עוטף ברדיד אלומיניום כי אי אפשר לעבוד עם חומר עבה – מעל סנטימטר אחד זה עלול להיסדק, ולכן כל הפסלים חלולים. אחר כך אני מחליט על צבע הבסיס והפוזיציה. לפעמים יש לי כיוון ותנוחת גוף בראש אבל לא תמיד. לאחר הפיסול בחומר פולימרי אני מוסיף לפעמים טקסטיל וחומרים אחרים. כשהפסל מוכן אני עובר עליו ובודק אותו כדי לוודא שהוא חלק, יציב וחזק מספיק, כיוון שהפסלים נשלחים לכל העולם".
אתה מתחיל את תהליך היצירה עם חופש מוחלט, והסיפור מגיע מאוחר יותר. אתה בעצם אומר, אני לא ממסגר את הסיפור ולא יוצר נרטיב ברור. כל אחד יכול לראות מה שהוא רוצה, ויש כאן מאות סיפורים.
"כן. אולי אספר סיפור מסוים כי אני אוהב לספר את מה שאני מרגיש, אבל זה הסיפור שלי; הפסלים הם תמיד חלק מסיפור, רמז, הצעה. זה מצוין שאנשים רואים סיפורים אחרים לעומת הרעיון המקורי שלי. אני פשוט אוהב לתת לתהליך לקרות, ובעצם זה מה שעשיתי עם הפרויקט הזה שהיה תהליך התפתחותי של עשרים שנים. הרבה פסלים מתפתחים לסיפור. לדוגמה, אם אני מניח תיקים וכריות על גב של דמות, ברור שהיא נושאת חפצים מהבית, ובכל זאת היא לא בבית שלה, מה שמרמז על חוסר בית ונדודים.
"הצופים תמיד יכולים להתחבר לפסלים ולסיפורים האלה. העבודה מתפתחת לסיפור אבל זו לא הכוונה הראשונית ביצירה".
מהי לדעתך הסיבה שקל כל כך להתחבר לפסלים שלך?
"הדבר המעניין הוא היכולת שלהם לגרום לכולם להתחבר ברמה האנושית. אני רואה שהרבה אנשים מצליחים להתחבר לסיפור, ויש קהל גדול לעבודה מהסוג הזה. אני עובד הרבה באינסטגרם, מדיום שבו כל אחד יכול למצוא את הנישה שלו ואת הקהל שלו.
"אני חושב שיש בפסלים שלי חמלה. הם מספרים על החיים, גם על הקושי שבהם, והם עושים את זה באופן שקל לאנשים רבים להתחבר אליהם. זה בהחלט קשור לאנושות ואנושיות. אני לא יודע אם אני יכול לספר על דברים מעבר לעצמי. אני מספר על המין האנושי המורגש דרך האצבעות שלי, ואני אוהב לגעת בנושאים שונים ובתרבויות אחרות, במציאויות סוראליסטיות יותר או פחות".
יש משהו מאוד מדויק ביציבה ובהבעה העדינה של הדמויות, לאו דווקא מבחינה אנטומית.
"אני לא מחשיב את עצמי כפסל דמויות פיגורטיביות מדהים. אני אוהב את הפשטות בפסלים של תרבויות עתיקות כמו יוון, הודו, מצרים, מסופוטמיה ויפן. הם לא מתארים את הדמויות בדיוק כפי שהן אלא מפשטים אותן. אני לא מפסל דמויות נכונות מבחינה אנטומית, אבל אני נהנה להתנסות ולשחק, וככה הרבה דברים קורים במקרה. רוב הפסלים ממש מפתיעים אותי.
"כשיש יותר מדי פסלים על הקיר, קשה לי ליצור חדשים. כשהם אינם על הקיר ונמכרו, אני שוב פנוי להתחיל הכול מחדש. כיום אני מוכר את כל היצירות שלי דרך אינסטגרם, וכרגע יש לי רשימת המתנה של 2,500 אנשים".
איך התחושה שהרבה אנשים מעוניינים לקנות את הפסלים שלך ומחכים לתורם?
"זו הרגשה מדהימה אבל גם מלחיצה. אפילו כשאלפי אנשים אומרים לך כמה נפלאה העבודה שלך, אתה עדיין צריך להתמודד עם חוסר הביטחון העצמי. כל הפסלים ייחודיים ואין שניים שנראים אותו הדבר. יש בהם סוג של קסם ואני מרגיש שאני מעניק לאנשים מתנה מיוחדת".
בולהאוס עובד באופן עצמאי כבר שנים ללא תמיכה של גלריה, גם בשל הרצון לעצמאות וגם כחלק מאידיאולוגיה. "אני עושה הכול לבד. בעבר עבדתי הרבה עם גלריות אבל הבעיה בעבודה איתן היא שפרט לעובדה שהן מטפלות בכל ההיבטים כמו אינטראקציה עם מבקרים ולקוחות, הן לוקחות חצי מהרווחים, וזה הרבה. הפסלים הקטנים שלי עולים 600 יורו, והגדולים יותר בסביבות 900-800 יורו. אם יימכרו דרך גלריה, הם יעלו בסביבות 1800 יורו, שזה המון.
"גלריות הציעו לי לעשות מכירה פומבית, אבל זה אומר שחלק מהאנשים לא יוכלו להרשות לעצמם את העבודה שלי. רוב הלקוחות שלי הם אמריקאים עשירים אבל אני לא מייקר את הפסלים שלי יותר ממה שאני חושב שראוי לשלם עליהם. אני יודע שהם עדיין יקרים, גם אם אני מכין אותם ביום, אבל יש עליהם הרבה עבודה. כשיש ביקוש לעבודה שלך, נוצרות סיטואציות שבהן אנשים עשירים מאוד מבקשים 20 פסלים. הגלריה תמיד הייתה אומרת כן ללקוחות כאלה, אבל אז זה אומר שהרבה אנשים אחרים לא יזכו לרכוש פסל. אני בדרך כלל מכין 100 פסלים בשנה, אז אם אני מכין 20 פסלים לאדם אחד, אני יכול לשמח פחות אנשים אחרים. לכן אני מוכר פסל אחד לכל אדם".
ניסית להתאים את עצמך למסגרות ממוסדות במשך שנים רבות, ואז החלטת באומץ לעשות את זה לבד ללא תמיכה של גלריה. יש בך משהו אנטי ממסדי?
"בהחלט. עכשיו אני יכול לעשות הכול לבד, וזה מדהים. אני מתקשה להחשיב את עצמי אמיץ כי אף פעם לא הרגשתי שנדרש ממני אומץ. דברים אחרים כן דרשו אומץ, אבל לגבי ההחלטות האלה הרגשתי כאילו פשוט נסחפתי לתוכם. ההחלטה ליצור פסל ביום הייתה בהחלט דבר אמיץ מאוד עבורי.
"כשאתה נולד למשפחה אמנותית, חלק מהדברים קלים יותר כי יש לך נקודת התייחסות, אבל זה גם אומר שאתה כל הזמן משווה את עצמך למה שאחרים במשפחה עשו. כמה שלבים במסלול האמנותי שלי היו לי קלים יותר כי אבא שלי כבר עשה אותם, אבל אני לא אדם שהולך בתלם. אני לא מתפקד טוב במוסדות ובבתי ספר. הייתה לי תחושה שאהיה בסדר, והמשכתי עם הגישה הזאת. עכשיו כשאני מציג, אנשים אומרים שהם אוהבים את העבודה שלי ומעוניינים לשמוע עוד, מבקשים שאספר להם עליה. אני מרגיש שזה מפעל חיים. אני לא בטוח מה אעשה בעוד כמה שנים, אבל אני יכול לדמיין את עצמי ממשיך ליצור אותם".
דימויים באדיבות פרודה בולהאוס
קסם יהב – מעצבת קרמיקה, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, בוגרת "סטודיו ראשון" 2005 של בית בנימיני. בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב קרמי, מאמנת אישית עם התמחות ביוצרים ויוצרות ועוסקת בתרפיה בחומר. חיה ויוצרת באמסטרדם, הולנד.
