מיכל שכנאי, "נס לא קרה לנו", 2022, טכניקה מעורבת.
צילום: טל ניסים
המשאבות האלה עם הפומפות האדומות קפצו לי ישר לעין כשנכנסתי ל"אלי לבן" – חנות חומרי הבניין הסמוכה למקום מגורי, שבה אני אוהבת לשוטט ולחטט. ברגע שאחזתי בהן עלה באפי ניחוח הנפט שסבא שלי היה שואב בערבי החורף הקרים מתוך ג'ריקן ברזל אל תנור הפיירסייד הישן בכניסה הצרה לביתם בקיבוץ. מדהים איך חפצים הם נושאי זיכרון; כהרף עין הם נושאים אותי עימם במנהרת הזמן אל עולם שהיה ואיננו. מיד קניתי כמה יחידות.
וכך נחו להן המשאבות בסטודיו זמן-מה עד שמצאו את ייעודן – חיברתי אותן לחלציים של דמויות בסגנון פסלים אפריקאיים, עשויות חלקי שרפרף ישן שפירקתי וציפיתי בבטון. הדמויות הללו הזכירו לי גברים שיושבים ומקוננים, ושוב חשבתי על סבי זכרונו לברכה ושמחתי שהוא כבר לא בחיים ונחסך ממנו לראות מה עלה בגורל הקיבוץ שהקים והארץ שכל כך אהב. באופן חיבורן לדמויות הפכו המשאבות לדימוי פאלי, אולי מחווה לדגל האדום של אחד במאי או למזרקת הנער המשתין בבריסל, העיר שממנה עלה סבי. את האידיאולוגיה ואת הפרקטיקה של הקיבוץ ניסחו וביססו בני הדור שלו, בעיקר גברים (הנשים בשם השוויון היו נותנות השירות), ואני ובני.ות הדור שלי עמלנו לנתץ אותן.
שלוש הדמויות נושאות על ראשן צנצנת זכוכית עגולה ובתוכה ברוש מאיקאה. חשבתי על האוטופיה הזאת של הקיבוץ וההתיישבות העובדת שסבי וסבתי האמינו בה וגידלו אותנו על ברכיה. מעליה הנחתי את חפירה כמעין דגל של "דת העבודה". החפצים שהונחו זה על גבי זה הפכו לטוטם, עמוד זיכרון לקהילות שהיו ואינן. יד אחת מתגעגעת ומקדשת ויד אחרת מגכיחה ומנתצת.
על מה מקוננות הדמויות? מה עלה בגורלה של האוטופיה? האם היא נידונה להיחנט במוזיאוני התיישבות ואתרי מורשת? והנה בא שבעה באוקטובר וטרף את הקלפים… פתאום כולנו הבטנו בהערצה באותם אנשים מבוגרים, קיבוצניקים שחיו סמוך לגבול ללא פחד, שחזרו מהשבי בראש מורם. הבטנו באותן קהילות קיבוציות שהפכו לשק החבטות של החברה הישראלית והוכיחו שוב ושוב את חוסנן.
"נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". האל לא התערב, הכול ידי האדם – הבנייה וההרס, הבריאה וההרג. ויהי אור!
מיכל שכנאי – אמנית, אוצרת ומרצה, B.ed במסלול אמן-מורה, הוראה רב-תחומית במדעי הרוח במכללת אורנים. מאז 2015 מנהלת ואוצרת ראשית של הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון.
