קסם קרמי ומגע מלאכותי

"מסורות הן קונסטרוקציות סימבוליות של העבר בהווה למען העתיד" (Owen Jones, 2000:16)

מבוא

במהלך נסיעת מחקר לבוטסואנה בשנת 2023 התעניינתי בקדרות של שבט הבקח'טלה בא קח'פלה (Bakgatla ba Kgafela) שחי במחוז קח'טלנג (Kgatleng) מאז 1871. ב-2012 הכניס ארגון אונסק"ו את הקדרות של השבט לרשימת המורשת התרבותית הלא-מוחשית לשימור דחוף. התעניינותי התעוררה, בין השאר, כי לא ראיתי הבדל משמעותי בין הקדרות של השבט הזה למסורות קרמיות אחרות בבוטסואנה. פֶנְיוֹ ת'בה, שחקר את הקדרות בדרום-מזרח בוטסואנה, ציין במחקרו כי קיימים "41 קדרים מחמישה 'מרפה' (Merafhe, קבוצות אתניות בבוטסואנה. ד"ג): קח'טלנג, בקוונה, בקח'לדי, בנגוואקטצ׳ה ובלטה…" (Bakgatla, Bakwena, Bakgalagadi, Bangwaketse and Balete) וכי קדרות לא הייתה המלאכה המסורתית הנפוצה ביותר בבוטסואנה (2016 ,Thebe). חוקרת הקראפט באפריקה הדרומית אליזבת טרי, שמיפתה את כלל המלאכות המסורתיות בבוטסואנה בסוף המאה ה-20, טענה כי באותה עת היו כ-4,200 בעלי מלאכה מסורתית בעשר קטגוריות שונות, ורק כאחוז מהם עסקו בקרמיקה (Terry, 2001). ניסיתי להבין למה מכל המלאכות המסורתיות בבוטסואנה דווקא הקרמיקה של שבט הבקח'טלה בא קח'פלה נבחרה והוכרה בייחודיותה. מאמר זה מציג דוגמאות להתפתחות מסורת בהקשרים אפריקאיים שונים, תוך התמקדות בהמצאת מסורות, במטרה להפיק תובנות על תהליך השימור הזה.

תגובת שרשרת של שימור

בכל הקשור למורשת תרבותית יצירתית, הדברים לרוב אינם כפי שהם נראים. מסורות נוצרות ומתפתחות לאורך שנים, ולעיתים פעולת שימור של תהליך מסוים מקפיאה רגע של יצירתיות בהיסטוריה ובולמת את התפתחות העיצוב. בפעולת השימור אנו מנסים לקבע את הטכנה[1], את הדרך שבה הדברים נעשים ואת הדרך שבה אנחנו חושבים שהם צריכים להיעשות בעתיד. פעולה זו קובעת באמצעות שיפוט רטרוספקטיבי שתהליך יצירתי מסוים הוא חלק בלתי נפרד מזהות תרבותית. אונסק"ו הגדירה ב-2021 את מטרות השימור כ"…זיהוי, הגנה, שימור, הצגה והעברה לדורות הבאים של מורשת תרבותית וטבעית בעלת ערך אוניברסלי יוצא דופן" (UNESCO, Operational Guidelines, 2021), אלא שעצם פעולת השימור מעודדת התפתחות יצירתית ולפעמים יוצרת מצבים חדשים לגמרי.

הארכיטקט והחוקר לאנס הוסי מעלה תהיות לגבי זהות ואותנטיות בשימור, והוא עושה זאת באמצעות פרדוקס תזאוס שהוא מייחס לביתן ברצלונה בעיצובם של האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe) והמעצבת לילי רייך (Lily Reich) שנבנה ב-1929, נהרס ב-1930 ונבנה מחדש ב-1986. הוסי טוען שמטרת שימור היא "לא רק לשמר חפצים חומריים אלא להעריך את המורשת התרבותית של הסביבה הבנויה, התלויה הן בתנאים אסתטיים והן בתנאים היסטוריים" (Hosey, 2018). הוא שואל כיצד ייתכן ששני מבנים שנבנו בהקשרים היסטוריים שונים מחומרים שונים ובטכנולוגיות שונות יכולים להיחשב זהים, בהתחשב בכך שכשמכנים בשם זהה שני מבנים (או כל אובייקט) מניחים שיש זהות מוחלטת ביניהם.

כאשר מסורת מתקיימת בהווה, היא הופכת להיות יצירה תרבותית עכשווית המשתמשת ב"חומרים סמליים עתיקים שמצטברים בכל התרבויות האנושיות, בתוך ההקשר החדש" (Hobsbawm, 1983). כך מתרחשת היברידיזציה בין הצורות או המושגים המסורתיים הישנים לבין שימושם העכשווי (Desai, 1993). התוצרים החדשים הם פיתוחים אינהרנטיים של התרבות העכשווית (Hanson, 1989; Kirshenblatt-Gimblett, 1995; Fairweather, 2006). יש דוגמאות רבות של מעצבים המשתמשים באיקונוגרפיה, בצורות ובצבעים מהעבר לסימול אותנטיות ובו בזמן משלבים מאפיינים עכשוויים ליצירת זהות עכשווית חדשה (Ashby, 2010; Crowley, 1992; Goss, 2020).

למשל כשאונסק"ו הכירה באדריכלות הבין-לאומית של תל אביב כ"עיר הלבנה" בשנת 2003, החלה תגובת שרשרת ששינתה את ההתפתחות העירונית ויצרה מציאות חדשה. לאחר ההכרה אימצה מועצת העיר החלטה שלא ייבנו גורדי שחקים במרכז העיר. כפי שההיסטוריונית רחל גוטסמן והאדריכל וההיסטוריון ג׳רמי הופמן ציינו במאמרם המשותף, זה היה השינוי הראשון בסדרת שינויים שהיטיבו עם בעלי נכסים, יזמים ותושבים והעלו את הביקוש לדיור באזור. נלוו לכך גם פעילויות תרבותיות כמו תערוכות אדריכלות וספרים, הקמה של מלונות בוטיק יוקרתיים ושיווק מזכרות, קישוטים ויצירות אמנות שנסמכו על דימוי העיר הלבנה (Gottesman and Hoffman, 2019: 475). ההתפתחויות האלה נחשבות לחיוביות ולכאלה שיש להן השפעה ניכרת על התרבות ועל הכלכלה. לפיכך כאשר מתחילה תגובת שרשרת כזו עלינו לשאול את עצמנו מדוע מסורת או מורשת תרבותית מסוימות נבחרות לשימור.

שימור ואותנטיות באמנות אפריקאית

כחוקר עיצוב ואמנות באפריקה עניינו אותי לעיתים קרובות חפצים ותהליכי יצירה הנחשבים לתרבות מסורתית או אותנטית. מטבע הדברים אני מודע לכך שלכל מסורת יש תאריך המצאה. כפי שכתב ההיסטוריון אריק הובסבאום, המסורות "מבקשות להנחיל ערכים ונורמות התנהגות על ידי חזרתיות, מה שמרמז באופן אוטומטי על המשכיות של העבר" (Hobsbawm, 1983). כך יש להתייחס למסורות לא כתופעות טבעיות אלא כתוצרי תרבות שהומצאו בהקשר היסטורי ספציפי למטרות חברתיות, דתיות או לאומיות. חוקר התרבות והאנתרופולוג אלן האנסון (Hanson, 1989) כתב על המאפיינים הדינמיים של מורשת. לטענתו, "תרבות מסורתית" היא המצאה שנוצרה לצרכים עכשוויים יותר מאשר מסורת יציבה ובלתי משתנה מהעבר. גם כשמסורות תורמות להתגבשותן של זהויות אתניות או לאומיות, נראה שהן בעיקרן "פרקטיקה דיסקורסיבית ובררנית ביותר, המתקיימת בעיקר כדי לתת ממשות לדימוי המופשט של האומה" (van Robbroeck, 2004). כבכל מקום, גם תרבויות אפריקאיות ממציאות מסורות כחלק מאג'נדה פוליטית ליצירתן או לחיזוקן של זהויות אתניות ולאומיות (Beidelman, 1978; Forster, 1994; Goss, 2020). 

באמנות אפריקאית המושגים "מסורת" ו"שימור" טעונים מבחינה היסטורית ומעלים שאלות חוזרות ונשנות באשר לאותנטיות ולמקוריות. חשוב לציין כי כשאנחנו מתייחסים לאמנות אפריקאית, אנחנו נוהגים לכלול בה גם חפצים שימושיים, וזאת למרות ההבחנה האירוצנטרית בין האסתטי לשימושי – בין עיצוב לאמנות. שאלות אלו העסיקו חוקרים בתחום מאז המאה ה-19, וביתר שאת בעקבות השיח הפוסט-קולוניאלי. היסטוריונים של אמנות אפריקאית ואוצרי מוזיאונים הגדירו פריט אמנות אפריקאית כאותנטי רק אם מקורו היה מזוהה עם מקום ספציפי ונעשה בו שימוש רק על ידי אותה חברה מסורתית שיצרה אותו. כניסתם של כלכלות מזומנים וקולוניאליזם, התגברות היבוא והיצוא של סחורות וסוגים חדשים של פטרונות מצד מיסיונרים, פקידים קולוניאליים, סוחרים, תיירים ואליטות מקומיות חדשות, נחשבו כקו פרשת המים של האותנטיות. 

כך, במחקרי אמנות אפריקאית הוביל קו מחשבה לא-ביקורתית אפריורית של "לפני/אחרי" הקולוניאליזם (שהגיע לשיאו בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). על פי התפיסה הזאת, יצירה פרה-קולוניאלית היא אותנטית כי לא הושפעה מהתערבות מערבית (Kasfir, 1992). לכן כשניסו להכריע אם פריט או תהליך כלשהם הם אותנטיים, היה חשוב לשאול שאלות כמו, האם זוהי יצירה אפריקאית מקורית? האם נעשה בה שימוש בהקשר מסורתי? האם שימשה לטקס שבטי? האם יוצרה למטרות מסחריות או כמזכרת? 

בנייה והמצאה של מסורת ומורשת בתרבויות אפריקאיות הן בדרך כלל תגובה לקולוניאליזם ולזרם הנכנס של תרבויות זרות, או כאמור רצון להדגיש את ה"אפריקאיות" כחלק מאג'נדה פוליטית ליצירת זהויות לאומיות או חיזוקן. בדרך כלל פרקטיקות שנתפסות כאנטי-הגמוניות נדחות ואינן משמשות לגיבוש המסורת, ובאפריקה רק המנהגים שמשרתים את האינטרסים ואת גיבוש הזהות של האליטות הילידיות מוכרים כמסורת מקומית (Desai, 1993). לכן, כשמתייחסים לשימור יצירות מסורתיות אפריקאיות, יש לשאול כמה שאלות יסוד כמו, כיצד אנחנו מגדירים מסורת, מהם המאפיינים הדומיננטיים או החיוניים שמצדיקים שימור ואילו תמורות, השפעות חיצוניות והמצאות אינן משנות באופן מהותי את המסורת.

המצאות אפריקאיות

אבקש להציג כמה דוגמאות להמצאת מסורות באפריקה באמצעות היברידיזציות ושילובים היסטוריים, השאלות, אימוצים ועוד, שתרמו ליצירת זהויות תרבותיות ולאומיות. הראשונה היא ה"קובו" (Kobo) שמיכה בשפת הססוטו (Sesotho) הנחשבת ללבוש לאומי של הקבוצה האתנית בסוטו (Basotho) בממלכת לסוטו (Lesotho). "הבסוטו גאים בשמיכה כלבוש המסורתי שלהם. היא הפכה לפריט לבוש חשוב הנחשב חיוני בטקסים שונים" (Mathabo, 2012: 98), או כפי שהאנתרופולוג דן בוסקו ציין בתמציתיות: "הבסוטו עסוקים בשמיכות" (Bosco, 1981: 23). יש בלסוטו מגוון שמיכות בגדלים שונים המשמשות לכמה סוגים של טקסי חניכה ומעבר, והשימוש הנרחב בשמיכות מצביע על שילובן המלא בחיים החברתיים והתרבותיים של הבסוטו (Karstel, 1995: 217). בנוסף לכך בשפת הססוטו המילה קובו משמעותה חום, וחשיבותה בתרבות הבסוטו מתבטאת במספר רב של פתגמים וביטויים ציוריים (Nakin and Kock, 2016: 121), רבים מהם בעלי משמעויות מגדריות עם רמיזות מיניות. לתפיסתו של בוסקו השמיכה אף הפכה לסמל של האנטומיה הנשית. אלא שהשמיכות בלסוטו יוצרו בבריטניה ויובאו לממלכה בתקופת שלטונו של המלך מושושו (Moshoeshoe) הראשון בשנות ה-70 של המאה ה-19. החוקרת מירטל קארסטל מתארת את ההקשר ההיסטורי בין תהליך האימוץ של הקובו כלבוש מסורתי לקולוניזציה של לסוטו כמדינת חסות בריטית ב-1867, כשמוצרי לבוש ופריטים מערביים הפכו נגישים יותר. העובדים במכרות היהלומים בקימברלי (Kimberley) בדרום אפריקה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19 שבו ללסוטו עם כוח קנייה רב יותר, מה שהפך את המוצרים אלה לזמינים; והגידול באוכלוסייה דרש חלופות לעור הקרוס (Kaross) המסורתי. כך אומצה בשנות ה-70 של המאה ה-19 המסורת ה"שאולה" או ה"מומצאת" הזו בלסוטו (Karstel, 1995).

הדפסי שעווה על טקסטיל (Dutch Wax Prints) הם מסורת נוספת שאומצה במערב אפריקה במהלך המאה ה-19 והתפשטה מאוחר יותר לכל רחבי היבשת. בדים אלה "מכונים לעיתים קרובות 'הדפסים אפריקאים', והם מהווים ז'אנר מובחן של בד שהפך לסמל זהות אפריקאית ברחבי היבשת ומחוצה לה" (Boateng, 2021). אלא שמקור ההדפסים אינו אפריקאי, והמסורת הזאת למעשה מומצאת. במקור הם נוצרו כניסיון לחקות את טכניקת הבטיק (Batik) האינדונזית ולהפיק אותה באופן תעשייתי כדי למכור אותה במושבות ההולנדיות במזרח הרחוק (אינדונזיה של היום). הבדים האלה לא התקבלו בשוק המיועד "שהתרגל לעידון ולעבודת יד מדויקת, ולכן היצרנים האירופיים עבדו על יצירת שוק חדש במערב אפריקה" (Nobler, 2021: 1), שם, כך נראה, הם נקלטו בברכה. היצרניות המרכזיות של הבדים האלה היו חברות הולנדיות, אך סוחר סקוטי בשם אֶבֶּניזֶר בראון פלמינג (Ebenezer Brown Fleming) הציג אותם בחוף הזהב (גאנה של היום) ובאזורים נוספים במערב אפריקה הבריטית בסביבות 1890[2]. כיום, למרות מקורם התעשייתי האירופי, הדפסי שעווה על טקסטיל מזוהים ברחבי העולם עם אסתטיקה אפריקאית. 

המצאה נוספת הקשורה לטקסטיל ולאופנה היא שמלת הבוסוטי (Busuuti) או הגומסי (Gomesi) שלובשות נשים אוגנדיות. שמלה זו שולבה ברבות מהמסורות של בני הבגנדה (Baganda), כמו למשל בנדוניה בנישואים מסורתיים. "…בבוגנדה יש לספק לאם הכלה שמלה (בוסוטי), שבעבר הייתה מבד קליפת עץ […] ולדודה מצד האב, בוסוטי" (Nsereko, 1975: 685). תחילה נועדו השמלות לחתונות ולמועדים רשמיים, אבל כיום נלבשות הבוסוטי גם ביום-יום על ידי נשים ממעמד גבוה בכפרים באוגנדה (Stairs, 2002). כך אימצו למעשה בני הבגנדה תרומה קולוניאלית והפכו אותה ללבוש המסורתי שלהם (Nyanzi et al, 2008: 523). את השמלה עיצבו חייטים הודים שהגיעו למזרח אפריקה בעקבות הקולוניזציה הבריטית במאה ה-19. עיצובה מיוחס לחייט מגואה (Goa) בשם קָאֶטָאנוֹ מִילַאגרֶס גומס (Caetano Milagres Gomes), ומכאן השם גומסי, שעיצב ב-1905 שמלה מבד קליפת עץ מסורתי לטקס הנישואים של בת מלך בגנדה. בד קליפת העץ של בני הבגנדה שבדרום אוגנדה שימש בעבר רק להכתרות וללוויות (UNESCO, Decision CONF 010 VIII.38 Review of Nominations to the World Heritage List, 1978). כך, פרט ליצירת עיצוב חדש לשמלה, הוסיף העיצוב המומצא שימוש מסורתי חדש של בד קליפת העץ כחומר גלם עבור שמלת כלולות.

המצאות אתיופיות

הכנסיות החצובות בסלע בלליבלה (Lalibela), אתיופיה, הן 11 כנסיות מהמאה ה-13 שנחצבו כמונוליתים בסלע ושוכנות באזור הררי בלב אתיופיה. לליבלה, שהפכה במהלך המאה ה-11 למרכז השלטון האתיופי, על שמו של מלך משושלת זגווה (Zagwe), תופסת מקום מרכזי בהתפתחות הנצרות האתיופית ומשמשת כמוקד עלייה לרגל. לאותו מלך יוחס ייסוד הכנסיות החצובות בסלע בהשראת ביקור בירושלים. הכנסיות האלה הוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1978 (UNESCO, Decision CONF 010 VIII.38 Review of Nominations to the World Heritage List 1978) ובעקבות ההכרה בהן פותחו בעשורים האחרונים מוצרים מסחריים חדשים בתחומי מלאכה שונים שהתבססו על המודל החזותי של הכנסיות. התהליך החל בפרויקט "פיתוח יכולות" של אונסק"ו בלליבלה ב-2004, שיזם עיצוב וייצור של מוצרים לשיווק מסחרי המבוססים על הכנסיות. כחלק מההכשרה לעידוד היצירתיות, הוצגו לבעלי המלאכה המשתתפים בפרויקט רפרנסים ויזואליים פשוטים מהכנסיות לשם השראה והתאמת המוצרים לצורכי השוק. בפועל נבנה מילון צורני חזותי המבוסס על אלמנטים אדריכליים שבהם השתמשו בעלי מלאכה מקומיים, תוך העברת מסורת חזותית מתחום אחד (אדריכלות) ליצירת עיצובים עכשוויים בתחומים אחרים. האדריכל הצרפתי שחי ופעל באתיופיה, ז׳ק דובואה, מדגיש את אופן השימוש במסורת בפרויקט: "חלונות הכנסיות שובצו כאלמנטים עיצוביים מבוססים; צורות שכבר מוכרות לכם במהלך הזמן והופכות ל'ארכיטיפ' מכיוון שהן שומרות על עקרונות פשוטים ומשמשות כנקודות ייחוס לזיכרון הקהילה" (Dubois, 2008: 36).

המצאה אתיופית נוספת היא כיסא אקסום (Aksum), הנמכר לתשתית התיירות ברחבי אתיופיה, כגון בתי מלון, בתי קפה ומסעדות תרבות[3] ומהווה סמל לתרבות אתיופית אותנטית. ייצור הכיסאות החל להתפשט במהירות בנגריות ובסדנאות ברחבי המדינה זמן קצר לאחר תחילת פרויקט "פיתוח היכולות" של אונסק"ו בלליבלה. תוך שימוש בתהליך יצירתי דומה המתבסס על ארכיטיפים מסורתיים מאתר היסטורי והפיכתם למוצרים עכשוויים, עוצב הכיסא כמיזוג עכשווי בין כיסא אוכל מערבי לבין הסטלות (stelae) ההיסטוריות מאקסום שבצפון אתיופיה. הסטלות מאקסום הן אנדרטאות אבן מונוליטיות שהוקמו בממלכת אקסום העתיקה שבצפון אתיופיה בתקופה הנוצרית המוקדמת בין המאות הרביעית לשישית לספירה. המיזוג הזה, כמו בפרויקט "פיתוח היכולות" בלליבלה, הדגיש שימוש במילון צורני מסורתי מאתרי מורשת אתיופיים ליצירת מוצרים חדשים. כך, אף שכיסאות אקסום מוצגים כמסורתיים ומתקבלים ככאלה, הם למעשה המצאה עכשווית (Goss, 2020) .

הקדרות של בני הבקח'טלה בא קח'פלה (Bakgatla-baga-Kgafela) בבוטסואנה

מלאכת הקדרות של בני הבקח'טלה בא קח'פלה החלה במאה ה-19 במוצ'ודי (Mochudi) שבבוטסואנה, לאחר שחלק מהשבט היגר לשם ב-1871 ממורולנג (Moruleng) שבדרום אפריקה. בשני מרכזי התרבות האלה עסוקים כיום בשימור מסורות ומורשת תרבותית באמצעות תהליכים וחפצים תרבותיים בלתי מוחשיים ומוחשיים.

מלאכת הקדרות נחשבת לתהליך המשלב מערכת כישורים ייחודית של נשים שעוברת לבנות ולנכדות דרך תצפית ותרגול. מעל התהליך שורה הילה רוחנית-מסורתית אותנטית שמתבטאת בכל שלבי הייצור של הכדים, ו"רוב העוסקות במלאכה מעניקות הכרה רוחנית לאבותיהן, שלדבריהן העבירו להן את הכישורים דרך חזיונות וחלומות" (UNESCO, Nomination file no. 00753, 3-4. 2012).

בשלב איסוף החומר מתקשרת הקדרית עם אבותיה באמצעות מדיטציה כדי שידריכו אותה כיצד להגיע למיקום האידיאלי של החומר. החומר מיוצר משילוב חרסיות שנכתשו יחד במכתש ועלי, נופו ועורבבו עם מים. הכדים מעוצבים באופן ידני (ללא אובניים), נבנים כלפי מעלה בעזרת לוחות חומר מהבסיס ועד השפה ומוחלקים באמצעות מקל עץ.

רוב התהליכים המסורתיים הללו נשמרים גם אצל יתר הקדרים מחמש הקבוצות האתניות הנוספות בדרום-מזרח בוטסואנה (Thebe, 2016: 339). תהליכים מסורתיים דומים מתקיימים בכפרים נוספים של קבוצות אתניות שונות, כמו גבאנה (Gabane), מולפולולה (Molepolole) ומנאלדי (Manaledi) (UNESCO, Nomination file no. 00753, 3-4. 2012). במולפולולה צפיתי בהדגמת תהליך דומה לזה של שבט הבקח'טלה בא קח'פלה במוצ'ודי שכלל איסוף ויצירת החומר; עיצובו – בנייה ידנית בלוחות מהבסיס עד השפה ולאחר מכן דיקוק והחלקה בעזרת מקל עץ; ושריפת הכד בבור עם עץ מקומי שנאסף.

בשאר המקומות הכישורים עוברים לרוב גם דרך הנשים במשפחה. כאשר האנתרופולוגים-ארכיאולוגים פניו ת'בה וקארים סאדר חקרו את הקדרות בדרום-מזרח בוטסואנה, הם בחנו את הנחת היסוד שקיים קשר הדוק בין זהות אתנית לתרבות חומרית (כלומר שלתרבות וזהות אתנית יש מאפיינים חומריים ייחודיים). המסקנה שהסיקו היא שההבדלים בצורת הכלים קשורים דווקא במערכות הלמידה, כגון מערכת החונכות בקדרות, ולא לשפה ולאתניות. לכן הקדרות באזור היא במידה רבה מסורת החוצה קבוצות אתניות (Thebe and Sadr, 2016: 86).

הכדים השונים של בני הבקח'טלה בא קח'פלה 

"מעבר לכול, ובניגוד מוחלט לאופן שבו נוטים לחשוב עליהן, זהויות נבנות באמצעות הבידול" (Hall, 1996: 4)

בהתחשב בכך שהקדרות בבוטסואנה מהווה רק אחוז קטן מאוד מייצור המלאכות המסורתיות ושיש דמיון גדול בתהליכים היצירתיים של הקבוצות האתניות השונות, עולה השאלה: במה שונה הקדרות של בני הבקח'טלה בא קח'פלה שדווקא היא קיבלה יחס מיוחד ונתפסה כייחודית וכראויה להכרה כמורשת תרבותית? כדי לענות על כך, נראה כי יש לכלול גורמי השפעה נוספים מהזהות והמסורת האתניות היוצרים את הבידול. חוקר התרבות סטיוארט הול טוען כי זהות אינה רק עוסקת בעבר ובהווה, אלא משתמשת בהיסטוריה, בשפה ובתרבות כמשאבים להגדרת מה ש"עשוי להיות". זהויות "…קשורות להמצאת מסורת לא פחות מאשר למסורת עצמה, ובכך מחייבות אותנו לקרוא אותן לא רק כחזרה אין-סופית אלא כ'אותו הדבר המשתנה'" (Hall, 1996: 4).

אז כיצד ייתכן שכדים מקבוצות אתניות שונות שאין ביניהם הבדלים משמעותיים, שמיוצרים באותו תהליך עיצוב ועם מרכיבים חומריים דומים; שתהליכי איסוף חומרי הגלם שלהם דומים; שטכנולוגיות הייצור שלהם זהות – עיצוב ושריפה; שלכולם מספר הולך ופוחת של שושלות נשים יוצרות; ושלכולם שימושים תרבותיים דומים, לא זוכים לאותו היחס בשימור? אפשר היה להניח שאם יש כל כך הרבה מאפיינים דומים, כל הקבוצות האתניות השונות ייחשבו דומות או זהות. אלא מה שהול כינה "רכיבים משפיעים נוספים", יוצרים בקדרות של בני הבקח'טלה בא קח'פלה בידול שבונה את הנרטיב הייחודי שלהם. כאן, בתמצית הנרטיב שלהם משולבים שני רכיבים מהותיים מבדלים: רוחניים והיסטוריים.

הנרטיב הראשון הוא המהות הרוחנית של התהליך שמודגשת בכל התיעודים והמצגות. "רוב העוסקות במלאכה מעניקות הכרה רוחנית לאבותיהן, שלדבריהן העבירו להן את הכישורים דרך חזיונות וחלומות" (UNESCO, Nomination file no. 00753, 3-4. 2012). קדריות בקח'טלה בא קח'פלה שמות דגש רב על הפן הטקסי של הקשר לאבותיהן בשלב איסוף האדמה, כשהן מתקשרות דרך מדיטציה כדי למצוא את המקום האידיאלי, שכן מקורות האדמה שייכים לאבותיהן. אם אמצעי הזהירות הללו אינם ננקטים, לא תיאסף אדמה (UNESCO. Earthenware Pottery, 2016). הקדריות או "שומרות האדמה", כפי שהן מכונות, חייבות גם להקפיד ולשמור על איסורים מחמירים במהלך האיסוף והייצור. בתקופות עבודות הקדרות עליהן להימנע מפעילות מינית, וכמו כן אסור להן לעבוד בתקופת אבל או בזמן הווסת החודשית. אצל הקדריות רווחת האמונה שכל "חוסר טוהר" משפיע לרעה על התהליך, ולכן לצורך טיהור השתמשו הקדריות בצמחי מרפא סודיים (UNESCO. Earthenware Pottery, 2016: 4).

הנרטיב ההיסטורי כולל את הנסיבות הכלכליות-פוליטיות של בני הבקח'טלה בא קח'פלה בבוטסואנה בהשוואה לאלה שבדרום אפריקה. קבוצת הבקח'טלה מבוטסואנה גורשה ב-1871 מאדמותיה על ידי האפריקאנרים בדרום אפריקה, וההפרדה התעצמה עם הקמת שתי המדינות: דרום אפריקה ומאוחר יותר בוטסואנה. במשך שנים רבות, בתקופת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לאור המדיניות הגזענית שדגלה בעליונות לבנה והנתק של דרום אפריקה משכנותיה האפריקאיות, המצב היה מסובך עוד יותר. 

ההבדל הראשון הוא הפער הכלכלי הקיצוני בין שתי הקבוצות. מורולנג שבדרום אפריקה ממוקמת על חגורת הפלטינום של רסטנברג (Rustenburg), אחד המצבורים הגדולים בעולם של פלטינום, ולכן הקבוצה הדרום אפריקאית נהנית מתמלוגים עצומים מהמכרות. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הפכה קבוצת מורולנג לאוטונומית ולאחת הקבוצות האתניות העשירות ביותר בדרום אפריקה (Pörsel, 2014). "למורולנג יש נכסים הכוללים חוות, מכרות פלטינום, שמורות ציד, בתי מטבחיים וקניונים בשווי של כ-40 מיליארד רנד, בעוד שבמוצ'ודי השבט נאבק כלכלית לקיים את עצמו ועדיין תלוי לחלוטין בממשלה עבור שירותים בסיסיים" (Kgamanyane, 2020). בנוסף לכך הבדלים בחקיקה בין דרום אפריקה לבוטסואנה הובילו לשינוי במוקד הכוח המסורתי ממוצ'ודי למורולנג. מה שאף העצים את העניין הוא שהחקיקה בבוטסואנה נוטה להמעיט בהשפעתם של מוסדות מסורתיים ולשלוט בהם; בעוד שבדרום אפריקה הממשלה שלאחר שלטון האפרטהייד מעצימה את הקהילות מסורתיות. כתוצאה מכך, בני הבקח'טלה בא קח'פלה המפוצלים משני צידי הגבול בין דרום אפריקה לבוטסואנה, נאלצים להתמודד עם מציאות חוקית שונה וכפועל יוצא מתנאים שונים בכל מדינה (Pörsel, 2014: 266). הקרע, הכוח שעבר לקבוצה אחת, ההבדלים הכלכליים העצומים והוויכוחים על מי צריך להחזיק במנהיגות מסורתית החריפו מחלוקות פנימיות רבות בין מוצ'ודי למורולנג. בנוסף לכך התנהלו מאבקים משפטיים רבים בין שני פלגי הקבוצה שכללו תביעות על הונאה ומעילה ותביעות לגבי הזכויות המסורתיות לשלטון; והופיעו מתנגדים לאחדות השבטית של שתי הקבוצות, הטוענים כי היא הסתיימה בחלוקת המנהיגות במאה ה-19 (Pörsel, 2014: 264). השיא של המחלוקות בין שתי הקבוצות הללו התרחש בערך בזמן רישום הקדרות על ידי אונסק"ו בשנת 2012.

סיכום: קסם קרמי

נראה כי מסורת הקדרות של בני הבקח'טלה בא קח'פלה הומצאה עם תחילת ההתיישבות בבוטסואנה ב-1871. ההמצאה הזאת היא אינה תופעה תרבותית נדירה, והיא דומה להמצאת מסורות בכל התרבויות. אך הרישום של תהליך הקדרות ברשימת המורשת התרבותית הלא-מוחשית הזקוקה לשימור דחוף של אונסק"ו הוא הרבה יותר משימור של מסורת. אף על פי שהקדרות נוצרת בתהליך יצירתי מדהים, לא נראה שהיא שונה באופן משמעותי בעיצובה ובתהליך ייצורה ממסורות קדרות אחרות של קבוצות אתניות שכנות בבוטסואנה. עם זאת, היא בולטת בזכות הנרטיב הייחודי שלה. נרטיב זה מורכב מנסיבות רוחניות והיסטוריות, המדגישות באמצעות הבידול את מה שדסאי כינה "אינטרסים של האליטות הילידיות" (Dessai, 1993). רישום הקדרות על ידי אונסק"ו מהווה התערבות חיצונית בדיונים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים הפנימיים המתמשכים של בני הבקח'טלה בא קח'פלה ומשפיע על האיזון העכשווי ביניהם דרך השימור. כך אותו מגע מלאכותי של שימור הקדרות יוצר תגובת שרשרת המטה את הכף לטובת המורשת שבבוטסואנה ולא לטובת הפלג הדרום אפריקאי.

ד״ר דיויד גוס – צייר, חוקר ומרצה בתחומי ההיסטוריה והתיאוריה של העיצוב ובאמנות ועיצוב באפריקה. מרצה ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה, מכללת שנקר להנדסה, עיצוב ואמנות, רמת גן; בתוכנית לימודי אפריקה, אוניברסיטה בן גוריון בנגב, באר שבע; ובחוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב.

נסיעת המחקר לבוטסואנה בפברואר 2023 התאפשרה בזכות התוכנית "African Sustainable Communities International MA Program" של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ומכללת שנקר להנדסה, עיצוב ואמנות, רמת גן, ישראל. הביקור כלל הרצאה סמינריונית במחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת בוטסואנה, שכותרתה: "'קסם קרמי' – ייצור כלי חרס במחוז קח'טלנג בבוטסואנה בהקשר של שימור, אבולוציה והמצאת מסורת". 

בהוקרה רבה ולזכרה של פרופ׳ סתוניה טספו מוסימה (Sethunya Tshepho Mosime), חוקרת מרצה ועמיתה מאוניברסיטה בוטסואנה ובתוכנית ללימודי אפריקה בבן גוריון שסייעה רבות בנסיעת המחקר. 

מאמר זה מבוסס על הרצאה בכנס ומאמר שפורסם בעקבותיו במרץ 2024:

Goss, David, "Artificial Touch: Design Thinking in Relation to Conservation, Evolution and the Invention of African Tradition", Prague – Heritages: Past and Present – Built and Social, AMPS Conference Proceedings Series 35.3, AMPS VŠFS Prague and the Czech Technical University, 28-30 June, 2023, chap. 1, pp 1-17.

מקורות:

Ashby, Charlotte, 2010, "Nation Building and Design: Finnish Textiles and the Work of the Friends of Finnish Handicrafts". Journal of Design History 23 (4): 351-365

Beidelman, Thomas. O, 1978, "Chiefship in Ukaguru: The Invention of Ethnicity and Tradition in Kaguru Colonial History". The International Journal of African Historical Studies, 11( 2): 227-246

Boateng, Boatema, 2021, "Not African? Contested Origins of Wax Print and Its High-Fashion Appropriation". The Textile Museum Journal, University of Texas Press, 118-137

Bosko, Dan, 1981, "Why Basotho Wear Blankets", African Studies Journal, Witwatersrand University Press, 40 (1), 23-32.

Crowley, David, 1992, National Style and the Nation State: Design in Poland. From the Vernacular Revival to the International Style. Manchester: Manchester University Press

Desai, Gaurav, 1993, "The Invention of Invention", Cultural Critique 24: 119-142

Dubois, Jacques, 2008, Roots and Flowerings of Ethiopia’s Traditional Crafts (UNESCO Publication for the Ethiopian Millennium, UNESCO, Addis Ababa

Fairweather, Ian, 2006, "Heritage, Identity and Youth in Postcolonial Namibia", Journal of Southern African Studies 32 (4): 719-736

Forster, Peter G, 1994, "Culture, Nationalism, and the Invention of Tradition in Malawi", The Journal of Modern African Studies, 32 (3): 477-497

Goss, David, 2020, "The Invention of a Chair Tradition in Ethiopia: A Case Study of Liminoid Design", Journal of Design History, 33 (3), Oxford University Press: 243-258

Gottesman, Rachel, and Jeremie Hoffmann, 2019, "Actual and Intangible in Tel Aviv: A Reexamination of Conservation Strategies in a Modern City", Reshaping Urban Conservation. Creativity, Heritage and the City, 2. edited by Ana Pereira Roders and Francesco Bandarin, Springer, Singapore: 473-482

Hall, Stuart, 1996, "Introduction: Who needs identity?", Questions of Cultural Identity, edited by Hall, Stuart and Paul du Gay, London: Sage Publications: 1-17

Hanson, Allan, 1989, "The Making of the Maori: Culture Invention and Its Logic,” American Anthropologist, New Series, 91 (4): 890-902

Hanson, Allan and Kirshenblatt-Gimblett, Barbara,1995, "Theorizing Heritage", Ethnomusicology 39 (3): 367-380

Heidegger, Martin, 1951, "Building Dwelling Thinking”, Basic Writings: From Being and Time to the Task of Thinking, edited by Krell, David Farrell. New York: Harper Perennial, (2008): 347-367

Hobsbawm, Eric, 1983, "Introduction: Inventing Traditions", The Invention of Tradition, edited by Eric Hobsbawm and Terence E. Ranger, Cambridge: Cambridge University Press, 1-14

Hosey, Lance, 2018, "The Ship of Theseus: Identity and the Barcelona Pavilion(s)", Journal of Architectural Education, 72 (2): 230-247

Kgamanyane, Joseph, "Bakgatla salivate at Moruleng wealth", The Patriot on Sunday, 2.11.2020, https://tinyurl.com/yjdvrtcn, (Retrieved 24.8.2023)

Karstel, Myrtle and National Museum (Bloemfontein) 1995, The Basotho Blanket Borrowed but Traditional. Bloemfontein: Nasionale Museum.

Kasfir, Sidney Littlefield, 1992, "African Art and Authenticity: A Text with a Shadow", African Arts; 25 (2): 40-53+96-97

Khau, Mathabo, 2012, "Gender and the politics of the Basotho blanket", Was it Something I Wore?: Dress Identity Materiality, Relebohile Moletsane, et al . (eds), HSRC Press, 95-111

Nakin, M. R., & Kock, I. J, 2016, "Insights into translation and the original text: Thomas Mofolo’s Chaka", Tydskrif Vir Letterkunde, 53 (2):117–127 

Nobler, Leslie, 2021, "African Pattern, Identity, and Relevance in Contemporary Textile and Fashion Design", The International Journal of Design in Society, 15 (1): 45-58

Nsereko, D. D, 1975, "The Nature and Function of Marriage Gifts in Customary African Marriages:", The American Journal of Comparative Law 23 (4): 682-704

Nyanzi, Stella; Nassimbwa Justine; Kayizzi, Vincent, and Kabanda, Strivan, 2008, "'African Sex Is Dangerous!' Renegotiating 'Ritual Sex' in Contemporary Masaka District", Africa: Journal of the International African Institute 78 (4): 39-518

Owen Jones, Michael, 2000, ‘"'Tradition' in Identity Discourses and an Individual's Symbolic Construction of Self", Western Folklore, 59 (2), The Meaning of Tradition, 115-141

Pörsel, Christine, 2014, "Unity, diversity or separation? The Bakgatla-ba-Kgafela in the borderlands of southern Africa". Historia. 59 (2): 252-268 

Stairs, David, 2002, "Okuwangaala: The Persistent Vitality of the Vernacular", Design Issues, 18 (3): 70-88 

Terry, Elizabeth M., 2001, "An overview of the Botswana handicraft sector", Botswana Notes and Records", 33, The Botswana Society, 129-130

Thebe, Phenyo Churchill, 2016, "Our Past, Our Present, and, Most Importantly of All, Our Future", Botswana Notes and Records, 48, A Special Issue on P Humanities at UB and Botswana’s 50 Years of Independence, 338-350

Thebe, Phenyo Churchill., and Sadr, Karim, 2017, "Forming and Shaping Pottery Boundaries in Contemporary South-Eastern Botswana", The African Archaeological Review 34 (1): 75-92

UNESCO, Decision CONF 010 VIII.38 Review of Nominations to the World Heritage List, 1978

UNESCO, Earthenware pottery-making skills in Botswana’s Kgatleng District, Nomination file no. 00753, 3-4. 2012

UNESCO, Earthenware pottery-making skills in Botswana’s Kgatleng District, Report on the status of an element inscribed on the List of Intangible Cultural Heritage in Need of Urgent Safeguarding, Urgent Safeguarding List Report ICH-11 – Form, December 14, 2016

UNESCO, Operational Guidelines for the Implementation of the World Heritage Convention, WHC.21/01, July 31, 2021

van Robbroeck, Lize, 2004, "Reimagining South African Heritage: Two Ten Years of Democracy Exhibitions", African Arts, 42-47+94.