פתח דבר – עורכת טקסטורה
המאמר המובא להלן נכתב על ידי שלומית לזר לפני שבעה באוקטובר. מאז באופן טבעי שככה המחאה של חברי וחברות הקהילה האתיופית בארץ. והנה עכשיו, כשהילדה היימנוט קסאו נעדרת יותר משנה ואברה מנגיסטו הושב לישראל אחרי יותר מעשור של הפקרה, אני מוצאת מקום להדהד את המחאה שגוועה ולהפנות זרקור לחשיבות גיוס הכלים שלנו כאמנים ליצירה אקטיביסטית.
המחאה של קהילת יוצאי אתיופיה היא לא עניין חדש. היא החלה כבר עם הקמתה של מדינת ישראל בדרישת חברי וחברות הקהילה לעלות לארץ, והיא נמשכת גם היום וסובבת סביב סוגיות שונות הנוגעות ליחסה של המדינה לקהילה כגון הכרה ביהדותם, שימוש בתרומת דם של חבריה, אלימות משטרתית כלפיהם ועוד. בתקשורת ובפרסומים שונים משתקף פן צר של המחאה המדגיש את ההפגנות, ובעיקר את האלימות שבהן (Burstein, Norwich, 2018). למעשה תנועת המחאה היא רחבה הרבה יותר, תכניה מגוונים, ומובילים אותה אקטיביסטיות ואקטיביסטים צעירים יוצאי אתיופיה, המבקשים לשנות את סדר היום ביחס לקהילתם בשלל אמצעים ובאמצעות פלטפורמות שונות.
עיקרון חשוב המודגש במחאתם הוא המאבק על הנרטיב; שינוי הסיפור המקובל בחברה הישראלית לגבי העלאת יהודי אתיופיה, "אתוס ההצלה" כפי שהוא מכונה על ידי הפעילים, שלפיו מדינת ישראל, באמצעות הצבא והמוסד, הצילו את יהודי אתיופיה מרעב ומלחמות והעלו אותם לישראל (ירדאי, 2017). הפעילים מבקשים לשנות את הנרטיב המקובל ולהפיץ את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה הכולל פעולות אקטיביות יזומות מצד הקהילות היהודיות באתיופיה, והכול בגוף ראשון מפי חברי וחברות הקהילה האתיופית. בשני העשורים האחרונים עוד ועוד אמנים ואמניות ישראלים יוצאי אתיופיה זוכים להכרה מצד הממסד האמנותי. במאמר זה אטען כי ההתפתחות האמנותית הזאת אינה מתקיימת לצד המחאה ואינה משקפת אותה, אלא היא המחאה עצמה. האמנות היא כלי עוצמתי להבעת רעיונות המחאה ולמאבק על הנרטיב. האמניות והאמנים מבטאים את סיפורם האישי דרך ייצוגים של התרבות המסורתית שלהם ומנכיחים את הזהות שלהם ביצירות האמנות ובכך משתלבים במחאה, בביצוע הקריאה לשינוי הנרטיב המקובל ובהבאתו מפיהם.
באמנות החזותית של האמנים הישראלים יוצאי אתיופיה יש נוכחות בולטת של מלאכות יד ובייחוד רקמה, המסמלת את הזהות ההיברידית – יהודית-אתיופית-ישראלית – ומביאה לידי ביטוי את המסורות של הקהילה. באמצעות הרקמה, אם כדימוי ואם כמדיום אמנותי, מספרים האמנים והאמניות את סיפורם. במאמרה על אודות אמנות מחאה מזרחית בישראל, מתארת חביבה פדיה את הציונות כמעצבת זיכרון ותרבות שיש בה עיקר וטפל. דחיקת הנרטיבים מהזיכרון ההיסטורי המעוצב מחדש היא כדבריה, "הדחקה מהסֵפר והניתוב אל הסְפר". בכך מתגלה הציונות כפרויקט מארכב המגביל ומגדיר את הזיכרון. לדברי פדיה, על אמנות המאבק לפרק את הארכיון ולחתור לארכוב מחדש, להזרים לאמנות החזותית העכשווית אובייקטים שהוקפאו, כמוזיאון של תרבויות נכחדות, ולהחיות אותם בתרבות הדינמית. כך ישוקם ההון הסימבולי של התרבות ויתבסס מערך עשיר שממנו תוכל הזהות החדשה-ישנה להתפתח (פדיה, 2013).
החתירה להגדרה עצמית מחודשת מתבטאת ביתר שאת במאבק לשנות את נרטיב העלייה של יהודי אתיופיה לנוכח המשבר בין דור העולים לדור שגדל ונולד בארץ ואינו מכיר את המסורות התרבותיות מכלי ראשון. הגדרת התרבות המסורתית כמהוּת היא משמעותית וחשובה לצורך העצמה עצמית וקהילתית, וההון התרבותי מאפשר לאמניות ולאמנים העוסקים בה לבנות את הזהות והנרטיב שלהם.
בעשור האחרון ניכרת פריחה של אמניות ואמנים רבים מהקהילה האתיופית – רובם עלו כילדים וגדלו בארץ (מכונים דור אחד וחצי לעלייה) – שיוצרים אמנות טובה ומעניינת המביאה לקדמת הבמה את זהותם כישראלים יוצאי אתיופיה ואת נרטיב העלייה והקליטה שלהם. במאמר זה אציג שלושה אמנים חזותיים; אלדד תרקה, הירות יוסף וזוודיתו יוסף סרי, שיוצרים בעקבות המחאה של הקהילה ובהתייחסות לקריאות לניסוח הנרטיב מחדש. שלושת האמנים האלה משתמשים במוטיבים מתחום הרקמה והטקסטיל האתיופי המסורתי כדימוי ביצירתם, לכן אטען שהרקמה מייצגת עבורם את הזהות האתיופית ועוזרת להם להתחבר מחדש לתרבות של הקהילה שלהם.
אלדד תרקה
אלדד תרקה הוא מעצב טקסטיל, בוגר המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שנולד באתיופיה ועלה לישראל בשנת 1984 כשהיה בן שנה (מסינג, 2018). תרקה הוא יוצר רב תחומי, מעצב אופנה וטקסטיל ואמן חזותי. בנוסף לכך הוא פועל בשיתוף פעולה עם עולים ועולות מאתיופיה במרכזי הקליטה, במסגרת פרויקט של עמותת אלמז מטעם הסוכנות היהודית להוראת רקמה במרכזי הקליטה. תרקה מלמד בקורסים אלו את שיטת הרקמה שלמד בעצמו מאימו ומסבתו (בן-דוד ליוי, 2019). הוא רוכש את הרקמות מהרוקמות והרוקמים, סורק ומעבד אותן במחשב ויוצר מהן עיצובי טקסטיל לדפוס.
לצד פעילות זו ובהשראתה יוצר תרקה באופן עצמאי ציורים המורכבים ממוטיבים ואורנמנטיקה מדגמי רקמה ואריגה אתיופיים מסורתיים. בציור "מיינץ" (דימוי 1) מופיעה דמות אישה שוכבת על ספה בתנוחה המזכירה את ונוס בציורו של טיציאן. דמות האישה וכל הרקע שסביבה מורכבים מאורנמנטיקת טקסטיל מושטחת. הדגם הכהה שמרכיב את גופה של האישה מבהיר כי היא שחורה, אך אין פרטים פיזיים כלל ואף העירום מרומז בלבד.
ציור נוסף בסגנון דומה הוא "טיגיסט" (דימוי 2). במבט ראשון נדמה שמדובר בציור מופשט של אורנמנטיקה טקסטילית המופיעה בתוך צורות גיאומטריות. במבט נוסף אפשר להבחין במרכז התמונה בדמות אישה בעלת תסרוקת אפרו שנראית באמצע פעולה של פשיטת חזייה או אולי לבישתה. גם בציור הזה האלמנטים הבולטים ביותר הם הדגמים הטקסטיליים. שני הציורים הללו עוסקים בארוטיקה של הגוף הנשי השחור באמצעות אזכור תרבותי – ונוס של טיציאן – ומחוות גוף. העיסוק בגוף הנשי נעשה דרך קישור עדין בין דגמי הטקסטיל המאזכרים את מגע הבד בעור החשוף לבין הדמות המופשטת, תרתי משמע, המוסווית לחלוטין באורנמנטיקת רקמה ואריגה אתיופית.
תרקה מעיד כי יצירתו היא המחאה השקטה שלו וכי הוא יוצר לצד המחאה ברחובות של בני ובנות קהילתו (בן-דוד ליוי, 2019). הדגמים הטקסטיליים בציוריו המוצגים כדימוי מושטח וכרקע דקורטיבי מסמלים עבורו את הזהות האתיופית, והוא מנכס אותה בחזרה באמצעות חיבור מחודש לתרבות של הוריו.
הירות יוסף
הירות יוסף היא מעצבת אופנה ואמנית שעלתה מאתיופיה לישראל עם משפחתה במסגרת מבצע משה כשהייתה בת חמש. היא למדה עיצוב אופנה בשנקר, לאחר מכן היגרה לטורקיה, שם עבדה בחברת אופנה, ומשנת 2013 היא חיה ופועלת בארצות הברית. יוסף מעידה כי כבר בלימודיה בשנקר עסקה במורשתה התרבותית האתיופית בדגמים ובעיצובים הטקסטיליים שלה. היא מספרת כי במהלך הגירתן וקליטתן בישראל עסקו אימה וסבתה במלאכות יד מסורתיות כמו רקמה וקליעת סלים, וכי הדגמים הגיאומטריים של המלאכות האלה הפכו לאלמנט משמעותי ביצירתה (Hoory, 2016).
ליוסף מגוון יצירות רחב, בעיקר בתחום התקשורת החזותית, ואפשר להתרשם מהן בעמוד האינסטגרם שלה. אציג כאן סדרת עבודות שיצרה בשנת 2014 – תמונות פורטרט בשחור-לבן של בנות משפחתה שעליהן ציירה בגדים, אביזרים ומסגרות בצבעים צבעוניים בוהקים. בציורים "נאני" (דימוי 3) ו"מימי" (דימוי 4) הבגד והעיטורים שציירה יוסף על הצילום המקורי מורכבים כולם מאלמנטים דקורטיביים גיאומטריים האופייניים לטקסטיל האתיופי המסורתי. באופן זה מפיחה האמנית אופי וזהות בדמויות המושטחות שאיבדו מזהותן בתהליך הצילום, תהליך שעל פי פרשנותה של יוסף מקביל באופן רעיוני לתהליך העלייה לארץ.
את הציור "ארבע נשים" (דימוי 5) ציירה יוסף בהשראת נשים שפגשה בביקורה באתיופיה (Hoory, 2016). הצבעוניות של בגדי הנשים, שהיו בדרכן לחתונה, עוררה בה השראה וגעגוע למולדתה שאותה עזבה בגיל צעיר. יוסף ציירה את הנשים באופן מסוגנן ולא נטורליסטי ובצבעוניות בוהקת; גופן ושערן מורכב מצורות גיאומטריות ומעיטורים האופייניים לטקסטיל האתיופי המסורתי. גם כאן מסמלת האורנמנטיקה הטקסטילית את הזהות העצמית והקהילתית, שאותה מנכסת בחזרה האמנית ובאמצעותה היא מספרת על מורשתה ומביעה את כמיהתה לחזור לתרבות הזאת שאבדה בתהליך העלייה לישראל.
זוודיתו יוסף סרי
הטקסטיל האתיופי מופיע כדימוי גם בְּתצלומים ובמיצבים. ממבחר רחב של יצירות בחרתי להציג יצירה אחת – "פייטה" של האמנית זוודיתו יוסף סרי (דימוי 6). יוסף סרי היא אמנית ממוצא אתיופי שעלתה לישראל בגיל צעיר, והיא בוגרת בתי הספר לאמנות של מכללת ספיר ובית ברל.
במיצב, המאזכר את קונבנציית הפייטה המוכרת מפסלו של מיכלאנג'לו (דימוי 7), מוצג בד לבן המפוסל בצורת דמות ישובה על כיסא, שעל ברכיה בגד אתיופי מסורתי – שמלת קמיס המעוטרת ברקמות בצורת צלב וברקמות גיאומטריות. ההקבלה למנח הגוף של ישו הופכת את השמלה לסמל להקרבה, ובאמצעותה מתייחסת האמנית להקרבה הממשית והסמלית של יהודי אתיופיה. רבים מבני ובנות הקהילה מתו במהלך מסעם לישראל, ואלו שהצליחו להגיע לכאן נאלצו לנטוש את תרבותם ולהתאים את עצמם לתרבות המקומית ולאורחות החיים החדשים.
כשמתבוננים ביצירה אפשר מיד להבין כי הבד קשור לתרבות האתיופית המסורתית, והאמנית עושה שימוש בזיהוי זה כדי להעלות לתודעה הציבורית את הנרטיב הקהילתי על ההקרבות הרבות שנעשו בתהליך העלייה לישראל. כך היא קושרת את יצירתה במאבק של הקהילה על הנרטיב ובדרישה לספר את סיפור העלייה בקולה של הקהילה עצמה.
יצירותיהם של שתי האמניות והאמן האלה, שעלו לישראל מאתיופיה עם משפחותיהם בגיל צעיר והתחנכו בארץ, מדגימות את היכרותם מכלי שני עם התרבות החומרית של קהילתם, זאת שמתווכת דרך הזיכרון של הוריהם וחפצים שלקחו עימם מאתיופיה. כמיהתם להתחבר שוב לתרבות של הקהילה שלהם באה לידי ביטוי בדימוי הטקסטילי האופייני ליצירתם. מעניין לראות כי שלושת האמנים בוחרים להציג דווקא דמויות נשיות ועושים שימוש בטקסטיל, שיצירתו מיוחסת באופן מסורתי לנשים.
שלושת האמנים הללו יוצרים כחלק מתנועת המחאה של יוצאי אתיופיה בישראל המובלת על ידי בני דורם. הם רואים עצמם כאקטיביסטים ששפתם היא האמנות, ומבקשים להביע את עמדתם ומחאתם בכלים שלהם.
שלומית לזר – בוגרת תואר ראשון בעיצוב טקסטיל משנקר ותואר שני באמנויות מאוניברסיטת בן גוריון, דוקטורנטית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בהנחיית ד"ר רונית מילאנו; חוקרת קראפטיביזם קווירי – הקשרים בין מלאכות יד לאקטיביזם בהיבט של תיאוריה קווירית; ומנהלת מרכז "בשבילך", מרכז תמיכה מקוון לנשים דתיות גאות.
המאמר הוא חלק מתוך מחקר לתזה שנערך בשנים 2021-2019 במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בהנחיית פרופ' ענבל בן-אשר גיטלר.
מקורות:
בן-דוד ליוי, מירי, 2019. "הבנתי שהאומנות האתיופית היא עולם של השראה ויצירה", זמנים מודרניים, 14.07.2019 https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5550216,00.html
ירדאי, אפרת, "ההיסטוריה הסודית: מה חלקה האמיתי של מדינת ישראל בעליית יהודי אתיופיה?", המקום הכי חם בגיהנום, 13.8.17. https://www.ha-makom.co.il/efrat-true-history/
מסינג, סמדר, 2018. קמיעות וכמיהות, תל אביב: אלמז אמנות אתיופית בישראל, עמ' 25.
פדיה, חביבה, 2013. "שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה". בתוך: שוברות קירות: אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל, בעריכת עלון, קציעה וקשת, שולה, עמ' 101-57. תל אביב : אחותי – למען נשים בישראל.
Burstein, Alon, Norwich, Liora, 2018. "From a Whisper to a Scream: The Politicization of the Ethiopian Community in Israel". In Israel Studies (2): 23
Hoory, Leeron, 2016. "WATCH: Ethiopian-Israeli Artist Creates Gorgeous Paintings to Celebrate Her Heritage", Forward, 20.7.2016. https://tinyurl.com/3wp8tbnu
לקריאה נוספת:
Tegegne, Baruch, Schwartzman Pinchuk, Phyllis, 2008. Baruch's Odyssey: An Ethiopian Jew's Struggle to Save His People. Jerusalem: Gefen Publishing House
