הסטודיו של האמן דן מנדלבאום (Dan Mandelbaum) שוכן בצפון רובע קווינס שבניו יורק. חלל הסטודיו הוא חלק ממבנה תעשייתי גדול המחולק לחללים אישיים שבהם עובדים זה לצד זה נגרים, מסגרים ואמנים. את הבניין שיפצו ומשכירים שני חברים שלמדו עם מנדלבאום לתואר ראשון באמנות באוניברסיטת פראט שבניו יורק, והם חלק מקהילת אמנים שפועלת יחד כבר עשור.
הסטודיו של מנדלבאום מרווח ועמוס כאחד. מערכת מדפים מלאה בחומרים קרמיים, בשקי בטון, במשחקי ילדים ובפסלים מזכירה ספרייה או ארכיון בעל היגיון פנימי חידתי משהו. בכל מקום שמביטים בו נתקלים בשורות של פסלים, בערימות של אריחים ובסוגי חומר שונים עטופים וממוספרים. על הקיר היחיד שאין עליו מדפים תלויים אובייקטים שטוחים עשויים אריחים מודבקים יחד היוצרים מעין שמיכות טלאים קרמיות.
מנדלבאום (29), פסל ואמן קרמיקה, גדל בפרברי ניו ג'רזי, עבר לניו יורק ב-2016 לקראת לימודי התואר הראשון באמנות ומאז חי בעיר. הוא מספר שכילד שגדל בפרבר של בני המעמד הבינוני-גבוה הרגיש תמיד אאוטסיידר, ושרק כשהגיע לניו יורק לסביבה מגוונת יותר הרגיש סוף סוף בבית.
הוא חי ופועל כבר תשע שנים בעיר, מתוכן כשנתיים ברובע קווינס, שבו לדבריו "כולם שונים ומשונים". את ההשראה לעבודותיו הוא מקבל מהסביבה היצירתית שבה הוא חי: ממסיבות הרחוב ומהמגוון התרבותי האופייני לאזור. "מדובר בכור היתוך של תרבויות דרום מזרח אסיה, הקאריביים והמזרח התיכון. יש המון אנשים במקום אחד והכול מתערבב", הוא אומר ומצביע על עבודה תלת ממדית שלו המשלבת פסל של אל טיבטי וצלמית של ישו ומריה.
בשיחה בינינו הוא חוזר ומדגיש את האושר שמסב לו החומר הקרמי. "התחלתי לפסל בסביבה שהיו בה המון ציירים. בזמן הלימודים הרגשתי שהכול כל כך כבד ואליטיסטי. אקספרסיוניזם אבסטרקטי היה עניין רציני, ותלמידים סביבי העריצו ציירים כמו ג'קסון פולוק". למנדלבאום הייתה תחושה שהקהל הרחב לא מוצא עניין רב באמנות המופשטת שהייתה הסגנון הרווח בבית הספר לאמנות שבו למד, והוא החל להתעניין בנגישות של עבודת האמנות לקהל, בשאלה כיצד הוא יכול להעביר לצופה את תחושות הרווחה והאושר שהוא חש ביצירה ובמגע עם החומר.
במסגרת הלימודים לימד מנדלבאום ציור בקהילה וגילה שכל התלמידים שלו שואבים הנאה רבה וסיפוק מהרישום האינטואיטיבי במסגרת תרגילי החימום. בעקבות ההתנסות הזאת הוא החל לחרוט את אותם שרבוטים אוטומטיים על אריחי חומר וליצור מהאריחים מעין קולאז'ים קרמיים מרובי חלקים בעלי קומפוזיציה סימטרית. בנוסף לחריטה הוא גם מטביע באריחים חפצים מוכרים ויום-יומיים כמו כפיות ומזלגות ומשתמש בריסוס של צבע קרמי כדי להעניק להם נפח ומראה חדשים.
את האריחים הוא מכין בעצמו בכמויות גדולות מבלי לתכנן מראש כיצד יתאים ביניהם. כאשר יש לו כמה מאות חתיכות הוא בוחר קבוצות של כ-60-50 יחידות ומתחיל לחפש את החיבורים ביניהן עד להשלמה של הקולאז' הקרמי. את החיבור הזה בין אריחים שונים הוא מדמה לגריד המוכר והצבעוני של מפת העיר ניו יורק – ריבועים ריבועים היוצרים את העיר שבה הוא חי.
בתערוכות שבהן הוא מציג וגם בביקורי סטודיו פתוח שעורכים האמנים במבנה שבו הוא פועל, מציב מנדלבאום לצד העבודות הגדולות ערימות של אריחים קטנים המוצעים למכירה במחיר שווה לכל כיס. את הפעולה הזאת מניע הרעיון שיש לאפשר לאנשים לגעת באמנות – לבחור אריחים בעצמם וליצור מין קולאז' בהרכבה אישית. מנדלבאום סיפר לי על אדם שקנה כמה אריחים והניח אותם על שולחן הקפה שלו. מבחינתו מדובר במעין שיתוף פעולה של מי שהגיע לביקור סטודיו ומצטרף לפעולת ההצבה של העבודה שלו.
הארכיון הפרטי מעסיק אותו מאוד, והוא מתעניין באופן שבו חפצים מספרים סיפור ומסמלים זהות של אנשים וקהילות. הקהילות הן אלה שהוא פוגש בקווינס, ברובע הרב התרבותי שבו הוא חי והחפצים הם אלה שהמשפחה שלו אספה לאורך השנים או כאלה שהוא אוסף ברחוב. כשדודה שלו נפטרה הוא אימץ כמה מהחפצים שלה ושכפל אותם בעזרת תבניות גבס שיצר, ואת החפצים המשוכפלים הוא שילב בכמה מעבודות הקולאז' הקרמיות שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה החל להתייחס לחלקים השונים המרכיבים את העבודה כאל סוג של יומן אישי. החפצים האלה – אבזם של חגורה, משחקים ישנים, מאפרה ועוד – מוטבעים באריחים כאילו היו דף ביומן, וכל אחד מהאריחים מסמל מקום, אדם ורגע בחייו של מנדלבאום.
מנדלבאום מתעניין כבר תקופה ארוכה בעבודה עם חומרים עמידים נוספים שיכולים לשרוד בחוץ. בזמן הלימודים הוא בנה פסל גדול ממדים מבטון שאפשר לשבת עליו כמו על ספסל, והחוויה שבה אנשים ישבו ובאו במגע עם היצירה הייתה מספקת מאוד עבורו ודרבנה אותו להתנסות בעבודה עם אבן. באחרונה הוא יצר במרכז פאלמיירה לפיסול (Palmyra Sculpture Centre) שבמיורקה, ספרד, כחלק מתוכנית שהות אמן המתמקדת בעבודה באבן, ובחודש נובמבר הציג את הפסלים שיצר בתערוכה בגלריית נטליה בנטו (Natalia Bento Art Contemporani) שבאלרו, ספרד. "הזמן שנדרש ליצור משהו מאבן גורם לך להסס יותר, כי ברגע שאתה מסיר משהו אתה לא יכול להחזיר אותו", הוא מספר לי ממקום שהותו בספרד.
לאורך השיחה בינינו הוא מציין שוב ושוב את ההשפעה של הסביבה שבה הוא חי על האופן שבו הוא פועל ומספר על המעבר מעבודות חומר צבעוניות ומרובות חלקים שהוא יוצר בניו יורק הקצבית והעמוסה לעבודה עם חומר אחר לגמרי הדורש מטבעו עבודה איטית. "העבודה בספרד היא שינוי מבורך לעומת הקצב של ניו יורק. החיים בספרד איטיים ורגועים בהרבה ומאפשרים לי לחשוב בבהירות רבה יותר. אני מנסה להחיל על עבודת האבן את אותם תהליכים שאני רגיל להם מהעבודה עם החומר הקרמי – אני מתחיל לעבוד עם רעיון מאוד מעורפל או בלי רעיון בכלל, והדברים מתבהרים בזמן שאני יוצר. אני לא מתגעגע לקרמיקה כרגע", הוא מוסיף. "האבן תופסת את כל תשומת הלב שלי. אני רוצה לחזור לקרמיקה אחרי שאלמד יותר על סיתות באבן ואראה איך הידע הזה משנה את הפרקטיקה שלי".
בתוכנית שהות אמן הוא לא מילא את הסטודיו בחפצים שהוא מוצא ברחוב כמו בניו יורק, אלא אסף אבנים שמעניינות אותו, וכשהוא רכב על אופניים הוא התבונן בסלעים ענקיים וניסה לדמיין איזה פסל מסתתר בתוכם. מנדלבאום מספר לי שבמיורקה נפוצים סלעי תלכיד שעשויים משברי סלעים מגובשים יחד ושכשמלטשים אותם אפשר לראות את כל האבנים הקטנות שמהן הם עשויים. "אני משתמש באבן הזאת בעבודה שלי. היא נראית כמעט קוסמית", הוא אומר. נדמה כי המבנה של האבן הזאת הוא דימוי יפה לאופן היצירה בעבודות הקולאז' הקרמיות שלו. שתי הסביבות השונות והרחוקות כל כך זו מזו – קווינס העמוסה חפצים וגירויים ומיורקה השקטה והסלעית – מהדהדות את הרצון של האמן לאחות חלקים בעלי איכויות חומריות שונות ליחידה הרמונית אחת.
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב- Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
