עבור האמנית ענבל הופמן (נ. 1973), הכול מתחיל ונגמר בְּקו. מסלול הקריירה שלה הוא סיפור מרתק של תפניות ומטמורפוזות – מעיצוב גרפי לקעקועים, מבעלות על מותג אופנה לפיסול בחומר – ומה שנראה ממבט חטוף כמו רצף של גלגולים מקצועיים, מתגלה בשיחה איתה כחיפוש מתמשך, אובססיבי כמעט, אחר דיוק הקו. "נקודת המוצא שלי היא תמיד הקו הנקי, השחור והקונטרסטי," היא מספרת. "לאורך השנים ניסיתי לתרגם אותו על כל מצע אפשרי. לא מוזר לי לעבור בין מדיומים; כמאיירת כל הזמן חשבתי שאני יכולה לבטא את עצמי בשדות נוספים".
השורשים של הופמן נטועים בתואר הראשון בתקשורת חזותית בבצלאל (1999), אך כבר אז היא נמשכה לעבודה בחומר. "אני לא יודעת לצייר," היא מצהירה במפתיע. "היינו הדור הראשון שבו המחשב נכנס למחלקה לעיצוב גרפי. הכלים שלו עזרו לי מאוד; פתאום קיבלתי את היכולת לתכנן ולערוך. האפשרות ליישם את זה במדיומים שונים היא יכולת שניכסתי לעצמי לאורך השנים.
אני אמנם לא יודעת לצייר, אבל אני כן יודעת לפסל. אלו איכויות נפרדות לחלוטין". בזמן שחבריה לספסל הלימודים התמקדו בדו-ממד, בילתה הופמן רבות בסדנה לעיצוב תעשייתי בעבודה על פרויקטים נפחיים. אחרי שנים בתחום העיצוב והאיור, הוחלף כובע המעצבת בזה של האמנית, ובהמשך גם השלימה לימודי תואר שני באמנות בבצלאל (2020). כיום היא פועלת כאמנית רב-תחומית במלוא מובן המילה. בין עבודות רדי-מייד למיצבים תלויי מקום היא ביססה את מקומה בזירה המוזיאלית המקומית.
"בכל פעם שאני מרגישה שהדברים מגיעים לסוף דרך, אני עוברת למשהו חדש", היא מספרת. הצורך בחישוב מסלול מחדש עלה במה שהיה אמור להיות שיא בקריירה – תערוכת היחיד שלה "פסגות היומיום" (אוצרת: שוע בן-ארי) בבית טיכו במוזיאון ישראל ב-2020. "החוויה הייתה מזעזעת," היא משחזרת. "התערוכה נפתחה בסוף הקורונה, בזמן הכי גרוע שיש. עולם התרבות לא דיבר. עבדתי קשה ושום דבר לא קרה, אז החלטתי שאני חייבת לשבור את הקריירה חזק למקום אחר". את "המקום האחר" מצאה בקורס קעקועים, שאולי נשמע רחוק מהשדה האמנותי שבו פעלה עד אז, אבל מבחינתה היה כמו חזרה הביתה אל עולם האיור.
היא הסבה את הסטודיו שלה, רכשה ציוד והחלה לקעקע. "זה לא קל להתחיל מאפס בשדה שבו אף אחד לא מכיר אותך, זה קהל אחר לגמרי", היא אומרת. אך בדיוק כשהיומן התחיל להתמלא, הגיע שבעה באוקטובר. "פתאום נוצר חור בעולם שלא הצלחתי למלא. קעקועים עבורי זה ביזנס, לא אמנות, ולא היו לי מילים שם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי". את המילים היא מצאה בציורים. היא שיתפה אותם ברשת, ובתוך הוואקום של הצער ששרר במדינה, אנשים הגיבו אליהם, אבל בתור אמנית בעלת צד פיסולי חזק, לדבריה, היא לא קיבלה את הסיפוק שחיפשה. במקום שבו הכול נעצר בחרה הופמן שוב בתנועה חדה ויצאה לחפש את הצעד הבא שלה בסטודיו לקרמיקה בתל אביב. "חשבתי לעצמי, אולי אחבר את הדימויים האלה על חומר אחר. לא היה לי מושג מה יצא מזה. אמרתי נלוש קצת חומר ונראה".
בחיפושיה אחר הדיוק והקו החד בחומר החדש, היא התנסתה בדפוס משי ובעבודת מכחול, אבל הרגישה שהתוצאות "קראפטיות" מדי ולא ממושמעות. הקסם קרה כשהביאה לסטודיו את הידע מעולם הקעקועים. "בקעקועים, התכלית היא להעביר דימוי דו-ממד לגוף שהוא לא ישר, וזה בדיוק האתגר גם מול החומר הקרמי", היא מסבירה. היא החלה לערוך את הציורים במחשב, להדפיס אותם על טרנספר (מעין נייר קופי) ולהעביר את הדימוי לחומר בשיטת סטנסיל. כדי לעבור על הסקיצה, היא השתמשה בסליפ טריילר (בקבוקון להזלפת חומר נוזלי), אך לא השיגה את העדינות המבוקשת. "ניסיתי להשוות לעט הקעקועים שלי, בדקתי את כל סוגי המחטים והצבעים. רציתי שיהיה קל ללחיצה, שהצבע יצא ללא הרבה מאמץ". הפתרון הסתתר בין "אין-ספור שטויות בארגזים" שנותרו בסטודיו מגלגוליה המקצועיים, ואחרי שבועות של ניסוי וטעייה היא הצליחה לרקוח מהם את הכלי ההיברידי שחיפשה לעבודה על החומר.
"לוקח זמן להבין את החומר, הוא נורא שלבי; הוא בוצי ואז מתקשה, את צריכה להיות תגובתית אליו. אני קרמיקאית בסיסית, עובדת עם חומר לבן כמצע לאיורים". הופמן, שהחלה את דרכה הקרמית ביציקות, עברה בהמשך לעבודה במשטחים ולפיסול בחומר. "אני יודעת לעבוד עם גזרה, ובדומה לנגרות, המפגשים של הפאות יוצרים תלת-ממד. בחומר גיליתי פתאום אפשרויות חדשות; כשיוצרים משטח מחומר הוא יכול להתחבר ב-90 מעלות למשטח אחר כמו בנייה, אבל אפשר גם לרסס במים ולהפוך אותו למעין בד. זה אותו חומר ומפגשים של צורות ומעברים".
חודשים בודדים בלבד אחרי המפגש הראשון שלה עם החומר, האוצרת ובעלת הגלריה קרן בר גיל, שליוותה אותה זמן רב, הציעה לה תערוכת יחיד. "עד היום אני לא יודעת למה היא פתאום החליטה שזה הזמן הנכון, אבל אני לא אומרת לא לתערוכה".
"פוליטיקה קטנה", אחת משלוש עבודות גדולות שהציגה בגלריה קרן בר גיל כללה אובייקטים קטנים שמדברים בקול גדול על הייאוש והצער של אחרי הטבח. "אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו החברה האזרחית נמחקת, מוחה ומנסה לצעוק, ושדה האמנות מרגיש את זה. משם השֵם – אנחנו אינדיבידואלים חסרי חשיבות, אבל ביחד יש לנו קול". בין המוצגים בלטה סדרת יומנים, ספרי סקיצות שמעברם מהנייר אל החומר הופך אותם למעין מאובנים המנציחים רעיונות ומחשבות חולפות. "הבנתי שזה הסיפור. אני לוקחת את הרגעים של הימים שאחרי הטבח ומנסה לנסח לעצמי את התחושות הקשות שאסור לשכוח. בדיוק כמו מאובנים בטבע, נמלה בתוך ענבר או שבלול בתוך אבן דולומיט, החומר הפסיק להיות אורגני והפך לאבן נצחית שדרכה ניתן ללמוד על העולם. אני שורפת, מעבירה אותו גיהינום, והוא יוצא נצחי בצד השני". הפרויקט מוצג שוב לקהל הרחב כחלק מהביאנלה לעיצוב במוזיאון ארץ ישראל בגרסה המגיבה למציאות המתגלגלת, "כועסת ופוליטית יותר", היא מציינת.
הופמן מציגה בימים אלה ב"עולמות זעירים", תערוכה קבוצתית באוצרותה של גלית לנדאו אפשטיין במוזיאון תל אביב לאמנות, וגם בה היא לא חוסכת בביקורת. יחד עם שרון פז היא יצרה דגם של משרדה של האוצרת, פרויקט שנולד מתוך תסכול כתגובה להצעה תקציבית נמוכה. "הגשנו הצעה אחרת לגמרי לתערוכה הזו וקיבלנו עבורה תקציב נמוך, שבקושי מכסה את החניה בימים של ההתקנה. אמרנו, 'אתם עושים צחוק?' והחלטנו שהפרויקט יתייחס לזה". המשרד המיניאטורי כלל לא תוכנן להיות מקרמיקה, "לא חשבתי שאשתמש בחומר ובשפה הזו, אבל לפעמים כשאת עובדת בחומר, הוא יוצק בתוכך תכנים באותה מידה שאת יוצקת לתוכו". המודל שנראה כאילו עשוי מנייר הוא למעשה עבודת קרמיקה דקדקנית המצוירת בשפה שבין הדלפט, סגנון קרמיקה הולנדי קלאסי מהמאה ה-17 המזוהה גם עם כלים ומיניאטורות בורגניות וציורים כחולים על רקע לבן, לבין שרבוט עט מהיר. העבודה בממדים קטנים דורשת סבלנות ופעולה כמעט סיזיפית, "היה נורא קשה" היא מתוודה, "כל כך שמחתי כשסיימתי".
העבודה עצמה מסתתרת בתוך מודל אדריכלי מוקטן של המוזיאון. כדי לצפות בה הצופה נדרש לשלשל מטבע ישירות לאמנית, להפקיד את הטלפון שלו, להפעיל על מצב צילום וידיאו ולהניחו על גבי מסוע. "הטלפון הוא האקסטנשן שלך. מיניאטורות גורמות לך להרגיש גדול ושולט, וכאן אתה נאלץ להיפרד מהמכשיר כדי לראות את העבודה ולחוות אותה דרך מסך הנייד". באמצעות האקט הזה, שהמבקר לוקח בו חלק פעיל, נוצרת סביב העבודה תחושה של חוסר ודאות, סקרנות, ריגוש ומשחקיות. "מוזיאון זה מעבדה, מרחב חקירה מרגש נורא לבן אדם חופשי המאפשר לייצר אובייקט, להציב אותו מול קהל במרחב ציבורי ולראות איך אנשים מגיבים אליו ומבינים אותו".
בשנה האחרונה חיה הופמן במילאנו. המעבר לשם נבע בין היתר מהאירועים בארץ ומתחושת השבר שליוותה אותה בשנים האחרונות. "לא מדובר באירוע מצער מבחינתי, אלא בניצול הזדמנות בתקווה לקיים חיים בשני מקומות. אני אדם פוליטי; אם לא הייתי אוהבת אמנות כל כך, הייתי הולכת לפוליטיקה כדי לשנות את המציאות, אבל הדרייב היצירתי חזק יותר". המרחק הזה מעניק לה פרספקטיבה על המצב. "פה במילאנו יש לי מספיק אוויר לעשות על זה אמנות", היא מספרת. עכשיו כשבסטודיו בביתה כבר הוצבו תנור, שולחן, מדפים לייבוש וקצת דליים עם חומרים שונים, נראה שהקרמיקה כאן כדי להישאר. "זה לא שזו פעם ראשונה שאני אומרת ש'זה זה', אבל כל יום בסטודיו הוא יום חדש של 'ואו'. החומר הוא שדה אין-סופי שימלא אותי לשנים. יש רק משהו אחד נורא מעצבן," היא מסכמת בחיוך, "זה שצריך לחכות שהתנור יתקרר".
קרלה רטאוס – מעצבת, מרצה וכותבת על עיצוב. בוגרת תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי,HIT מכון טכנולוגי חולון ובוגרת תוכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" בבצלאל.
