המאמר הזה נכתב ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני שבעה באוקטובר והלחימה המתמשכת בעזה ובצפון. חיינו השתנו מהקצה אל הקצה, והמלחמה משפיעה על כל היבט בחיינו ומן הסתם גם על העיסוק האמנותי. מאמר זה עוסק בתגובה אמנותית למלחמה באוקראינה, אך יש בו משום דוגמה לאופן שבו האמנות בכלל ומלאכת היד בפרט מגיבות למלחמות ולאירועים פוליטיים לאורך ההיסטוריה האנושית.
בעשרים וארבעה בפברואר 2022 פלשו כוחות רוסיים לאוקראינה במטרה לכבוש שטחים נרחבים ממנה כחלק מעימות מתמשך בין המדינות שהחל ב-2014. מלחמה זו בין רוסיה לאוקראינה סוקרה באופן נרחב ברחבי העולם, ודעת הקהל העולמית צידדה ועודנה מצדדת באוקראינה (2023 ,Ray). גם הציבור הישראלי לא נותר אדיש. אזרחים ואזרחיות ממוצא אוקראיני שמשפחותיהם מתגוררות באוקראינה, או אחרים המזדהים עם הלאום האוקראיני, חשו ביתר שאת את השפעת הלחימה ואת הדיכוי הרוסי וביטאו את תחושותיהם באמצעים שונים ומגוונים. במאמר זה אציג את תגובתן לפלישה של אמניות ישראליות ממוצא אוקראיני שבחרו במדיום של מלאכת יד ככלי להבעת התנגדות ללחימה והזדהות עם אזרחי ואזרחיות אוקראינה. אנתח את הבחירה במדיום זה כאמצעי בעל משמעות אישית ולאומית עבור אותן אמניות ואת האופן שבו הן בוחרות להשתמש בו.
מלאכות היד בתחום הטקסטיל, ובהן רקמה, תפירה וסריגה, הן מדיום נשי בעיקרו, והדימויים שבהן משקפים ערכים, אמונות, מנהגים וסמלים. לצד התוכן הפורמלי הקראפט טעון בהקשרים חברתיים, מעמדיים ופוליטיים. בספרה על הרקמה האירופית מתקופת הרנסנס ועד ימינו מסבירה רוזיקה פארקר (Rozsika Parker) כי הרקמה היא פרקטיקה תרבותית המערבת איקונוגרפיה, סגנון ותפקיד חברתי. לטענתה מאז ימי הביניים נקשרה הרקמה לאידיאל של נשיות בעולם המערבי בהתאם לזמן ולתקופה, וכך גם התכנים והנושאים של הדגם הרקום. מכיוון שאת רוב הרקמות יצרו נשים, הן רוויות בסמלים של בית, אימהוּת וילדוּת תמימה וטהורה ומעוררות מחשבות על נשיות ומיניות נשית (1996 ,Parker).
את המושג קראפטיביזם (Craftivism), הלחם של המילים קראפט (מלאכת יד) ואקטיביזם, טבעה העיתונאית האמריקאית בטסי גריר (Betsy Greer) בשנת 2003 (Greer, 2008). הממשק הזה בין מלאכות יד למחאה אמנם התקיים בתדירות גבוהה לאורך ההיסטוריה, אך לא הוקדשה לו כתיבה מחקרית, ומלאכות היד לא נתפסו כאמנות הראויה למחקר ולתצוגה (1996 ,Parker). את מקורותיו של הקראפטיביזם העכשווי אפשר לראות בתנועת הדגם והעיטור (Pattern and Decoration) שפעלה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים כחלק מזרם האמנות הפמיניסטי ושילבה בין עקרונות התנועה הפמיניסטית למלאכות יד בתחום הטקסטיל שנחשבו נשיות ובזויות (דקל, 2011).
עיקר הכתיבה והמחקרים על קראפטיביזם וכן על ההיסטוריה של מלאכות היד מתמקד ביצירה מערבית לבנה, בייחוד בארצות הברית ובמרכז אירופה. העיסוק האקדמי בקראפטיביזם מזרח אירופי הוא זניח, אך יצירתן של אמניות ממוצא מזרח אירופי הפועלות בימינו במרכז אירופה ובמערבה זוכה לסיקור ועניין רב עם ההתפתחויות הפוליטיות במזרח אירופה. האמנית רופינה בזלובה (Rufina Bazlova), שנולדה וגדלה בבלארוס ומתגוררת כיום בפראג, התפרסמה בזכות עבודות רקמה המתארות את מחאות הציבור בבלארוס אחרי הבחירות לנשיאות בשנת 2020. אלכסנדר לוקשנקו (Alyaksandr Lukashenka), השולט בבלארוס מאז שנת 1994, נבחר באופן לא דמוקרטי, ובחירות אלו הביאו למהומות ולהפגנות אלימות בכל רחבי המדינה. כחלק מניהול המשבר של המשטר, הוטלו הגבלות על אמצעי התקשורת, והיכולת לפרסם צילומים מההפגנות צומצמה (Noubel, 2020).
בזלובה, ששהתה אז בפראג ושמעה על ההפגנות דרך מכריה בבלארוס, החליטה להגיב לאירועים באמצעות רקמה בלארוסית מסורתית המתארת תמונות מהמחאה ובכך להביע את התנגדותה למשטר ולדיכוי המחאות. בזלובה בחרה בצבעי הדגל הבלארוסי הקודם בצבעי אדום ולבן שהוחלף על ידי לוקשנקו וברקמת צלבים המאפיינת את הרקמה המסורתית המזוהה עם העם הבלארוסי (דימויים 3-1). בזלובה רקמה תמונות רבות מתוך סיפורי מחאה ומקרים ספציפיים ופרסמה את כולן בעמוד האינסטגרם שלה. דרך הפרסום הלא-רשמית הזאת זכתה לסיקור עיתונאי רב ומאוחר יותר גם לתערוכות רשמיות במוזיאונים ובגלריות ברחבי אירופה, ותמונות המחאה הרקומות זכו לתודעה ציבורית רחבה. בזלובה ממשיכה בפרויקט הרקמה עד היום, שלוש שנים לאחר המחאות בבלארוס, ומגיבה באמצעות הייצוג הרקום לפוליטיקה ולמקרים חדשותיים מבלארוס, אך גם למלחמה באוקראינה, שאותה היא רואה כחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המזרח אירופית המושפעת משלטונו של פוטין ברוסיה.
אך אין הפרט מעיד על הכלל, וההתקבלות של בזלובה בשדה האמנות המערבי הוא מקרה ייחודי. בזלובה, בדומה לאמניות רבות ממוצא מזרח אירופי, עושה שימוש חתרני ואקטיביסטי במלאכות היד המזוהות עם מסורות לאומיות. במאמרה על קראפטיביזם מזרח אירופי, טוענת אָלה מיזלב (Alla Myzelev) כי יש הבדל בין קראפטיביזם מערבי לקראפטיביזם מזרח אירופי בשל ההשפעות ההיסטוריות, החברתיות והפוליטיות השונות. היא מסבירה כי הטכניקה של הקראפט מאפשרת לאמניות ליצור חיבור בלתי אמצעי עם הקהל בשל ההיכרות המוקדמת שלו עם הסמליות הלאומית והחברתית של מלאכת היד, והחיבור הזה מאפשר להן להביע התנגדות באופן אלטרנטיבי (Myzelev, 2021). מיזלב מנתחת את צורת ההתנגדות הזאת כמחאה שאינה מהווה כביכול איום אמיתי על הממסד ומכנה אותה "אקטיביזם שקט" או "מחאה רכה", בניגוד לדרכי מחאה מוכרות כמו הפגנות וביטויי אלימות שנחשבות גבריות וכוחניות. צורת התנגדות זו, לטענתה, מאפשרת לצופה להתחבר ליצירה ולמסר ביתר קלות.
עוד טוענת מיזלב כי אימוץ המסורת הדומסטית של רקמה ומלאכה נשית למטרות פוליטיות הוא חלק מהפמיניזם הרדיקלי של הגל הרביעי, בייחוד במזרח אירופה. זאת מכיוון שהקראפטיביזם מאמץ אלמנטים הנחשבים לנשיים בתרבות מתוך בחירה מודעת ומנומקת, ומנכס את כלי הדיכוי המסורתיים ככלים לביטוי אישי מעצים. בנוסף לכך גורסת מיזלב כי השימוש במדיות חברתיות כפלטפורמה להפצת הרעיונות, האמנות וכן החוויות האישיות (כפי שעושה למשל בזלובה בעמוד האינסטגרם שלה) גם הוא מאפיין של הגל הרביעי של הפמיניזם.
על הרקע המובא לעיל אבקש לנתח את יצירותיהן של שתי אמניות ישראליות ממוצא אוקראיני, שבחרו במלאכת היד כדי להגיב לפלישת רוסיה לאוקראינה ולהביע את התנגדותן ואת כאבן.
מריה (מאשה) זברין (Maria Zverin), מעצבת ואמנית טקסטיל, מומחית לסריגה במכונה ביתית ומרצה לסריגה במכללת שנקר, סורגת בגדים ופיסות בד מורכבות כתגובה למאורעות באוקראינה. זברין, ילידת העיר חרקוב באוקראינה, העלתה לעמוד הפייסבוק שלה פוסט בתאריך 2.3.2022 שבו הביעה את הזדהותה עם העם האוקראיני. את הפוסט ליוו תמונות שלה עומדת על מדרגות במכללת שנקר, מקום עבודתה, לבושה בבגדים בצבעי הדגל האוקראיני (דימוי 4). את העליונית הכחולה סרגה במכונה ביתית, ולה התאימה מכנסיים צהובים ונעליים צהובות עם שרוכים כחולים.
עמוד הפייסבוק של זברין מלא בפוסטים המגיבים למלחמה, וביצירותיה משולבים תצלומים ודיונים ברוסית. בתאריך 11.3.2022 העלתה תמונה של ילדיה לבושים בחולצות מסורתיות אוקראיניות, רקומות בצבעים אדומים על רקע לבן, מלווה בכיתוב "לבית הספר בחולצות רקומות. כולנו אוקראינה" (В школу в вышиваночках. Мы все). יצירה נוספת היא פיסת בד סרוגה, מחוברת עדיין למכונת הסריגה, ובה מופיעות ציפורים צהובות על רקע שמים כחולים. התמונה מלווה בכיתוב "ציפורים הן אכן נשק אוקראיני עוצמתי" (Птицы это таки да – мощное украинское оружие!) (דימוי 5).
מוטיב צבעי הדגל האוקראיני חוזר ביצירות של זברין כסמל זהות מרכזי שמשמעותו תקווה ועמידה איתנה של העם האוקראיני מול הכוחות הפולשים. כלי ההבעה שזברין בוחרת בו הוא סריגת מכונה, שדווקא אינה מלאכה מסורתית המזוהה עם האוקראינים. היא עושה בה שימוש כדי להנציח סמלים לאומיים ומשתמשת ברוך, בנעימות ובקרבה לגוף המאפיינים פריט סרוג כדי לקרב את הצופה למסר שהיא מבקשת להעביר. בנוסף לכך זהו כלי תרפויטי שעוזר לה לעבד את מראות הלחימה. זברין סורגת על מכונת הסריגה פיסות בד המדמות תצלומים מהקרבות. כך למשל היא סרגה תמונת מבנה תרבות שהופצץ באמצעות חוטים המחקים את המראה החרוך וההרוס (דימוי 6).
אמנית נוספת שמגיבה למלחמה באוקראינה היא קטיה זורין-כלב (Katya Zorin-Kalev) אמנית טקסטיל ומקעקעת. זורין-כלב עלתה לישראל מאודסה שבאוקראינה בגיל שתים-עשרה וחלק ממשפחתה עדיין חי שם. ביצירתה זורין-כלב משלבת בין שני המדיומים שבהם היא עוסקת ויוצרת קעקועים דמויי רקמה אוקראינית (דימויים 8-7). זורין-כלב מעלה לעמודים שלה ברשתות החברתיות (פייסבוק ואינסטגרם) תצלומים של קעקועים שקועקעו על לקוחותיה וכן רישומים לקעקועים עתידיים. בתאריך 13.6.2022 העלתה רישום לקעקוע כתגובה למלחמה. הקעקוע מורכב מדגם של רקמה אוקראינית ובמרכזו המילה Peace (שלום) בפונט בסגנון רוסי עתיק, כקריאה לשלום בין העמים הסלבים.
בחודש מאי באותה שנה העלתה זורין-כלב צילום של קעקוע המתאר דגם רקמה אוקראינית מתפורר ומדמם. הקעקוע מחקה את רקמת הצלבים בצבעי אדום ושחור ונראה כמו בד שנפרם וזולגת ממנו טיפת דם. האקט של קִעקוע סמל זהות מובחן על הגוף מסמל את הרצון לשאת את הזהות לנצח ובכל מקום ללא תלות בזהות מקומית. זורין-כלב ממשיכה להעלות לעמודים שלה דוגמאות של קעקועים בסגנון הזה לצד פיסות בד רקומות, גם הן בסגנון אוקראיני. חלק מהתצלומים אף מלווים בהסברים על המשמעויות של הסמלים השונים השזורים ברקמה.
שתי האמניות מתגוררות בישראל ומגיבות למאורעות רחוקים מהן. יש להן האפשרות לשבת וליצור בעוד העם באוקראינה עסוק בהישרדות ובלחימה. זוהי דרכן להרגיש חלק בלתי נפרד מהעם למרות המרחק והפער במציאות החיים. הן בוחרות ברשתות החברתיות כפלטפורמה להפצת הרעיונות והיצירות שלהן באופן שאינו דורש אוצרות חיצונית והתקבלות למוסדות אמנות רשמיים ומאפשר להן להיות הסוכנות הבלעדיות של האמנות ושל המסרים שלהן. ייתכן שיצירות מהסוג הזה לא היו נחשבות לאמנות הראויה להצגה במוזיאון בגלל ההקשרים החברתיים והתרבותיים הנקשרים למלאכת יד ולאמנות הקעקועים. זאת ועוד, הוספת הטקסטים ברוסית או באנגלית ליצירות מצביעה על ההבנה שלהן כי לרשתות החברתיות יש פוטנציאל הפצה רחב וגלובלי שאינו תלוי במקום הימצאותן הפיזי אלא בהקשר הלאומי, החברתי והפוליטי (דימוי 9).
שלומית לזר – בוגרת תואר ראשון בעיצוב טקסטיל משנקר ותואר שני באמנויות מאוניברסיטת בן גוריון, דוקטורנטית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון, בהנחיית ד"ר רונית מילאנו; חוקרת קראפטיביזם קווירי – הקשרים בין מלאכות יד לאקטיביזם בהיבט של תיאוריה קווירית; ומנכ"לית עמותת בית גאה בבאר שבע.
מקורות:
דקל, טל, 2011. ממוגדרות: אמנות והגות פמיניסטית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 80-73.
Greer, Betsy Betsy, 2008. Knitting for Good!: A Guide to Creating Personal, Social, and Political Change, Stitch by Stitch. Boston: MA: Trumpeter Books
Myzelev, Alla, 2021. "Craftivism between Nationalism and Activism in Ukraine and Belarus In Frontiers in Sociology; Front Sociol 6, pp 2-5, https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fsoc.2021.659103/full
Noubel, Filip, 2020. "Meet the Artist Embroidering Belarus' Protests", Global Voices, https://globalvoices.org/2020/08/11/meet-the-artist-embroidering-belaruss-protests/
Parker, Rozsika, 1996. The Subversive Stitch: Embroidery and the Making of the Feminine. London: Women's Press, pp 5-6.
Ray, Michael, 2023. "Russia-Ukraine War", Encyclopedia Britannica, last modified Jul 12, 2023
