בין אמנות לתעשייה

תעשיות זעירות הפועלות בתוך ערים גדולות הן תוצרים של המהפכה התעשייתית ושל תהליכי עיור מואצים (Ashton, 1964). בעקבות הגלובליזציה במהלך השליש האחרון של המאה העשרים, הלכו ונעלמו התעשיות האלה מהספֵרות המקומיות לטובת מפעלים או סדנאות יזע בארצות רחוקות (חנין, 2007), ועם פריחתם של מודלים שונים של התחדשות עירונית נעלמות בהדרגה התעשיות הזעירות המבוססות על מיכון תעשייתי הן מאזורי תעשייה הן מהספֵרות העירוניות. 

התחדשות תעשייתית של בתי מלאכה בספֵרה העירונית מקבלת טיפול חלקי, במיוחד בערים הגדולות, ומודלים אלטרנטיביים כמו עירוניות תעשייתית חדשה מיושמים בעיקר בפריפריות (Hatuka, 2022). 

במקביל, היוזמה להפגיש בין אמנות לתעשייה היא מרתקת, אך גם מעוררת שאלות רבות. לכאורה מדובר בשני שדות תוכן שונים מאוד זה מזה. התעשייה עוסקת בייצור של חפצים מסוגים שונים המשמשים אותנו בחיי היום-יום, ובדרך כלל תוצריה נחשבים להמוניים ואינם חלק מתרבות גבוהה. לכן כשתוצרי תעשיות נכנסים למרחב המוזיאלי, הם על פי רוב מוצגים במוזיאונים לעיצוב או במוזיאונים אתנוגרפיים, היסטוריים, מדעיים או טכנולוגיים. נדיר למצוא היום תערוכות העוסקות באמצעי ייצור תעשייתיים במוזיאון לאמנות עכשווית. כשמרסל דושאן (Marcel Duchamp, 1968-1887) ואנדי וורהול (Andy Warhol, 1987-1928) השתמשו בחפצים תעשייתיים או התייחסו אליהם בעבודתם, הם ייצגו טכנולוגיות ופרדיגמות חדשות ביחס לתקופה שבה הם פעלו.

יוצאות מהכלל הן תערוכות במוזיאונים לאמנות שיש להם אגפי עיצוב ואדריכלות. בדרך כלל תערוכות אלו עוסקות בטכנולוגיות או באמצעי ייצור חדשניים ועתידיים, כמו התערוכה "Design and The Elastic Mind" שעסקה בהשפעתן של ננוטכנולוגיה וביוטכנולוגיה על עיצוב ואמנות והוצגה במוזיאון MOMA שבניו יורק באוצרותה של פאולה אנטונלי (Paola Antonelli), אוצרת אגף העיצוב של ה-MOMA (Antonelli, 2008). דוגמה נוספת למגמה זו היא התערוכה "Nature × Humanity: Oxman Architects" שהוצגה במוזיאון SFMOMA שבסן פרנסיסקו ועסקה בפתרונות עיצוביים, חומריים ואדריכליים בהשראת תופעות מהטבע (Oxman, 2022). כמו כן במוזיאון גוגנהיים שבניו יורק הושקה לפני חמש שנים "The LG Guggenheim Art and Technology Initiative", יוזמה שמתמקדת בקשר בין טכנולוגיות חדשניות ואמנות. גם במוזיאונים לעיצוב מעדיפים לעסוק בטכנולוגיות הנחשבות חדשניות, כמו התערוכה "Hello, Robot: Design between Human and Machine", שהציגה את כניסתם של רובוטים להיבטים שונים של חיי היום-יום, ב-Vitra Design Museum שבווייל אם ריין (Weil am Rhein, Germany) (Kries, 2017).

למעשה מוזיאונים לאמנות מתמקדים בטכנולוגיות חדשות או עתיקות, אך טכנולוגיות תעשייתיות מהמאה העשרים (שהיו חדשניות עד לא מכבר) התיישנו וזוהרן דעך. למרביתן יש תחליפים טכנולוגיים דיגטליים או כאלה המבוססים על חומרים חכמים (Klooster, 2009). לפיכך הטכנולוגיות האלה אינן חדשניות דיין כדי לשמרן, אבל עדיין לא "עתיקות" מספיק כדי להתייחס אליהן כאל פריטים בתצוגות אתנוגרפיות. במרבית המקרים התוצרים של היצרן.ית ימצאו את עצמם במפעל, במחסן או בחנות, ואילו התוצרים של האמן.ית (גם אם לעיתים הם תוצרים של תעשייה כלשהי) יהיו נוכחים בסטודיו של האמן, במחסנים של אספנים ובחללי גלריות ומוזיאונים. פעמים רבות הספֵרה המשותפת של החפצים האלה היא הספֵרה הביתית, שבה שוכנים יחד חפצים תוצרי התעשייה וחפצים מעשה ידי אמן.ית. האומנם החפצים האלה שונים כל כך זה מזה?

התערוכה "אינטליגנציה חומרית: מחקר פעולה", היא השנייה בסדרה של אינטראקציות בין אמנים לבין בתי מלאכה בקריית המלאכה, ביוזמת ת"א תרבות קריית המלאכה, באוצרות שירה שובל ויאיר ברק. על פי האוצרים, התערוכה "בוחנת את קריית המלאכה כזירה שבה נרקמים יחסים בין אמן ליצרן, בין מעשה אמנות למעשה בית מלאכה… זהו אזור שעובר תהליך ג'נטרפיקציה חד ומהיר אשר משנה את הדמוגרפיה שמרכיבה אותו בקצב מסחרר. במתחם שכלל בעבר למעלה ממאתיים בתי מלאכה – נותרו עשרות. בשנת 2010 נפתחה בקריה הגלריה הראשונה לאמנות – כיום יש בה למעלה משלושים. בשנת 2019 קריית המלאכה הוגדרה על ידי עיריית תל אביב כ'מרקם בנוי לשימור', במטרה לשמר את האופי התעשייתי, היצרני ואת רוח המקום…" (שובל וברק, 2025)

ואכן סדרת התערוכות מעוררת שתי שאלות: מהי מהות האינטראקציה בין הפעולה האמנותית לבין התעשייה הזעירה או בתי המלאכה והאם עצם היעלמותן של התעשיות הזעירות מקריית המלאכה היא לב העניין בפרויקט הזה.

בספרה "Lost Crafts: Rediscovering Traditional Skills" (קראפט או מלאכה במובן של "מיומנויות") מונה אוּנה מקגוורן כ-94 מלאכות ותעשיות זעירות שנעלמו מחיי היום-יום בעקבות המהפכה התעשייתית – רק חלק קטן מהתעשיות ושיטות העבודה שנעלמו (McGovern, 2008). בקריית המלאכה פועלים בתי מלאכה כמו "רקמת שפרה" – בית מלאכה משפחתי לרקמה דיגיטלית, "אלעד יציקות" – בית מלאכה לייצור תכשיטים, מדליות ויודאיקה, "גאפ אורטופדיה" בית מלאכה לייצור מדרסים ונעליים בהתאמה אישית וכדומה. האם כשסריגים יסרגו את עצמם, כשנדפיס מוצרים ממגוון של חומרים וכשנגדל יציקות מתכת כמו שאנחנו מגדלים פירות וירקות, מכונות סריגה דיגיטליות, מסגריות ובתי יציקה ייכללו בספרים כגון זה? 

האם מטרת הפרויקט היא שימור פעילותן או העלאת מודעות ביחס לסגירתן המתקרבת או שאולי זו התרפקות רומנטית בעידן של שינויים טכנולוגיים בלתי פוסקים? ייתכן כי מדובר בניסיון לשמר גופים של ידע המגולמים בתעשיות הזעירות. גם במקרה הזה מתעוררות שאלות רבות: מדוע הידע הזה חשוב לנו כעת? ועל איזה ידע בדיוק מדובר – האם על שימור ידע טכנולוגי או אולי על שימור ידע חומרי? האם ייתכן שהאינטראקציה בין אמנות לתעשיות הזעירות היא ניסיון לשמר מיומנויות כלשהן המכונות בספר "המערה" מאת ז'וזה סאראמאגו "המוח הקטן", זה שנמצא "בכל אחת מאצבעות הידיים" והולך ומתנוון לנגד עינינו? (סאראמאגו, 2003). האם מדובר בקריאה להכיר בכך שבתעשיות הזעירות מגולמת איכות תרבותית גבוהה הראויה לתשומת לב? בנוסף לכך נשאלת השאלה מדוע דווקא עכשיו הופכות התעשיות האלה לבעלות חשיבות רבה עבור הקהילה האמנותית ומה המשמעות של הצגתן בחלל הגלריה במסגרת סדרת התערוכות "אינטליגנציה חומרית". 

השאלות האלה אינן מובנות מאליהן; הן דורשות עיון מעמיק בכל סוגיה וסוגיה, והתשובות להן יכולות להוביל לקשת רחבה של התערבויות והחלטות. למרבה הצער, בתרבות הישראלית (אך לא רק) הפעולות המחקריות והאמנותיות המגיבות לתהליכים חברתיים (כלכליים, טכנולוגיים, תרבותיים ועוד) מתרחשות ברגע האחרון לפני הקריסה הסופית. וגם כשהן כבר מתרחשות, המשקל הסגולי שלהן כנראה לא רב. האם בהצגת האינטראקציה בין אמנות לתעשייה בחלל הגלריה יש סיכוי בכלל להימנע מיצירת פעולה רומנטית ונוסטלגית? 

שינויים מהותיים דומים ורחבים בהיקפם חמקו תחת ידנו. תחילתה של מגמה זו ב-1977 עם אישור "חוק רישוי בעלי המלאכה", חוק מצומצם ומעומעם שנחקק אחרי כ-25 שנה של דיונים שעצם קיומם ועצם אישור החוק הפיחו תקווה שמדיניות ממשלתית תגן על מעמדם של בתי המלאכה. אולם חוק רישוי בעלי המלאכה לא יושם מעולם, ובתי המלאכה נאלצו להתמודד עם תנאי שוק חופשי (לידר, 2022). בהמשך נסגרו מפעלי קרמיקה וטקסטיל מקומיים, סדנאות צורפים, נגריות, מסגריות וכדומה. והנה כחמישים שנה לאחר שנחקק החוק – כלומר הפעולה האחרונה שביקשה להגן על בתי מלאכה שונים – מתקיימת סדרה של פרויקטים המבקשים להפנות את תשומת הלב הציבורית לבתי המלאכה או לתעשיות זעירות השוכנות בקריית המלאכה.

כיצד אפשר להבין את המהלך הזה? האם אפשר לראות בפעולה האמנותית המוצגת בתערוכה סובלימציה לודיטית מאוחרת ומנומסת? על פי המיתוס, בסוף המאה ה-18 האורג נד לוד (Ned Ludd) שילם בחייו משום שניסה יחד עם חבריו הפועלים להתנגד להחלפתם של הנולים הידניים באלו התעשייתיים. דוגמה נוספת למחיר שמשלם בעל מלאכה על מחויבותו ומסירותו למלאכה באשר היא מתוארת בספר "זורבה היווני" מאת ניקוס קאזאנצאקיס, שגיבוריו הם המספר, אינטלקטואל שנגזר עליו ניהול מכרה פחם בכרתים, וזורבה היווני, פועל במכרה (בתרגום חופשי):

שמתי לב שכמעט חצי מהאצבע המורה בידו השמאלית של זורבה חסרה. נבהלתי והרגשתי בחילה.

"מה קרה לאצבע שלך?" בכיתי.

"כלום," הוא ענה, נעלב מכך שלא הראיתי יותר הנאה מהדולפינים בים.

"היא נתקעה במכונה?" התעקשתי.

"למה אתה מדבר על מכונות? חתכתי אותה בעצמי."

"בעצמך? למה?"

"אתה לא מבין, בוס!" הוא אמר ומשך בכתפיו. "אמרתי לך… פעם הייתי קדר. הייתי משוגע על המלאכה הזאת. אתה מבין מה זה? לקחַת גוש בוץ ולעשות ממנו מה שאתה רוצה? אתה מסובב את האובניים… והבוץ מסתובב, כאילו הוא אחוז דיבוק. אתה אומר לעצמך: אני הולך להכין כד, אני הולך להכין צלחת. זו המשמעות של חופש!"

"נו?" שאלתי. "ומה עם האצבע שלך?""אה, היא הפריעה לי על האובניים. היא תמיד הסתבכה באמצע העניינים ושיבשה לי את התוכניות. אז יום אחד תפסתי גרזן…" (Kazantzakis, 1953).

נד לוד שילם בחייו על מחאה חסרת כל סיכוי נגד עוצמת התיעוש. זורבה פעל מתוך מחויבות אישית עמוקה לקדרות ושילם בכאב על ההכרה בכוח שביצירת חפצים שימושיים ועל השאיפה ליצירה חופשית על האובניים. שניהם פעלו בעוצמה מתוך דחף עמוק. והנה אנחנו, בתרבות הישראלית, פועלים במקרים רבים מתוך תחושה של חוסר אונים אל מול כוחם של השינויים הכלכליים והטכנולוגיים ואל מול מושגים כמו "גלובליזציה" ו"ג'נטריפיקציה".

כחלופה לגישה הזאת פותחו בכמה מקומות בעולם מודלים העוסקים בהצלחה בשיקום תעשיות בעידן של שינוי מתמיד באמצעות עיצוב, אמנות וחשיבה טכנולוגית מקיימת. בסוף שנות התשעים המעצבים מסטודיו Parsons & Charlesworth הצילו מסגירה מפעל מברשות בברלין בן 120 שנה המעסיק עיוורים (Charlesworth & Parsons, 2003). הפרויקט "Sunflower Seeds" של האמן איי ווייוויי (Ai Weiwei) הפנה זרקור לשיטות ייצור מסורתיות בפורצלן בגִ'ינְגְדֶגֶ'ן (Jingdezhen) שבסין והעניק להן משמעות חדשה (Bingham, 2011), ויש עוד דוגמאות רבות נוספות. למרות הביקורת המפרשת חלק מהמודלים האלה כפעולה פוסט-קולוניאליסטית, עולה מהם קריאה לבחון מחדש מהו המהלך הממוקד והדחוף ביותר שיש לקיים באינטראקציה בין אמנות לתעשייה, אילו סוגיות אמור מהלך כזה להציף ואילו פתרונות נדרשים כדי להשיב לתעשיות הזעירות את הרלוונטיות שלהן. 

טקסט זה הוא הרחבה של דברי הפתיחה מיום העיון שנערך בעקבות התערוכה "אינטליגנציה חומרית: מחקר פעולה". התערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין ת"א תרבות קריית המלאכה לבית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית.

ד"ר שלומית באומן – חברת מערכת טקסטורה

מקורות:

1. חנין דב, 2007. גלובליזציה. תל אביב: האוניברסיטה המשודרת.
2. לידר, עינת, 2022. "מעמד המלאכה: פרספקטיבה היסטורית מקומית על ניסיונות להסדרה וקידום של האומנויות והמלאכות". בתוך באומן שלומית (עורכת), חומר כשפה – ספל כספר. תל אביב: בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, עמ' 8-2.
3. סאראמאגו, ז'וזה, 2003. המערה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 61.
4. שובל, שירה, ברק, יאיר, 2025. "אינטליגנציה חומרית: מחקר פעולה". בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית: http://bit.ly/47woyIG (אוחזר באוקטובר 2025).

5. Antonelli, Paola. 2008 ,Design and the Elastic Mind. New York: MOMA
6. Ashton, Thomas S. 1964. The Industrial Revolution, 1760-1830. New York: Oxford University Press
7. Bingham, Jeremy. "The Unilever Series: Ai Weiwei: Sunflower Seeds". TATE, 12.10.2010, https://tinyurl.com/3ftjsxwb 
8. Charlesworth, Jessica, Parsons, Tim. "Berlin Institute for the Blind". Parsons & Charlesworth, 2003: https://tinyurl.com/4zpskm64
9. Hatuka, Tali, Jacoby, Ronen, 2022. New Industrial Urbanism: Designing Places for Production. New York: Routledge. https://tinyurl.com/4jr45bxs
10. Kazantzakis, Nikos, 1953. ZORBA THE GREEK. Ney York: Simon and Schuster
11. Klooster, Thomas, 2009. Smart Surfaces and their application in Architecture and Design. Basel-Boston-Berlin: Birkhäuser.
12. Kries, Mateo, 2017. Hello, Robot: Design between Human and Machine. Weil am Rhein: Vitra Design Museum
13. McGovern, Una, 2008. Lost Crafts – Rediscovering Traditional Skills. London: Chambers
14. Oxman, Neri. Nature-Centric Design: An Interview with Neri Oxman. SFMOMA, 2022. https://tinyurl.com/3tywtfw9
15. Oxman, Neri. Nature-Centric Design: An Interview with Neri Oxman. SFMOMA, 2022. https://tinyurl.com/3tywtfw9