את הטור הזה התכוונתי לכתוב במהלך ספטמבר 2023. המחשבה על "נקודת יציאה" ועל הרגע בתהליך מסוים שבו מוטב כבר להרפות נכחה בחיי בכל מיני צמתים והחלטות, ועניין אותי להתבונן בה. כעת אחרי שבעה באוקטובר והאירועים שאחריו השתנתה נקודת המבט שלי גם בנוגע לשאלה הזו. מצבים שבעבר נראו לי מוחלטים וסופיים נצבעים באור חדש, ועכשיו כבר קשה לי יותר להכריע אם תהליך מסוים הגיע לכדי מיצוי כל הפוטנציאל שלו או למבוי סתום. איך נדע מתי להפסיק? איך נדע לזהות את נקודת האל-חזור? באיזה שלב נבין שמיצינו את כל התהליכים והאפשרויות?
כשמשהו מסב לנו סבל או קושי, ייתכן שנחליט להפסיק תהליך: קל לנו יותר להחליט לחדול מפעולה כלשהי או להבין שעשינו כמיטב יכולתנו. בהחלטה זו אנחנו אמנם מוותרים על אפשרות לשיפור, אבל יכולים סוף-סוף להרפות ולשחרר. אבל מה קורה כשתהליך מסוים מסב לנו הנאה? איך נדע מתי להפסיק? האם יש כזה דבר פסגת הטוב? האם תמיד נשאף לנפץ את גבולותיו ולעולם לא נגיע לטוב המוחלט?
באופן טבעי אני פונה אל תחומי האמנות, החומר הקרמי והתהליכים שאני מכירה היטב כסוג של מקרה בוחן ודרך לענות לעצמי על השאלות האלה. מתי אמן מחליט שמעשה האמנות שלו הגיע לכדי מיצוי?
ההחלטה לסיים יצירת אמנות היא לא פעם תהליך שמלווה במחשבות ובהתלבטויות. אפשר לקבל אותה באופן שקול לאורך חודשים, ימים או שעות ולגבש אותה כל עוד לא נושף בעורפנו תאריך של פתיחת תערוכה או הגשה. מרכיב נוסף ומשמעותי בהחלטה הוא המדיום שבו יוצרים. ציירים, למשל, יכולים לסיים את העבודה אבל לחזור אליה שוב ושוב לעוד שכבת צבע או תיקונים, וצבעי השמן מאפשרים עבודה בשכבות ושהות ארוכה ביניהן. לעומת זאת בקרב קדרים הזמן הוא מרכיב קריטי, וההחלטה לסיים עבודה כרוכה בשריפה ובקיבוע. החומר הוא פלסטי ובר שינוי לזמן מוגדר, וגם אופן היצירה משפיע על ההחלטה – עבודת פיסול בחומר יכולה להימשך לאורך זמן ואילו בעבודה באובניים היצירה מתרחשת כאן ועכשיו ויש צורך בהחלטות מיידיות, מהירות וחד-משמעיות. נגיעה אחת מיותרת עלולה לגרום לקריסה או ליציאה מהמרכז, דבר שעלול להקשות את התיקון ולעיתים אף להרוס את הכלי.
כל מי שעבד באובניים מכיר את הרצון לסדר עוד קצת את הקערה, לנפח עוד קצת את הכלי או למתוח עוד קצת את הדופן עד לנקודה שלאחריה הניסיון המתיש לחזור אחורה. אני זוכרת את עצמי אומרת לתלמידים שלי לא לגעת יותר בכלי מנקודה כלשהי כדי לא לשבש, ואת הקושי שלהם להרפות ולאפשר לו להיות לא מטופל, להכיר בחוסר שלמותו כדי שיישאר על כנו ויטופל בהמשך התהליך במקום להיזרק לפח המחזור עם העדויות לחוסר האיפוק.
לפעמים קשה מאוד לזהות את הרגע שבו יש להחליט אם להמשיך או לחדול, במיוחד בעבודה באובניים שבה לכל גוש חומר יש התרחשות חד-פעמית משלו, שבה כל דופן היא ייחודית. הרי גם הקדרים והקדריות המנוסים ביותר לא יכולים ליצור בדיוק אותו כלי. לאור הייחודיות הזו איך מסמנים את נקודת האל-חזור? כיצד מגבשים חוקיות אחת לכל מקרה ייחודי?
השאלה הזאת הזכירה לי את "פונס הזכרן", סיפור קצר שכתב הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. בורחס מספר על צעיר בשם אירנאו פונס שנחבל בראשו מנפילה מסוס והפך למשותק אך זיכרונו הפך לבלתי רגיל. הוא זוכר כל פרט ביער שעבר בו עד לרמת סידור העלים על כל ענף של כל עץ, והוא זוכר את תמונת העננים בכל יום ויכול לשחזר כל פרט בכל יום בחייו אם ירצה בכך. בזכות הזיכרון המדהים שלו פונס מצליח להבחין בהמוני פרטים ודקויות ואינו מסוגל להכליל דבר. כל כלב נראה לו שונה כל כך מהאחר עד שהוא אינו מסוגל להכניס את כולם לאותה קטגוריה ומרגיש שהכללה כזאת חוטאת לכל הדקויות שקיימות בסוגי הכלבים השונים. הזיכרון שלו מפורט ורגיש כל כך לפרטים עד שאין לו יכולת להכליל שום פרט, והעולם במחשבתו הוא אוסף עצום ובלתי נגמר של פרטים ייחודיים.
במחשבה על "פונס הזכרן" אני מבינה שעודף הרגישות לפרטים יכולה להיות לרועץ, והיכולת להכליל היא קיומית ושימושית. למשל, אף על פי שכל גוש חומר מתנהג בצורה ייחודית על האובניים ומתקיימת בו התרחשות ייחודית, כדאי לנסח כללי אצבע לגבי כל הגושים כמכלול. כך, למשל, אם נבין שדופן דקה מדי גורמת לעיוות או קריסה, נדע לזהות את נקודת האל-חזור.
בנוסף להכללה נראה שדרושה גם יכולת להתבונן ביצירה באופן אובייקטיבי ונטול שיפוטיות כדי לנתח את ההתרחשויות תוך כדי עבודה. תומס נייגל, הפילוסוף האמריקאי, כינה את נקודת המבט האובייקטיבית "מבט משומקום", שהוא שילוב נקודת המבט הסובייקטיבית של אדם בעולם עם נקודת מבט אובייקטיבית על העולם. הוא תיאר למשל מצב שבו אדם רואה צריך לתאר צבע או צורה לאדם עיוור ושאל את עצמו מה מידת הסובייקטיביות שתהיה בתיאור וכמה אובייקטיבי הוא יהיה כדי שהעיוור יוכל להבין אותו. אנו זקוקים למידה של ניתוק רגשי כדי לתאר משהו באופן אובייקטיבי, ונראה לי שמבט כזה יכול להיות לעזר.
בחזרה לעולמות החומר הארציים והעבודה באובניים – הידיעה מתי להפסיק נרכשת ונקנית על דרך השלילה במחיר עשרות הפעמים שבהן לא הפסקנו בזמן. העצה שלי לתלמידים היא להמשיך מעבר לנקודת האל-חזור וכך ללמוד בעצמם לזהות את הרגע הקריטי, את אותה נקודה שבה כדאי להפסיק. לאלה מכם שאינם מעוניינים לשלם בכמה עשרות כלים שייהרסו אני ממליצה להקשיב למורים שלכם שאולי להם יש אותו "מבט משומקום" שאתם זקוקים לו.
ברוח הזמן ובחיפוש אחר תשובה קונקרטית פניתי ל- ChatGPT ושוחחנו על השאלה איך יודעים מתי להפסיק; איך אמן יודע שהגיע לכדי מיצוי וסיום. הבינה המלאכותית ענתה לי תשובה די כללית, אך הוסיפה לכל תשובה את המרכיב הנפשי שבהחלטה. היא הדגישה שההחלטה לסיים מבוססת גם על הרגשה, הלך רוח ותחושה ותיארה את מעשה האמנות כמעין מסע רוחני שהידיעה שהגיע אל סופו מבוססת על התחושה של מיצוי היצירה הנוכחית והצורך והרצון הרגשי להתחיל להתנסות במשהו חדש.
מהלך היצירה הוא מורכב, ובנוסף ליכולות הטכניות יש בו גם רבדים רגשיים והתמודדות עם חוסר הצלחה, ויתור ויכולת לשחרר. לפעמים אנחנו חוששים להפסיק וצריכים להמר ולקוות שעשינו את הדבר הטוב ביותר באותו רגע נתון. עולם שלם מתקיים בין המבט הסובייקטיבי הרגשי שמעורב במעשה היצירה לזה האובייקטיבי המאפשר מרחק שימושי לניתוח המצב, לביקורת עצמית ולפעולה מתאימה. הסוד הוא באיזון בין השניים והיכולת להתייחס לכל גוש כמקרה יחיד ומיוחד מחד גיסא ולהכליל באופן שיקדם את העבודה מאידך גיסא. בעיני חלק חשוב מהתהליך טמון ביכולת לוותר ולהשליך גושים לפח המחזור ולהתחיל מחדש, דבר שלטעמי מעיד על ביטחון וצמיחה.
פעם למד אצלי רופא מנתח שאל מול גוש שלא הצליח אמר לי, "כמה טוב שלא מדובר בחיי אדם". ההומור והפרופורציות הבריאות האלה נחרטו בזיכרוני. בכל פעם שלא הפסקתי בזמן למדתי משהו חדש שלא ידעתי, ולפעמים זה עדיין קורה. כמה מנחם לדעת שהעיסוק בחומר הקרמי מקיים בתוכו גם מפחי נפש וגם התרוממות רוח, ושאת הנעשה אפשר לעיתים להשיב או לתקן או להחליט שזורקים לפח המחזור ומתחילים מחדש.
רחלי רוטמן גרג'י קרמיקאית, חיה ויוצרת בכרמי יוסף, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים, סטודנטית לתואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב.
