במשך זמן רב ניסה חיימי פניכל (נ. 1972) להתנער מכינוי החיבה חיימקה, שהיה גם כינוי החיבה של דודו שנפל במלחמת ששת הימים ושעל שמו הוא קרוי. התערוכה "רק לא חיימקה" בגלריה לאמנות ישראלית בטבעון (אוצרת: מיכל שכנאי), שהתרקמה לאורך שני עשורים, מציגה חיבור עמוק בין חומר, דימוי וטכניקה ופורשת באמצעותם את סיפורו האישי של האמן ואת סיפורה של החברה הישראלית החיה בצל השכול.
פניכל הוא אמן ותיק ומוערך, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל (2002) ובעל תואר שני מהמחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה (2021). בתערוכה הזאת הוא הופך את חלל הגלריה להכלאה בין דירת מגורים לחלל הנצחה ומשלב בה עבודות בכמה מדיומים – וידיאו, סאונד, פיסול ומיצב אדריכלי – העוטפות את הצופה ברגש, בזיכרון ובחומר.
התערוכה נפתחת במיצב אדריכלי בכניסה לחלל הגלריה המורכב משני מסדרונות נמוכי תקרה המחופים ב"שפריץ" גס – אותו טיח דוקרני המזוהה כל כך עם הבנייה הישראלית של שנות השישים. המסדרון הראשון נראה תחילה כמבוי סתום, אולם בזווית חדה וסמויה מן העין פורץ ממנו מסדרון נוסף המוליך אל עומק התערוכה. ההתקדמות האיטית במעבר בונה מתח וציפייה, ורק בסיומה נחשף לעיני הצופה חלל התצוגה המרכזי.
ההליכה במעברים חושפת נקודות משתנות של זוויות חדות ומשחקי אור וצל. הגוף נע בתוך המיצב כבתוך אובייקט, כאילו נטמע בפסל מודרניסטי רחב ממדים. במובן זה המיצב מתפקד כמעין שער בין מרחבי זמן שונים; מעבר מההווה אל עולמו הפנימי של פניכל ואל שכבות זיכרון וחוויה שהצופה נושא עימו אל תוך התערוכה.
קיר השפריץ של המיצב מתמשך אל תוך חלל התערוכה, חוצה את הגלריה לאורכה ויוצר חציצה בין שני חללי התצוגה המרכזיים. הוא מזכיר את הקירות בבית סבו וסבתו של פניכל כשהיה ילד ומשולבים בו חומרים אותנטיים שנלקחו מדירה ישנה: משקופי עץ, דלת ופאנלים. משני צידי החלל עבודות שונות, ובמרכזו דלת המאפשרת מעבר חופשי בין שני החדרים.
בשיחה עם פניכל הוא מדגיש כי החומרים בתערוכה אינם מבקשים לייצג סיפור אישי סגור או זהות פרטית מובחנת: "אף שנקודת המוצא האישית היא טריגר לפעולה אמנותית, המהות נשארת קולקטיבית: הסיפור אמנם פרטי של המשפחה שלי אבל זה הסיפור של כולנו כחברה". מתוך תפיסה זו נובעות גם הבחירות הוויזואליות בעבודות, הנשענות על דימויים אנונימיים במידה המאפשרת להם להיות מוכרים ונגישים לרבים.
החומרים שפניכל משתמש בהם בפרקטיקה שלו לאורך השנים כמו גם אלו המופיעים בתערוכה הם בבחינת דימוי מושגי. הם מתפקדים כחומרי תרבות ומאפשרים קריאה והבנה מרובדת של העבודה. בתערוכה הנוכחית חומרים כמו טיח שפריץ, גרנוליט וטראצו מייצגים את רוחה של התקופה המודרניסטית-סוציאליסטית שרווחה בישראל בשנותיה הראשונות והגיעה לשיאה בשנות השישים. התפיסה באותה תקופה דחתה קישוטיות ובורגנות לטובת ערכים כמו צניעות, פשטות ושוויון, והשיכונים הציבוריים, המעברות, הקיבוצים והמוסדות הלאומיים נבנו באסתטיקה חומרית פשוטה שיצרה נראות קולקטיבית אחידה המטשטשת הבדלים במכוון. במקביל, השימוש בחומרים האלה נבע מתנאים של מחסור, ואלה הובילו להעדפת פתרונות בנייה פרקטיים ולשימוש בחומרים עמידים, זמינים וזולים.
חיפוי השפריץ, הנוכח באופן בולט במיצב הכניסה ובקיר החוצה את החלל, משמש כמעין עוגן חזותי. במקור נועד השפריץ לשמש חיפוי חיצוני עמיד המגן מפני סדקים ונזקי השמש הישראלית; באופן מטפורי הוא כמו שכבה המבקשת לכסות ולטשטש פצעים ומתחים בחברה הישראלית. בתערוכה הופכים הקירות הללו למשמר זיכרון – מעין אנדרטה רחבת-ידיים לקיום הישראלי במתח שבין החיים למתים.
העבודה הראשונה המוצגת על הקיר המרכזי היא עבודת הווידיאו "נופלים" (2025), הנגלית לעיני הצופה מיד עם כניסתו לחלל ומנכיחה את עיסוקו של פניכל בזליגה בין מרחבי זמן ובין עולמות החיים והמתים. העבודה מוקרנת על זגוגיות הדלת בין שני החללים ובכך מערערת את הגבולות בין העולמות. משני עברי הזכוכית הדמיה ממוחשבת של חלל ביתי שטוף אור ומטושטש: בית סבו וסבתו של האמן ובו רהיטים, תמונת קיר ועציץ – עקבות מרומזות של חיים ולא באמת ייצוגים ממשיים.
בעבודה זו משלב פניכל לראשונה אנימציה. שכבת פרחים עדינה להפליא ושקופה השאובה מעיטורי הזכוכית הדקורטיביים שעל הזכוכית, מתפרקת ונושרת, עלה אחר עלה, פרח אחר פרח, כמו דמעות או פתיתי שלג קלים ברוח המצטברים בתחתית הדלת, והמתח בין החפצים הסטטיים לתנועת הנשירה מעניק תחושה של זמן קפוא וגעגוע.
העבודה מתעתעת חזותית; לא ברור אם מקור הטשטוש בחומריות של הזגוגית או בהתערבות דיגיטלית בדימוי. אי הבהירות הזאת משרתת ומחזקת את המהלך הרעיוני של פניכל; היא מעמיקה את חוויית ההתבוננות ומזמינה את הצופה לשהות במרחב המטשטש את הגבולות בין ראייה לזיכרון, בין נוכחות להיעדר.
בין העבודות בתערוכה מתקיימים קשרים רבים, לעיתים כהדהוד מרומז ולעיתים באופן מפורש. כך הקשר בין העבודה "נופלים" לעבודת הווידיאו הסמוכה לה "רק לא חיימקה" (2010–2009) . העבודה מוקרנת על מסך בגודל של תמונה ממוסגרת, ובה דיוקן דודו של פניכל, אך למעשה תמונת דיוקן גנרית של דמות הנופל שנמצאת בבתים רבים כל כך בישראל. מתוך החשיכה נחשפים תווי הפנים באמצעות כתמיות דינמית של מתכת המתלהטת באש, והסאונד של להביור וגחלים מהפנט ומעורר תחושת חום פיזי ממש.
דיוקן הגיבור שנפל, שנחשף תוך כדי הצריבה, הוא מטפורה לחברה הישראלית שממשיכה להקריב את בניה. הוא מטיל ספק בבסיס האתוס של "טוב למות בעד ארצנו" ובתפיסת ההקרבה כהכרח בלתי נמנע. בדומה לחיפוי השפריץ המטאפורי, המתפקד כמעין עור פיל גס המכהה פצעים במעטפת הרגשית-חברתית שלנו, גם הדיוקן מערער על האתוס הלאומי. הוא מבטא מכאובים חבויים במתח שבין האידיאליזציה של מות הגיבור לבין השחיקה המתמשכת של המציאות.
עבודות רבות בתערוכה מנכיחות שכל ומוות, המתווכים בשלווה מטרידה, ומנעד הגוונים הבהירים המלווה את התערוכה משרה על החלל תחושה מדיטטיבית כמעט. מעברו האחר של הקיר עם דיוקן ה"נופל" מוצג התבליט היפהפה "חוח עקוד" (2025), דימוי של קוץ ישראלי הנטמע בגבשושיות חיפוי השפריץ של הקיר ונראה צומח ומיובש בה בעת. הדימוי הצמחי מתפרש על הקיר לרוחב ולגובה כמו צנרת על דופן בניין או צמח עיקש היונק את קיומו מבין החריצים. לדברי פניכל העבודה היא סגירת מעגל אחרי יותר משני עשורים: לפני כ-22 שנה הוא נתקל בשדה בקוץ יבש שצורניותו הפיסולית הפנטה אותו. הוא אסף אותו לסטודיו, ושם נותר הצמח עד עכשיו. הקוץ הזה, המוכר בגרסתו המתה והלבנה בשדות, מייצג עבורו מצב קיומי פרדוקסלי של מת מהלך – יצור שחייו תמו, אך נוכחותו הפיזית מסרבת להתכלות.
הבחירה לעבד את דימוי הקוץ במידול ובהדפסה בתלת-ממד הייתה עבור פניכל, המזוהה עם עבודת כפיים, צעד חריג שעורר בו "כאבי בטן מוסריים". רק לאחר תהליך שכּינה "התבגרות והתגברות", בחר לבסוף לאמץ את הטכנולוגיה כדי לשמר את אותה תפרחת ייחודית של הצמח. במיומנות טכנית הוא הטמיע את המודל המודפס בתוך חיפוי הקיר, ובכך הדגים שוב את הבחירות החומריות המדויקות שלו ואת שליטתו בביצוע.
לצד התבליט בתערוכה מוצגות עבודות המבטאות את יכולתו להמיר חומרים מתכונה אחת לאחרת ולתעתע בצופה בפעולה הגובלת במעשה קסם. העבודה "מיטה וכרית" (2009), המוצגת כאן לראשונה, עשויה יציקות טרצו – חומר המזוהה לרוב עם משטחי ריצוף קשים שהופך כאן בתחכום רב למבנה חלול ושברירי של מיטה ועליה כרית עם שקע לראש. קנה המידה של המיטה והכרית מעורר תחושת זרות ואי-נוחות, ופניכל מספר כי מידות המיטה הן תולדה של שקלול הממוצעים בין מיטת יחיד לילד, מיטת יחיד למבוגר ומידותיהם המדויקות של הקבר והמצבה הצבאיים. כאן נחשף במלוא עוצמתו הקשר הישיר והמצמרר למושגים בטרמינולוגיה הצה"לית שבה הקבר מכונה "מיטה" והמצבה "כרית".
באופן דומה העבודה "אדמה כבדה" מציגה נעלי עבודה חלולות העשויות בוץ יצוק מאדמת השרון, המקום שבו גדלו האמן ודודו. סדקי הבוץ היבש מתמזגים עם סדקי העור הבלוי, ובכך מערערים את הגבול שבין החומר הפיזי למטא-פיזי ומטעינים את האדמה המקומית בזיכרון גוף שאיננו.
בחלל התערוכה משולבות גם שתי עבודות של האמן גדעון גכטמן (2008-1942) שפניכל רוחש לו הערכה רבה. שני האמנים בוחנים מושגים של מוות וכליה ומתייחסים לחומר כמצע מטאפיזי ורעיוני. מתוך גוף עבודות רחב של גכטמן בחר פניכל להציג את "טווס" (1999), שהייתה חלק ממיצב של גכטמן שעסק במחלה של בנו יותם ובמותו. בעבודה טווס לבן כולו, גרסה של העבודה שהוצגה לראשונה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בתערוכה "יותם" שנעשתה לזכר בנו שנפטר ושאצר משה ניניו.
הטווס הלבן המוצג כאן מוצב על שיש ירוק בעל ורידים לבנים. על פי אמונה השאובה מהעולם היווני־רומי ומהנצרות המוקדמת, בשרו של הטווס אינו נרקב לאחר המוות, ובהקשר הזה הוא הופך לסמל של נצח ושל חיים שנגדעו מוקדם מדי. העבודה מוצבת סמוך לדיוקן דודו של פניכל ומהדהדת את המחשבה על אלה שנותרו צעירים ונצחיים במותם.
לצידה ניצבת העבודה "ברוש" (2005), שהוצגה לראשונה במיצב "המחנה" במוזיאון פתח תקווה. פניכל, שהיה אז אמן צעיר בראשית דרכו, הציג לצד גכטמן, ושם נוצר ביניהם דיאלוג ראשוני. הדיאלוג הזה, הנמשך גם לאחר מותו של גכטמן, מחבר שוב בין עולם החיים לעולם המתים לא רק כמחווה נוסטלגית או כחיבור רעיוני, אלא כקיום משותף ומתמשך במרחב האמנותי.
מהלך אוצרותי משמעותי נוסף בתערוכה הוא מיקומו של טקסט הקיר. פניכל התעקש להציבו דווקא לקראת סיום התערוכה, בקצה החלל האחר, ולא בכניסה כמקובל. הבחירה הזאת נועדה להעניק לצופה שהות והתבוננות ממקום כן וניטרלי, מבלי שהתוכן יוכתב לו מראש. לגישתו הטקסט עלול לייצר חציצה שכלתנית המעכבת את החוויה הבלתי אמצעית, ולכן מקומו בסוף, רק לאחר שהמרחב כבר נספג דרך הגוף והלב.
התערוכה אינה מציעה פתרון או נחמה אלא מזמינה לשהות במרחב שבו חומר, זיכרון וחיים שוכנים זה לצד זה. במבט מפוכח וחשוף מוצג קיום ישראלי הנבנה בתווך שבין הבית הפרטי למרחב ההנצחה. פניכל מערער על הביטוי "במותם ציוו לנו את החיים" ומציג מציאות שבה המתים נותרים נוכחים לצידנו בכל עת, שזורים בחומרי הבית וביום-יום.
חיימי פניכל, "רק לא חיימק'ה – תערוכת יחיד עם המתים", הגלריה לאמנות ישראלית של מרכז ההנצחה טבעון.
אוצרת: מיכל שכנאי
אמן אורח: גדעון גכטמן (2008-1942)
נעילה: 7 בפברואר 2026
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
