את פסלי הקרמיקה של יקירה אמנט (1994) ראיתי לראשונה בתערוכת היחיד הראשונה שלה "מתחת לאופק" בסדנאות האמנים בתל אביב ב-2023 (אוצר: איתן בוגנים). הסגנון האניגמטי והאידיוסינקרטי שלה, המתבטא בצורות גותיות ומיסטיות, עורר את סקרנותי והזכיר לי את עבודותיו של אמן הקרמיקה האוסטרי העכשווי אלמר טרנקוולדר (Elmar Trenkwalder) ואת ציוריו של האמן האנגלי מהמאה ה-19 ויליאם בלייק (William Blake), בקווים הכמו אר-נובואים המעוגלים והמתפתלים, וברוחניות שהעבודות משדרות.
כשראיתי את עבודותיה באותה תערוכה ראשונה, לא עלה בדעתי שאין לה כמעט ניסיון קודם במדיום הזה, והתפעלתי מהשפה הבוגרת והמקורית שלה, כזו שמתגבשת לרוב אחרי שנים של חיפוש, התפתחות ולימוד. הסגנון האמנותי הייחודי נשאר עקבי גם בתערוכותיה הבאות: "לחישת הנחש" בגלריה חזי כהן ב-2023, (אוצרת: יעל כץ בן-שלום) ו"נתיב הרעל" בנווה שכטר ב-2023 (אוצר: בר ירושלמי).
אמנט נולדה וגדלה בניו יורק במשפחה דתית, הבכורה בין שישה ילדים, ועלתה לארץ בשנת 2000 כשהייתה בת שש. בתיכון היא רקדה במשך שלוש שנים בלהקה חרדית ועסקה באמנות לחימה. בגיל 17 היא יצאה בשאלה, ועם עזיבת הדת שברה עוד ועוד מוסכמות, נסעה בכל העולם וגיבשה את זהותה בזכות שילוב בין שני העולמות שבנו אותה: הדת שקיבלה משמעות פילוסופית והאינטליגנציה הגופנית. בשנים האחרונות היא עברה בין כמה סטודיות וגם שהתה בחו"ל עד שקיבלה בספטמבר 2025 סטודיו מרווח לשנתיים בפירמידה – מרכז לאמנות עכשווית בוואדי סליב שבחיפה. חיכיתי להזדמנות לבקר בסטודיו שלה, וכשסוף סוף נפגשנו, השיחה שלנו התנהלה ב"היבריש", תערובת עברית-אנגלית הטבעית לשתינו.
הסטודיו שלה כולל חלל מרכזי המחולק לשני חדרים גדולים וחדר קטן נוסף. בחללים הגדולים תלויים על הקירות קנבסים קטנים וגדולים, טריפטיכונים, דיפטיכונים – כולם בגוני אפור-שחור ומשלבים סגנון אבסטרקטי ופיגורטיבי. על המדפים ניצבים פסלי טוטם קטנים, ובמסדרון תלויות עבודות דו-ממד בחומר קרמי, סדרות של אריחים וגם קומפוזיציות של דימויי צמחים אר-נובואים לצד סדרות ציורים קטנים בפחם על נייר, וריאציות מעניינות של ציור ספונטני. המונוכרומטיות המרגיעה והמדיטטיבית בעבודות הציור והפיסול פוגשת את סערת האבסטרקט והערבסק של הצורות ואת פרץ הרגשות המבעבעים מתחת לפני השטח של האמנית.
לצד ציורים בפחם הציגה בתערוכות שונות בארץ גם אובייקטים בצורת טוטמים. הטוטמים, שהוצבו על הרצפה בגבהים משתנים של בין חצי מטר למטר ושמונים, הורכבו מקומפוזיציות של אלמנטים קטנים ועדינים המעניקים תחושה של עולם פנטסטי, מיתולוגי וארוטי: ערבוב צורות חלקי גוף עם צורות ארכיטקטוניות, חלקי צמחים וצורות אבסטרקטיות שיוצרים פסלים היברידיים, פלואידיים בתנועותיהם, עדינים ושבריריים. מכמה מהם פורצים חלקים דקיקים זקופים או קשתיים – מעין אקרובטיקה הבוחנת גבולות ואת הקצה האפשרי של שיווי המשקל.
אמנט צמחה במחלקה לאמנות בבצלאל בשנים 2022-2016, שם למדה ברצף תואר ראשון ותואר שני באמנות. "לא הגעתי מרקע של אמנות פלסטית, לא ידעתי כלום על תולדות האמנות. את מבחני הקבלה לבצלאל לא עברתי, הייתי מאוד בתולית, השפה שלי הייתה שפת המחול, ולא היה לי מפגש עם חומר", היא מספרת. "נרשמתי למכללת ספיר וחשבתי ללמוד כוריאוגרפיה ותנועה וקולנוע, כתבתי הרבה, בעיקר סיפורים. ברגע האחרון צלצלו מבצלאל ואמרו שיש מקום פנוי באמנות, ועברתי לירושלים".
לפיסול הקרמי הגיעה במקרה, בהגשת עבודת הגמר שלה לתואר ראשון ב-2020. אילוצים של תקופת דכדוך ובידוד הובילו אותה להזמין חומר לחדרה הקטנטן בירושלים ולהתחיל לפסל בלי ידע מוקדם. "הצורך לעבוד בחומר קרמי בא מהצורך להעיר את הגוף, את מערכת העצבים", היא מסבירה. "הייתי צריכה מפגש עם חומר רך". בסוף תהליך הריפוי והעשייה הקרמית שארכו חודשים, משהו בה נפתח. שמונה פסלים קטנים הוצגו בתערוכת גמר על מדפי ברזל שחוברו לעמוד עץ גבוה.
אמנט עובדת בין עשר לשתים-עשרה שעות רצופות ביום. היא יוצרת את הפסלים בצורה אינטואיטיבית בלי סקיצות בעבודת בנייה עדינה ובתנועות קטנות, תהליך המתבטא בצורה הסופית. לפעמים היא משלבת חלקים מפסלי קרמיקה קודמים שלה עם חלקים חדשים ולפעמים משתמשת בחפצים שונים, כמו למשל מזרקה ישנה מבית הסבים שאותו שילבה כבסיס בפסל בשם "דטורה".
אמנט עוברת בין פיסול בחומר לציור על גבי קנבסים גדולים ועל גבי נייר בפחם ומים, בפחם בלבד או באבקת סלע מהנגב בצבע טרקוטה שהיא כותשת. בין הציורים לפסלים שלה ניכרת קורלציה ויזואלית ברורה בצורניות, בתנועה, בצבעוניות וגם בבחירה לעבוד עם חומרים טבעיים.
הגוף שלה והמצב הרגשי שהיא נתונה בו בזמן העבודה הם מרכיבים מרכזיים בתהליך היצירה ומעידים על ההתמסרות הטוטלית שלה. היא מתרגמת לתוך החומר את התנועות ואת המצב הרגשי שלה, כמו גם חומרים מחלומותיה. האוצרת יעל כץ בן-שלום כתבה בטקסט לתערוכה "לחישת הנחש" בגלריה חזי כהן: "הפסיביות של הגוף בחלום מתחלפת בתנועה קצבית […] מתמסרת לפעולת הציור והפיסול בריטואל אקסטטי ובו הרגש והתשוקה מזמינים את הריקוד ומובילים את הידיים אל החומר – אל הפחם, הגיר, האבן, הפגמנט, הבד, המים, החימר". הפעולה של היצירה היא ספונטנית, ריקודית, גם בדו-ממד וגם בתלת-ממד, אך התוצאה מובנית, סימטרית ברובה, לא אקראית. הקומפוזיציות מורכבות מאלמנטים קונקרטיים ומופשטים היוצרים צורה מאורגנת ומהודקת.
אמנט מסבירה שבמהלך העבודה היא לא שואלת יותר מדי שאלות. היא מאפשרת לחומר עצמו להוביל את הדרך ומתמסרת לתהליך. פעמים רבות היא מתחילה את תהליך העבודה בעיניים עצומות ובריקוד משחרר כדי "להעלות את האנרגיה למעלה ולתת לה צורה". אותם "פולסים של אימפרוביזציה גופנית", כדבריה, מוצאים לבסוף את ביטויים בפסל.
היא מראה לי 23 רישומים קטנים בפחם שביצעה במהירות של דקה כל אחד, בעיניים עצומות, בתהליך של עבודה סימטרית עם שתי הידיים בו בזמן. כל רישום כזה נבע ממחשבה על מפגש אנושי מסוים, וכמה מהם נוצרו בתגובה לאירועי שבעה לאוקטובר. אמנט מתארת את התהליך כ"המרה של הכאב לתנועה". היא מספרת שהיא בוכה לא מעט בזמן שהיא עובדת, ובסוף התהליך היא פוקחת עיניים ומוסיפה עוד נגיעות מהירות. העבודות שנושאות כל כך הרבה תוכן רגשי הן מבחינתה קמעות: "קמע במובן של כוונה במהלך היצירה, של טקסיות, של התכווננות גופנית. הן חוויה פנימית והן מגנות עלי."
הפסלים בתערוכה הראשונה בסדנאות האמנים היו עשויים מחומר קרמי נוזלי וחומרים נוספים כמו חול ורזין, שמן פשתן ושעווה – תרכובת שאמנט יצרה במטרה להשאיר את הפסלים לא שרופים ולעורר תחושת טריות וארעיות. היא נהגה לרסס עליהם מים כל שבוע כדי שלא יתפרקו וישמרו על המראה הטרי. גם את עבודות הפחם היא משאירה במצב ראשוני בלי לקבע אותם עם פיקסטיב, כך שמרחפת מעליהם תמיד סכנה. אמנט עוסקת בנושאים של זמניות, בריאה, התהוות, לידה ומוות, ושואפת לתרגם אותם לעבודה עם החומרים השונים. היא מחפשת את המצב הכי פגיע של החומר ונמשכת לחומר "שכל כך רגיש לאוויר, שמעלה המון שאלות פילוסופיות על הגוף שלנו, על העצמות שלנו, על העור והבשר, על המצב המנטלי שלנו. הכול כל כך רגיש".
כפי שכתבה כץ בן-שלום בטקסט התערוכה "לחישת הנחש": "מוטיבים מיסטיציסטיים מימי הביניים מחוברים אל עיטורים גותיים נוסח אר-נובו". ואכן העבודות שלה מזכירות גרגוילים המעטרים כנסיות גותיות. נדמה שטרנקוולדר הוא הנפש האמנותית הקרובה ביותר לאמנט; הדמיון האיקונוגרפי והרוחני בין הקומפוזיציות של פסליו המונומנטליים לעבודתה מתבטא בצורות גותיות ובאלמנטים של איברי מין נשיים וגבריים, ואצל שניהם ניכרת סינתזה בין הרוחני והגופני. כל המאגיות והמסתורין בעבודותיה של אמנט מעוררים סקרנות, משיכה סנסורית מיידית ורצון לפענח את הרעיונות הרבים המרכיבים כל עבודה.
כשאני שואלת אותה על תוכניותיה לעתיד הקרוב, היא מספרת שבאביב היא עתידה לטוס לשהות אמן בשיגרקי (Shigaraki) שביפן שבמהלכה תפסל במשך ארבעה חודשים בחומר קרמי. לנוכח פליאתי על הבחירה שלה כאמנית רב-תחומית לנסוע למרכז המזוהה כל כך עם מסורת הקרמיקה, היא מסבירה: "זה הדחף להמשיך להתמקצע בעבודה קרמית בְּמקום שקט ורפלקטיבי. האפשרות להתמסר לעומק לחומר אחד מאפשרת לי הרחבה של נקודת המבט והזנה של תהליכי העבודה הנוספים בסטודיו ובחיים. דרך הקשב לחומר האורגני והעבודה עם הגוף, אני מנסה לשמר תנועה של התחדשות ומשחקיות במערכת היחסים עם חומרי הגלם שאיתם אני עובדת שנים".
אסתר בק – קרמיקאית, חברת הנהלה ומנהלת הספרייה ו'מאגר מידע קרמיקה ישראלית' בבית בנימיני
