האובייקטים של המעצבת התעשייתית והאמנית טליה לובטון מתעתעים; הצלליות המוכרות, הקימורים והצבעוניות משווים להם חזות של כלי קרמיקה קלאסיים, אולם במבט מקרוב מתפוגגת אשליית החרס ומתגלה אסתטיקה חדשה ומפתיעה הנובעת ממניפולציה בעור.
מאז ומעולם נמשכה לובטון (נ. 1995) לעבודה עם עור. "אני עדיין מנסה לפענח למה נתפסתי דווקא לחומר הזה בלי יכולת לשחרר", היא מספרת בחיוך. "בתור ילדה היו לי סנדלי עור שהייתי מסתובבת איתם בחורף ובקיץ, לא משנה מה. עור הוא חומר עמיד; הוא נרטב, נכתם וממשיך לתפקד, בניגוד לחומרים אחרים שנשברים או נקרעים." לובטון, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT מכון טכנולוגי חולון (2021), רק חיכתה להזדמנות הנכונה לעסוק בחומר שמסקרן אותה, וזו הגיעה במהלך קורס בשנה הרביעית לתואר. "התבקשנו לבחור מלאכה שמעניינת אותנו, ואני בחרתי לעבוד עם רצען". בקורס הזה נחשפה לרזי החומר ולטכניקה המסורתית, ודרך משקפיים של מעצבת מוצר החלה לחקור את החומר הדו-ממדי ולתרגם אותו לנפחים ולאובייקטים פיסוליים – מפגש שהוליד לבסוף את קולקציית כדי העור הראשונה שלה.
"רציתי לאתגר את האופן שבו אנחנו תופסים עור", היא מסבירה. "החומר הזה מקושר היום בעיקר לעולמות האופנה וההוט קוטור. רוב האנשים לא יודעים שהוא מסוגל להחזיק את עצמו בצורה יציבה ומבנית כל כך". הסדרה כוללת כדים בעלי צלליות קלאסיות מובהקות המתכתבות עם המורפולוגיה ההיסטורית של כלי הקרמיקה. "רציתי לרמוז לעולם עתיק", היא מסבירה. את הכדים השונים מייצרת לובטון מארבע תבניות, שאיתן היא משחקת בצורה מודולרית ומשלבת ביניהן ליצירת הצלליות השונות. "חקרתי והגעתי לצורניות של תבניות בעלות קוטר זהה שאפשר לשלב ביניהן. צורה עליונה יכולה לשמש כפתח לכד, ואם הופכים אותה היא מתפקדת כבסיס". בעיצוב הכלים היא נמנעה במכוון משימוש בתפרים, ואף הוסיפה בבסיס הכד רגלית בהשראת כלי חרס.
טכניקת העבודה שלה מבוססת על פיסול בעור רטוב (Wet Forming). התהליך מתחיל בעיצוב ובמידול תלת-ממדי של הכד ובחלוקתו לפלחים. לאחר הדפסתו היא גוזרת על פי הפלחים את יריעות העור, מרטיבה אותן ומותחת אותן על גבי תבנית שבבסיסה מסגרת עץ חיצונית העוקבת במדויק אחר קונטור המודל. לאחר ייבוש של יום וחצי היא מחלצת את פלחי העור המפוסלים. "זה קצת כמו לחם ממש טעים שעשוי רק מקמח ומים", היא מתארת, "זה בסך הכול עור ומים שמאפשרים לי ליצור צורות אמורפיות מגוונות". תהליך הייבוש נעשה בסביבה סטרילית וסגורה, שכן העור רגיש ומתכהה בחשיפה לשמש. "אני רוצה שהלקוח יקבל את הכד במצבו הראשוני ויתיישן אצלו בבית. לחלק מהכדים שאני מוכרת יש היסטוריה; אני תמיד מציינת איפה הכד ספג את ה'שיזוף' שלו, אם זה באיטליה או בתל אביב. זה סוג של תיעוד החיים שלו".
העור הוא חומר חי המגיב לסביבה, לזמן ולמגע, והעבודה איתו דורשת דיאלוג מתמיד. "נדרשו לי כמה שנים להצליח לעבוד עם החומר בשליטה ולא בדרך של ניסוי וטעייה. בהתחלה, כמו בכל מערכת יחסים, זה היה קשה. ניסיתי לעשות דברים שהוא לא הסכים להם, והוא ניסה דברים שאני לא הסכמתי להם. החוכמה היא להפוך את המגבלה ליתרון. הוא מכתיב את כללי המשחק, ואני מעצבת לפיהם".
את החיבור העמוק למלאכת הכפיים ספגה לובטון עוד בבית, כבת לשני הורים צורפים. "אני זוכרת את הידיים השחורות של אבא שלי מחזיקות תליון מנצנץ. גם אצלי הידיים יכולות לכאוב ולהתעייף מהמתיחה של העור, להתלכלך מברזל חלוד, ובסוף מתקבל כד סופר פיין, נקי ומוגמר. יש לי הערכה עצומה לכל בעל מקצוע שמייצר משהו משלב הגלם ועד לתוצר הסופי".
לובטון עובדת עם עור בקר בעיבוד צמחי – תוצר לוואי של תעשיית המזון, המיוצר בתהליך אקולוגי שאינו מזהם, מתכלה לחלוטין ונחשב לבר-קיימא. אף על פי שהשימוש בעור מעורר לעיתים אי-נוחות וביקורת, לובטון מבקשת להשיב לו את מעמדו כחומר גלם בעל היסטוריה ארוכה ומשמעות תרבותית. "כשאני עובדת עם עור, האזור בגוף החיה שממנו הוא נלקח – הגב, הכתפיים או הבטן – משפיע על הצפיפות והקשיחות של החומר במתיחה. דרך העבודה אני לומדת לקרוא את החומר ולהבין מאיזה אזור הוא נלקח. מבחינתי זאת דרך לכבד את המקור שלו ולתת לו המשכיות". עם זאת היא מדגישה את התנגדותה לשימוש בעורות אקזוטיים, תעשיית גידול שפעלה בעבר גם בארץ, כמו במקרה של חוות התנינים שנסגרה. לדבריה העור מילא לאורך ההיסטוריה תפקידים רבים בחיי היום-יום: "בעבר ייצרו ממנו נאדות מים, אמצעי בידוד ושריונות", היא מסבירה. העור הוא למעשה הטקסטיל הקדום של האדם, שיא הטכנולוגיה של פעם. יש כלפיו אנטי גדול, ואני מבקשת להחזיר עטרה ליושנה".
העיסוק שלה בהיסטוריה של החומר בא לידי ביטוי בשבוע העיצוב בירושלים בשנת 2022 בתערוכה "שוד ושבר" באוצרותו של שחר קדם, שם הציגה לובטון את הסדרה "TOHA" – וריאציה על הקולקציה הראשונה, שבה הכדים מדמים שברים של כלי קרמיקה עתיקים שנחשפו בחפירות. "עניין אותי לבחון את העור דרך עולם הארכיאולוגיה ולראות מה באמת הצליח לשרוד את פגעי הזמן". בתערוכה אחרת שבה השתתפה במסגרת פרויקט החממה במרכז אדמונד דה רוטשילד (התערוכה "שונות", באוצרותה של עפרה חרנ"ם, 2023), הציגה לובטון שלוש מניפולציות על עור: טבעית, טכנולוגית ואנושית.
במסגרת המניפולציה הטבעית, היא ניצלה את הריאקציה החזקה של העור עם ברזל ואת תהליך ההתחמצנות שלו. על ידי הצמדת צמחים אל החומר, היא הותירה עליו את צלליותיהם, במעין חותם קבוע המזכיר הדפס שמש. הפיתוח הייחודי הוביל בהמשך לשיתוף פעולה עם חברת נעליים גרמנית. המניפולציה הטכנולוגית כללה צריבת לייזר מדויקת, ואילו המניפולציה האנושית נולדה מהמחשבה שאם אפשר לקעקע על עור אנושי, אפשר לקעקע גם על כד נפחי. הרעיון האחרון הבשיל לכדי פרויקט שהציגה ביריד האמנות והעיצוב "צבע טרי" (2025), שם שיתפה פעולה עם ארבעה אמני קעקועים. "רציתי לצייר על הכדים באותה צורה שבני אדם מציירים על עצמם. שמרתי על צורניות פשוטה כדי לתת את הבמה לקעקוע. כל אמן בחר את קנה המידה שלו; מכד קטן עבור קעקועים עדינים ועד כד גדול ששימש כקנבס רחב ידיים".
לובטון, שכבר הספיקה להציג את עבודותיה בלא מעט ירידים נחשקים ברחבי אירופה, השתתפה לאחרונה בשבוע העיצוב במילאנו, שם הציגה לפני קהל בין-לאומי את עבודותיה האחרונות ובהן הכד "REBLOOM" שהידיות המשולבות בו הן חלק אינטגרלי מהגזרה ונוצרו באמצעות מתיחה חוזרת. בגוף העבודות החדש שלה "TRACE" היא הפכה את אופן העבודה שלה: במקום למתוח את שולי העור כלפי חוץ היא מפנה אותם פנימה ובכך מתאפשרת יצירת נפחים רכים, אורגניים ופיסוליים יותר.
כעת לובטון כבר חושבת על הצעד הבא וממשיכה לאתגר ולמתוח, תרתי משמע, את גבולות החומר. "מעניין אותי לבחון מה יקרה אם אהפוך את החיבורים, ובמקום לאורך, אעשה אותם לרוחב", היא אומרת.
מתוך הדיאלוג המתמשך הזה בין אדם לחומר, ומתוך התעוזה להפגיש את החומר העתיק עם מניפולציות עכשוויות, היא ממשיכה ליצור אובייקטים מפתיעים. "בכל תערוכה מחדש אני רואה את רגע הגילוי אצל אנשים כשהם מתקרבים לכדים. כבר למדתי איך אומרים 'עור' בכל מיני שפות, כי זו תמיד המילה הראשונה שנפלטת להם".
קרלה רטאוס – מעצבת, מרצה וכותבת על עיצוב. בוגרת תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי,HIT מכון טכנולוגי חולון ובוגרת תוכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" בבצלאל.
