יהודית מאיר, מתוך התערוכה "דרך בחומר", 1988,
מוזיאון בית אהרון כהנא בשיתוף עם אגודת אמני הקרמיקה בישראל
(אוצרת: אינה ארואטי). צילום: רפי מגנס
יהודית מאיר נולדה בבודפשט, הונגריה.
את דרכה האמנותית החלה בלימודים אצל הדוויג גרוסמן להמן ולאחר מכן למדה במשך שש שנים אצל חנה חר"ג צונץ, שתיים מתוך שלוש החלוצות של הקרמיקה ישראלית אשר פעלו יחד עם חוה סמואל החל משנות ה-30 של המאה ה-20. ב-1956 נסעה מאיר ללמוד בלונדון ב-Camberwell School of Art כדי להרחיב את השכלתה האמנותית, וב-1958 השתלמה בפריז אצל פרנסין דל פייר (Francine del Pierre) והתמחתה בבניית פיסול מונומנטלי וביצירת תבליטים.
ב-1958 חזרה מאיר לישראל והקימה סטודיו לקרמיקה בבאר שבע יחד עם האמנית יוכבד מרקס. בתחילה נקרא הסטודיו "כדן" ולימים הפך שמו ל"יוכבד ויהודית."
הבחירה להקים סטודיו בבאר שבע נעשתה בעקבות החיפוש אחר חומרי גלם מקומיים – מגמה שאפיינה יוצרים שונים באותה תקופה ואף השפיעה על הקמת תעשיות קרמיקה בנגב: ראשית הוקם מפעל "חרסה" (1943) ושנה אחרי הקמת הסטודיו של יהודית ויוכבד הוקם בסמוך ל"חרסה" המפעל ללבנים ורעפים "חסין אש" (1959).
מאיר הייתה פעילה מאוד בקידום שדה הקרמיקה כשדה יצירה עצמאי, והיא אף הייתה שותפה בהקמת אגודת אמני הקרמיקה (לשעבר) וחברה בצוות המארגן של פעילויות לקידום הקרמיקה בזירה המקומית והבין-לאומית, כמו הביאנלות הבין-לאומיות לקרמיקה שהתקיימו בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 בבאר שבע בשיתוף מפעלי הקרמיקה באזור.
הפעילות האמנותית של מאיר ומרקס התמקדה ביצירת קירות קרמיים לחללים ציבוריים ופרטיים. במקביל פיתחה מאיר שפה אמנותית אישית המושפעת מנופי המדבר, מפעילות גיאולוגית, מסוגי אבנים למיניהן ומחרסיות שאספה בטיולים שערכה באופן קבוע במרחבים הפתוחים של צפון הנגב. העבודות של מאיר הן גדולות ממדים בדרך כלל ומאופיינות ביובש ובטקסטורות המדמות סוגים שונים של אדמה. את העבודות חיפתה בתערובות של חרסיות שאספה תוך כדי שהיא "נותנת לחרסיות לומר את דברן" או "לעשות את שלהן" – כלומר מעדיפה את המראה האדמתי, המאובן והיבש על פני קרמיקה חלקה ומזוגגת.
גם הכלים השימושיים שיצרה מאיר הם לרוב גדולי ממדים, כאילו איננה מתחשבת במידותיו של הגוף ומעדיפה באופן ברור כלים כבדים, מחוספסים, גסים ומלאי אופי. מגמות מערביות שרווחו באותה תקופה בקדרות האירופית ועסקו במופשט לירי – כמו בקדרות של לוסי ריי (1995-1902,Lucie Rie) – או בקשר בין המערב למזרח (אסיה) שהתבטא בעבודות הקרמיקה של ברנרד ליץ' (Bernard Leach, 1979-1887) ושל שוג'י האמאדה (1894-1978 ,Shōji Hamada), לא השפיעו עליה כלל. העבודות של יהודית מאיר כמעט לא סיפרו סיפורים. הן נבעו מתוך החיפוש אחר המקומי באמצעות המופשט, הגס והגולמי. מהות זו הפכה את מאיר ליוצרת ייחודית שהצליחה לפתח שפה אישית ייחודית שיש בה יופי והוד מתוך יובש וצחיחות. מאיר הייתה נחושה לפתח שפה מקומית ישראלית ושיטות עבודה הנובעות באופן עמוק מחומרי הגלם המקומיים במובן הישיר ביותר של המילה.
ד"ר שלומית באומן – חברת מערכת טקסטורה
לקריאה נוספת:
לימון, אביבה, 2016. "קושי, יובש ורכות של נוף מקומי: ראיון עם נחמיה עזז". בתוך חומר כשפה – שפה כחומר, בעריכת שלומית באומן, תל אביב-יפו: בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית.
ראב"ד, נוגה, 2007. "יהודית מאיר – רוח קדים/רוח כדים". בתוך: חלוצים (קטלוג תערוכה), מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע.
