פריטי לבוש, תכשיטים וחפצים רקומים, סרוגים וארוגים הם מוטיבים חוזרים בעבודותיו של ברק רותם (1987). הצבעוניות שלהם היא תמיד חדה, מזוקקת ומפתה, והאסתטיקה הוויזואלית שלהם מרהיבה. את העבודות שלו הוא אמנם יוצר באמצעות בינה מלאכותית בלבד, אבל הרפרנסים שהוא מזין אליה הם מציאותיים. הם מגיעים מהרחוב, מהספרות, מהארכיאולוגיה, מהתרבות ומההיסטוריה, והתוצאה היא עבודות מלאות עומק שנדמה כאילו אפשר ממש לגעת בהן.
את לימודי התואר הראשון שלו עשה רותם במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, ופרויקט הגמר שלו, שעליו החל לעבוד ב-2014, הפך כעבור ארבע שנים לסרט דוקומנטרי בשם "אריזות" המבוסס על סיפור משפחתי טראגי. הסרט שכתב, צילם, ביים וערך הוקרן ביס דוקו, ואחרי שיצא לאוויר העולם פנה רותם דווקא לכיוון מסחרי ופתח סטודיו לאנימציה, שבמסגרתו יצר בעיקר פרסומות ללקוחות מסחריים. בתקופת הקורונה סגר את הסטודיו והמשיך לעבוד בתחום כעצמאי, ובמקביל חזר לעבוד בווידיאו וליצור עבודות אמנות אישיות. "הן עסקו קצת במגדר, קצת באופנה – בין השאר בגלל שהושפעתי מתעשיית האופנה שעבדתי איתה במשך שנים".
בהמשך למד עיצוב פנים במסגרת לימודי החוץ בשנקר. "סיימתי בהצטיינות אבל אחרי שעיצבתי בית אחד הבנתי שזה לא הולך לקרות. רק לפני קצת יותר משנה התחלתי לימודי בינה מלאכותית, גם הם בשנקר, בקורס אונליין. כמו הרבה אחרים שחוששים מהבינה, היה לי אז אנטי גדול לנושא, אבל כשהתחלתי ללמוד זה היה מיינד בלואינג. הבנתי איזה עולם של אפשרויות זה פותח בפני כיוצר וידיאו, אין סוף דברים שלא יכולתי לעשות, בעיקר כיוצר סוליסט".
על השלבים הראשונים של ההתנסות שלו בבינה הוא מספר: "זה היה בשביל הפאן. המהירות שבה מופיעה תוצאה היא ממכרת ממש. לקח לי זמן להבין לא רק מה הכלי יכול לעשות, אלא מה אני רוצה להגיד בעזרתו. כשמנסים להגיע לשפה אישית עם תוכנות של בינה מלאכותית זה כמעט מאבק או מלחמה, כי היא מושפעת מכל כך הרבה רפרנסים. אם מבקשים ממנה, למשל, ליצור דמות שבטית – היא תמיד תצא דמות שחורה. דמות במטבח תמיד תהיה אישה, ודמות בעבודה תמיד תהיה גבר. צריך להתאמן בכתיבה של רפרנסים ומילים כדי להגיע לשפה שהיא לא השפה הבנאלית של התוכנה".
אחד הדברים הראשונים שהוא יצק לעבודה שלו עם הבינה היה המבט הדוקומנטריסטי שלו. "אני אוהב להמציא קהילות, שבטים, טקסים וריטואלים ולהתבונן בהם כאילו הם קיימים באמת ואני זה שמתעד אותם. כך נולד אחד הפרויקטים הראשונים, "רקומים" (2025), שבו שילב דימויים של תחרה ורקמה. לדבריו זה היה הרגע שבו הרגיש את הניצוץ הראשון של השפה האמנותית שלו.
תחרה, רקמה וסריגה הם כאמור דימויים נפוצים בעבודות הבינה המלאכותית שלו וגם בעבודת הווידיאו שיציג בקרוב בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל, שבה האיכויות של הדימוי גבוהות כל כך שנדמה שממש אפשר לגעת בבד, בחוט, בדבר עצמו. כשאני שואלת אותו על מקור המשיכה שלו לטקסטיל, הוא מסביר שהיא נובעת כנראה ממקום אינטואיטיבי לחלוטין. "אני לא מבין כלום בטקסטיל. הזמינו אותי להרצות במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר וזה הצחיק אותי, כי התוכנה מבינה יותר טוב ממני. לעבוד איתה זה כמו לעבוד עם מומחה לטקסטיל. רקמה ותחרה הן כנראה אלמנטים שנשארו אצלי מהעבודה בהמון הפקות אופנה, ועם הזמן פיתחתי בהן יכולת, למשל, להבדיל בין עשרים שמלות שנראות אותו הדבר. כשהתחלתי לעבוד עם הבינה, זה הגיע גם ממקום של חוסר. כל הדימויים נראו לי קרים ושטוחים, ורציתי להכניס אליהם טקסטורה. טקסטורה של טקסטיל נתפסת אצלי כמשהו חם".
העובדה שהתוכנה משמשת כ"מומחה טקסטיל" היא לא מה שכולם מפחדים ממנו? שהיא תייתר אנשים ומקצועות מסוימים?
"זה יכול לייתר תפקידים מסוימים אבל זה בעיקר ידרוש מבעלי מקצוע לעשות דברים קצת אחרת. זה תהליך מתמשך ואין-סופי. גם זה שלכל אחד יש מצלמה בטלפון לא גמר את הצלמים. אז נכון שאת המומחה לטקסטיל אני לא צריך ביצירה שלי, אבל מה שמומחה לטקסטיל יכול בעצמו לעשות עם הבינה זה עולם ומלואו.
הקבלה לביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל הפתיעה אותו, אבל ההפתעה הגדולה יותר הייתה ההחלטה להציב את העבודה שלו על מסך גדול בכניסה לאולם רוטשילד, חלל התצוגה המרכזי של הביאנלה. "ההשתתפות בביאנלה מרגשת אותי יותר מכל דבר אחר. אין לי דרך הגיונית להסביר את זה, זה כנראה משמח אותי שנותנים פה מקום לדברים מהסוג הזה. עד אותו רגע בכלל לא חשבתי שיש מקום ליצירה ג'נרטיבית במוזיאון. אפילו ברמה האסתטית עלו אצלי ספקות אם מה שנראה טוב היום ייראה טוב גם מחר, בעולם שבו הכלים משתנים ומשתפרים בקצב כל כך מהיר."
בביאנלה לאומנויות ולעיצוב הוא יציג את "קוד מוזה" (Code Muse), עבודת וידיאו באורך של שתי דקות, שעבד עליה במשך שבועות ארוכים. "התמה של הביאנלה היא 'מעשים וימים', בהשראת שיר-סיפור בן 800 שורות של המשורר היווני הקדום הסיודוס. קראתי אותו שוב ושוב, והעבודה שלי היא תוצר ישיר של הקריאה בו. כמו שמתואר בספר, יש בה משהו מחזורי – ריטואלים, טקסים, שבטיות. היא מחברת את כל האלמנטים שאני עובד איתם – מגדר, שבטיות, טקסטיל וקולנוע דוקומנטרי. יש בה גם משהו ביקורתי שמופנה קודם כול אל מרחב היצירה עצמו. אני מכניס דימויים של שדה אל תוך חלל הסטודיו שלי כצלם ויוצר, והסטודיו הופך לשדה סמלי של האמן. יש ניסיון לשבור את הגבולות בין חוץ לפנים, ולהפוך את הסטודיו למעין מיקרוקוסמוס שבו מתקיימים יחסי כוח, עבודה ושליטה.
"יש גם החלטה מודעת להציב את העמל הפיזי במקום שבו הוא כבר כמעט לא מתקיים, בעולם של מחשוב, קוד ובינה מלאכותית. הדימויים מתקיימים בתוך חלל מבוקר, נקי, מלאכותי, ומתוך המתח הזה נוצרת העבודה. מתח בין כוח לעמל, בין שליטה לעשייה. הסטודיו מתפקד כאן גם כמקום עבודה וגם כשדה תודעה, ושם עולה השאלה מי שולט במי – האדם בכלים, או הכלים באדם? העיסוק בכוח ושליטה מופיע גם באמצעות דימויים אלגוריים, כמו דימוי האיכר מול בהמות העבודה. אחד הדימויים האהובים עלי בעבודה הוא האדם העובד עם כיסוי עיניים כמו אלה שנועדו למנוע מסוס עבודה להסתכל לצדדים. ברגע הזה השאלה מתהפכת – מי באמת מוליך את מי"?
לדבריו, כמעט בכל פריים בעבודה מופיע דימוי של חפץ פיזי מאוסף המוזיאון. בתבליט טרקוטה מאוסף הקרמיקה, למשל, הוא עשה שימוש כדי להכניס לעבודה את הדמויות שמסמלות זמן ואת עונות השנה. מטבעות עם נשרים מאוסף המטבעות מופיעים בפריימים אחרים, וכך גם כלי זכוכית מביתן הזכוכית של המוזיאון. "חוץ מהסרט שעבדתי עליו במשך ארבע שנים, זו העבודה שלקח לי הכי הרבה זמן לעבוד עליה. הסתובבתי במוזיאון אחת לשבוע במשך שלושה חודשים, זכיתי לקבל סיורים פרטיים באוספים ובביתנים, ובמשך שעות חיטטתי וחיפשתי רפרנסים. זה היה גם פינג פונג של התכתבויות עם אנריאטה אליעזר ברונר, שאוצרת את הביאנלה יחד עם גלית גאון. היא הייתה שולחת לי דברים שמצאה בעצמה וחשבה שאולי יתאימו וממש פתחה לי את הראש".
ההשראות הפיזיות שאיתר במוזיאון התחברו באופן ויזואלי-צורני, אבל חלקן התחברו גם באופן קונספטואלי. "אחד המשלים בסיפור של הסיודוס הוא על הזמיר והנשר: הנשר תופס את הזמיר, אבל הוא ממשיך לשיר גם כשהוא מחזיק בו גבוה בשמים ואף אחד לא שומע אותו. זה התחבר לי גם קצת לעולם של היצירה והעבודה פה, והחיים בישראל בכלל. כבר תקופה ארוכה שאנחנו דנים בזה שלא טוב פה ומה יהיה הלאה ולאן כל זה ייקח. לפעמים אני מרגיש שהעולם כבר קרס ובכל זאת אנחנו עדיין פה".
תהליך העבודה כלל גם שימוש בציטוטים ישירים מהטקסט של הסיודוס כפרומפטים. "התייחסתי למשפטים כמו אל חפצים ארכיאולוגיים שמצאתי. יש קטע בסיפור שעוסק בהידרדרות חומרית לאורך הדורות, ואני מנסה בין השאר להעניק לזה ייצוג חומרי שלנו כחברה ולדבר על ההידרדרות הכללית שלנו. המתח בין קראפט לקוד הוא לא רק נושא בעבודה, אלא מנגנון העבודה עצמו. גם אחרי שאני מייצר דימוי שאני מרוצה ממנו, אני ממשיך לעבוד עליו דרך קוד, אבל באמצעות כתיבה מילולית מאוד אינטימית. המילים הופכות לכלי עבודה, ובמובן מסוים אני 'רוקם' בעזרתן על גבי הדימוי.
"רובד נוסף הוא הטקסטורה עצמה. תמיד היה לי חשוב שטקסטורות ייראו כאילו נוצרו בעבודת יד, גם כשהן נוצרות באמצעים ממוחשבים. נדמה שהגבול בין דמיון למציאות הולך ומיטשטש. בעזרת כלים דיגיטליים ובינה מלאכותית, רעיונות יכולים היום להתקיים במרחב, ברגש ובחומריות באופן שבעבר נראה בלתי אפשרי. דווקא בתוך השפע הטכנולוגי הזה, אני מבקש להחזיר לתוך השיח את עבודת היד והקראפט, את המגע ואת הזיכרון של מסורת. המפגש בין הדיגיטלי לידני הוא בעיני נקודת חיבור ולא נקודת החלפה. מקום שבו משהו חדש נולד מתוך שזירה שקטה של העבר בתוך ההווה".
בינואר נפתחה הביאנלה הראשונה לאמנויות בראס אל-ח'ימה – אמירות באיחוד האמירויות, שם הציג רותם עבודה מוקדמת יותר שנקראת "Waiting for the Moon". את הביאנלה אצר שרון תובל, שעובד מאז החתימה על הסכמי אברהם עם מארגניה Al Qasimi Foundation. רותם הוא אחד מכמה אמנים ישראלים בודדים שהציגו בביאנלה לצד אמנים ממדינות שונות. "זו עבודה שמציגה ספקטקל של שבט שהמצאתי. אירוע שיא שמתרחש אחת לתקופה, כזה שכולם מחכים לו.
זו העבודה הראשונה שיצרתי על בסיס קולנועי. כתבתי תסריט, סטורי בורד, שיש לו התחלה אמצע וסוף. הביקורת בעבודה הזו פונה לכיוון מעט שונה. בתחילת התהליך התקשיתי לייצר באמצעות הכלים שבטים שמכילים גיוון תרבותי ונִראוּת מורכבת של זהויות וגזעים. עם הזמן, ככל שהכלים השתפרו וגם השיח שלי איתם נעשה מדויק יותר, נפתח מרחב רחב יותר של אפשרויות. הבחירה בדמויות שחורות לא נועדה לייצר ייצוג אתנוגרפי או רפרנס לשבטים מוכרים, אלא להפך. ניסיתי לייצר תחושת הזרה, גם דרך השפה המוזיקלית וגם דרך הדימוי עצמו. בעיני זהו שבט שממוקם במרחב שמיימי, כמעט עילאי, ולא כדימוי של פרא אציל. הדמויות אינן מוצגות כראשוניות או טבעיות, אלא כישויות זרות, כאלה שנמצאות מחוץ להיררכיות המוכרות של כוח, תרבות ושליטה".
עוד לפני הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל יציג רותם פרויקט חדש גם בתערוכה קבוצתית בגלריה על הצוק בנתניה וישתתף בארט באזל מיאמי עם עבודות שיציג מטעם גלריה קורידור. "אני מוכר קצת, עדיין לא חי מזה. אני ממשיך ליצור פרויקטים מסחריים שבהם אני משתמש יותר ויותר בכלים של בינה. אני מרגיש שאני עדיין בבדיקה של הדבר, וזה אולי כבר לא אובססיה כמו בהתחלה, אבל עדיין כשאני שוכב במיטה לפני שאני נרדם, אני מוצא את עצמי לא פעם לוקח את הטלפון ומתחיל לבדוק כל מיני רעיונות. במקביל, יש לי לפעמים גם תחושה שכל זה עוד יחלוף, אז אני מנסה ליהנות מזה כל עוד אני שם".
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות
