ללא כותרת, 2014, ליאור עמיאל, כיפוף חוטי ברזל. צילום: יובל קצובר
חַמִּים בַּבַּיִת.
הַחֲתוּלִים יְשֵׁנִים וְגַם
אַתָּה יָשֵׁן, וְלִבִּי עֵר.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁבַּחֲלוֹם אַתָּה מַצְלִיחַ לְהַצִּית
גַּפְרוּרִים רְטֻבִּים, אֶחָד אֶחָד.
אֲנִי מְיַחֵל שֶׁלְּאוֹרָם הַקָּטָן אַתָּה חוֹזֵר
לִרְאוֹת אֶת סָבְתָא שֶׁלְּךָ יְחֵפָה בְּכֻתֹּנֶת,
צוֹחֶקֶת בְּלִי קוֹל עַל הָעוֹלָם וְאֵלֶיךָ.
נאזירה (או מזל בשמה העברי) ידעה חיים לא קלים: היא עלתה לארץ בשנות החמישים ממצרים, חירשת-אילמת עקב טראומת ילדות שנסיבותיה נשארו לוטות בערפל. תחילה גרה עם בעלה במעברת חולון, וממנה עברו לבית קרקע קטן בפאתי העיר. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הצית בעלה את עצמו ובכך שם קץ לחייו. נאזירה נותרה לגדל לבדה שלושה ילדים קטנים בארץ חדשה. כשבגרו הילדים, המשיכה להתגורר בגפה בבית הישן, המוקף גינה. למרות מיעוט אמצעים היא התעקשה להמשיך ולחיות חיי יצירה; בישלה, אפתה בסיר פלא, תפרה, סרגה, גידלה פול, בוטנים ומלוחייה בגינה, ושתלה בחצר עצי מנגו, גויאבה, שסק ומשמש.
נאזירה וביתה השקט היוו מקום מפלט ומקלט אהוב מאוד על נכדהּ. לא פעם היה חומק מבית הספר ומבלה את היום עם סבתו, והם היו משוחחים זה עם זה, כועסים וצוחקים בשפת סימנים פרטית, מובנת לשניהם בלבד.
מדי פעם הייתה נאזירה הולכת אל הפחים שמאחורי מפעל סמוך ואוספת שם חבילות חוטים שנזרקו לאשפה. הסבתא והנכד היו פורמים יחדיו בסבלנות את החוטים, מגלגלים אותם סביב חתיכת נייר עיתון ויוצרים כדורים צבעוניים, חומר גלם לנאזירה כדי לסרוג ממנו מפות, וילונות ומצעי מיטה.
שנים אחרי שסבתו נפטרה, ואחרי כמה גלגולי יצירה קודמים, פיתח הנכד טכניקה ייחודית ועמלנית של "סריגה" מחוטים של רשת ברזל. בחלק מהעבודות הוא שואף להעניק לחוטי הברזל איכות טקסטילית וליצור "אריגים" בעבודת יד סבלנית. למרות המונוכרומטיות האפורה של הברזל, העבודות של ליאור עמיאל מהדהדות את זיכרון יצירותיה הצבעוניות של סבתו.
אבנר גורן – משורר סלולרי
