פסל סוס מקבל את פני המבקרים בתערוכת הרטרוספקטיבה "בלתי שבור" ("Unbroken") של האמן ההולנדי בוקה דה פריס (Bouke de Vries) במוזיאון הקרמיקה פרינססהוף בהולנד (Princessehof National Museum of Ceramics in Leeuwarden) באוצרותה של ד"ר וונדי ג'רס (Dr. Wendy Gers). הסוס, שבמקור גולף מעץ ואיבד את ארבע רגליו ברבות השנים, זכה לחיים חדשים: רגליו הושלמו משברי קרמיקה, פרסותיו עשויות מקערות פורצלן קטנות, ועל גבו ערימת כלים שלמים ושבורים. "יש משהו צורם בעובדה שחפץ שבור, שנדרשת עבורו אותה מיומנות כמו לחפץ שלם, מסיים את דרכו בפח בכזאת קלות", כותב דה פריס ומעניק לסוס חיים חדשים באמצעות תיקון, השלמה וחומר נוסף, כפי שעשה גם עם שאר היצירות בתערוכה, 95 במספר, שחלקן נוצרו במיוחד עבורה, כמו הפסל הזה. כך הופך דה פריס את השבר מפסולת נשכחת ללב היצירה האמנותית שלו וטווה סביבו סיפור חדש. "הסוס הזה, שנושא את כל הקרמיקה שאני משתמש בה, מייצג אותי באופן שמשמח אותי. גם כשהדברים שבורים, הם עדיין יפים, ואני רוצה לחגוג את זה", אומר דה פריס בסרטון המתלווה לתערוכה.
דה פריס הוא אמן הולנדי-בריטי (1960) יליד אוטרכט שחי ויוצר בלונדון. הוא למד בסוף שנות השבעים באקדמיה לעיצוב באיינדהובן (Design Academy Eindhoven) ומשם המשיך ללימודים בבית הספר הבין-לאומי לאמנות סנט מרטין בלונדון (Central Saint Martin). בלימודיו התמקד באמנות, בעיצוב ובטקסטיל, ולאחריהם השתלב בעולם האופנה כמעצב ועבד עבור מעצבים כמו ג'ון גליאנו, הכובען סטיבן ג'ונס וזנדרה רודס (John Galliano, Stephen Jones Millinery, Zandra Rhodes).
בתחילת שנות התשעים הוא למד שימור ושחזור קרמיקה במכללת וסט דין (West Dean College), וממעצב הפך לרסטורטור – שינוי ששימש בסיס לקריירת האמנות שלו. "במובן מסוים אני קצת מחוץ לעולם הקרמיקה, כי אני לא יוצר את הכלים בעצמי […] בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה ליצור את העבודות שלי, ואז חשבתי, אני עובד עם דברים שבורים, למה שלא אשתמש בזה כנקודת פתיחה?", אומר דה פריס בהמשך הסרטון.
התערוכה מחולקת לחמישה חללים על פי נושאים: סיפורים הולנדיים, סין העתיקה, מוזות, כלי זיכרון, מלחמה ושברים. אף על פי שאין מסלול מוגדר למעבר בין החללים, הצופה עובר מסע חווייתי ורעיוני בין החדרים השונים. המסע מתחיל בדה פריס עצמו בחלל המבואה, ומהפרטי והאישי הצופה עובר אל הלאומי וההיסטורי בחלל הסיפורים ההולנדיים ומשם פורץ מעבר לגבולות הולנד אל סין העתיקה. בחלל המוזות הצופה פוגש זיכרונות ואייקונים תרבותיים, ומשם ממשיך אל הרגשי והקולקטיבי בחלל כלי הזיכרון. המסע מסתיים בקונפליקט ומיצב של הרס ואלימות בחלל מלחמה ושברים.
"סיפורים הולנדיים" ("Dutch Stories") הפותח את התערוכה הוא החלל המוקדש למורשתו של דה פריס. אף שהוא חי באנגליה כמעט 45 שנים הוא לא שוכח את שורשיו ההולנדיים ואת החיבור שלו למולדתו. חלק מהעבודות בחלל הזה עשויות משברי חרס של קרמיקה הולנדית מהמאות ה-17 וה-18, הלוא היא הקרמיקה הכחולה של דלפט, המסמלת את תור הזהב של הולנד. בזכות הניסיון והקשרים של דה פריס בעולם השימור, יש לו גישה לאספנים, לסוחרים ולבתי מכירות פומביות בעולם הקרמיקה ההולנדית, וכך הוא משיג את חומרי הגלם. העבודות בחדר הזה מספרות את סיפורם של כמה אייקונים מההיסטוריה ההולנדית, כמו "מוזגת החלב" של ורמיר ואגרטל הטוליפים בעל הפתחים הנפרדים לכל פרח ששימש סמל לשפע וליוקרה בתור הזהב של הולנד.
העבודה "מולדת בצבעים פוליכרומיים" ("Homeland in polychrome") משנת 2013 משכה את תשומת ליבי בשל הצבעוניות שלה. ביצירה זו הרכיב דה פריס את מפת הולנד משברי קרמיקה של כלי חרס צבעוניים מחומר הולנדי מהמאות ה-17 וה-18, מוכרים פחות מכלי דלפט, שדה פריס קנה מסוחרים. מרחוק המפה נראית כמקשה אחת, אך מבט מקרוב חושף עושר אמנותי וחומרי: עיטורים שונים, משיכות מכחול דקיקות של בעלי מלאכה, סוגי חומר שונים, צבעים וסדקים שנוצרו על פני השטח עם השנים. השימוש בצבעוניות עשירה ובחומרים חמים ומלוטשים פחות מהפורצלן הלבן הקלאסי מעורר מחשבה על האמנים המקוריים שיצרו את הכלים האלה לפני מאות שנים ועל מסורת של בעלי מלאכה מיומנים שערבבו צבעים ולשו חומר. השברים הללו חושפים שכבות פנימיות של חומר, תנועה וזמן והם מעין קפסולות של מידע וזיכרון.
דה פריס מרכיב לא רק מפה פיזית של הולנד אלא גם משהו חדש מהעבר שנשכח ונשבר – דרך עבודות השברים הללו הוא שוזר יחד היסטוריה לאומית, מולדת וזיכרון אישי וקולקטיבי. הבחירה במפת הולנד כחיבור גיאוגרפי ותרבותי והשימוש בחומר מקומי – שברי יצירות אמנות הולנדיות – מוסיפים רובד נוסף של שייכות למקום שממנו בא. "כשכלי חרס נשברו, הם נזרקו לבור ספיגה עד שנחפרו מאתיים עד שלוש מאות שנה מאוחר יותר. יצרתי מחדש את הארץ באמצעות החומר השרוף שלה", כותב דה פריס בטקסט התערוכה.
החלל הסמוך מוקדש לסדרה "כלי זיכרון" ("Memory Vessels"). במרכזו ניצבת ויטרינת זכוכית גדולה ובה כעשרים עבודות: מכלי זכוכית שקופים שצורתם כשל כדי חרס עתיקים ובתוכם שברי חרס ופורצלן מתקופות ומאזורים שונים. התצוגה הזאת מזמינה התבוננות במושג הזיכרון האישי, ההיסטורי והקולקטיבי. האם הכלים האלה הם מכלי אחסון פיזיים לזיכרונות שנשברו ונשכחו? האם הם ביטוי רגשי שמעבר למילים לתחושות של אובדן, אבל וגעגוע?
העבודה בוחנת את היחס בין השלם לשבר ואת האופן שבו אנחנו תופסים את מהותו של הכלי. במקום לראות בשברים משהו חסר ערך, דה פריס מציב אותם במרכז היצירה; מבחינתו השבר חשוב יותר מהשלם, המהות חשובה יותר מהתוכן. עבורו השבר הוא אינו פגם שיש צורך לתקן; הוא אינו מאחה ומדביק את השברים, אלא נותן להם מקום בעדינות ובכבוד. השברים הופכים לאובייקטים אסתטיים טעוני משמעות המציעים מבט חדש על איחוי כתהליך מתמשך של קיום וקבלה. "הרסיסים אמרו לי מה לעשות איתם […] מה יקרה אם ניישם את הקונספט של כד אפר על אגרטל שבור? אני מוצא אגרטלים שבורים ומייצר העתקים מדויקים שלהם מזכוכית. ואז אני מסדר את הרסיסים בתוכם, והזכוכית היא הזיכרון של צורתה הקודמת. הזכוכית היא זיכרון". אומר דה פריס בסרטון.
החלל הבא בתערוכה, "סינית מוקדמת, היסטוריה משוחזרת" (Reconstructed History, Early Chinese), עוסק בקשר בין מזרח אסיה לאירופה ובתנועה של אנשים, בעלי חיים, חפצים, ידע וסיפורים ביניהם לאורך ההיסטוריה. הקרמיקה תופסת מקום מרכזי בסיפור הזה; בזכות עמידותה היא שורדת את מבחן הזמן ומשמשת עדות חומרית לעבר. בחלל הזה דה פריס מציג קרמיקה סינית שנוצרה לפני אלפי שנים וככל הנראה עברה למערב בדרך המשי.
עבודה בולטת בחלל היא "פירוק והרכבה של כלי ניאוליתי מתקופת המאצ'אנג" ("Deconstructed Neolithic Machang"). כלי החרס מתקופת המאצ'אנג (600-1000 לפנה"ס) שעיבד דה פריס בשנת 2019 מורכב משברי טרקוטה גדולים ואדמדמים ועליהם עיטורים בצבעים חומים חמים. את הכד העתיק הרכיב מחדש דה פריס בעזרת מבנה ברונזה, וחלק מהשברים אוחו בזהב בטכניקה המזכירה את אסתטיקת הקינצוגי היפנית.
הכד נראה שלם למחצה, ובמבט מעמיק מתקבל דימוי מרובד של שבר על גבי שבר, ישן על גבי ישן – רגע שנדמה כאילו קפא בזמן. חלקיו נראים כמרחפים באוויר, כאילו נעצרו בעיצומו של תהליך הפירוק. הכול בו מרמז על ארכיאולוגיה: צבעי הטרקוטה, השברים החשופים ומבנה הכלי העתיק העומד לכאורה על סף פירוק. זהו רגע שקפא באמצע התנועה, עדות לזמן החולף ולחפצים הנושאים עימם שכבות של זיכרון חומרי, ולמרות מראהו השביר, הכלי משדר חוסן, עמידות ושרידות לאורך זמן.
באותו חלל, סמוך לעבודה הניאוליתית, מוצגת עבודה נוספת שבה דה פריס עוסק בפעולת תיקון של שבר: "כד האן משוחזר (בעקבות איי וֵיוֵוי)" מ-2015 ("Reconstructed Han Vase after Ai Weiwe"). על הקיר תלויים תצלומים המתעדים את שברי הכד ומתחתם מוצג הכד מתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס-220 לספירה) שדה פריס תיקן באמצעות עלי זהב. בעבודה זו הוא מגיב ליצירה של האמן הסיני איי וֵיוֵוי מ-1995 "הפלת כד משושלת האן" (Dropping a Han Dynasty Urn).
ביצירה זו מצולם איי וֵיוֵוי כשהוא שומט מידיו כד ארכיאולוגי עתיק בן יותר מאלפיים שנים, והעדשה לוכדת את הרגע שלפני התנפצותו על הרצפה. בעוד שפעולתו של איי וֵיוֵוי נתפסת כמעשה קונספטואלי-פוליטי המדגיש רגע של ניתוק והרס מכוון של אובייקט היסטורי, דה פריס בוחר להגיב באמצעות פעולה הפוכה – איסוף השברים ואיחוי שלהם. בפרסום של המוזיאון המלווה את התערוכה מסביר דה פריס: "ראיתי את התמונות, ובדמיוני אספתי את השברים והרכבתי את הכד מחדש".
התיקון הגלוי, המהדהד את אסתטיקת הקינצוגי היפנית, אינו מבקש להשיב את הכד למצבו המקורי, אלא מדגיש את השבר כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האובייקט. בחלל הזה יוצר דה פריס יצירה מרובדת: העבר הארכיאולוגי של הכלים עצמם, ההקשרים האמנותיים והתגובה האמנותית שלו דרך פעולת התיקון. מתוך הדיאלוג שבין קרמיקה סינית עתיקה, אסתטיקה יפנית מאוחרת יותר ואמנות עכשווית, הוא מחבר בין גיאוגרפיה, תרבות, היסטוריה וארכיאולוגיה ובכך מזמין את הצופים להרהר בהקשרים רחבים יותר של תרבות חומרית ובאפשרות ליצור קשר מחודש בין עבר להווה דרך פעולת השחזור.
בחלל האחרון בתערוכה מוצג המיצב רחב ההיקף "מלחמה ושברים" (War and Pieces) מ-2012 שהוצג ברחבי העולם. בחדר חשוך ניצב שולחן מואר באורך של עשרה מטרים המייצר ניגוד דרמטי בין האפלה ללובן הבוהק של הפורצלן. דה פריס מתייחס כאן למסורת אירופית מהמאות ה-17, ה-18 וה-19 של עריכת משתה מפואר ערב הקרב. השולחן ערוך בחגיגיות בכלי פורצלן לבנים מעוטרים בזהב, כוכבים וטילי 2V (הטילים הבליסטיים הראשונים שפותחו בגרמניה הנאצית) ולצידם סכו"ם מוזהב בצורת רובי קלצ'ניקוב. במרכזו ולכל אורכו ערימות של שברי פורצלן ושלל דמויות הנלחמות זו בזו: פסלי ישו, ראשי בובות, בעלי חיים, דינוזאורים, רובוטים וחיילים, ובמרכז שדה הקרב ניצבת פטריית עשן אטומית העשויה כולה שברי קרמיקה.
דה פריס מעצב מחדש את מושג המשתה ומעניק פרשנות עכשווית למושג המלחמה. על השולחן שדה קרב פראי, עמוס וכאוטי המורכב משברי חרס ומדמויות שקורסות ונשברות לתוך עצמן. במשתה האצולה המפואר הזה, השיגעון, ההרס והמוות הם המנה העיקרית. בהניחו את המלחמה על שולחן האוכל בין החפצים היום-יומיים המזוהים עם שמחה וחגיגה, דה פריס ממחיש שאי אפשר לברוח מהאלימות; היא נוכחת ומוחשית. העבודה מעוררת מחשבה על החברה שאנחנו חיים בה, על ההיסטוריה ועל יחסי כוחות, והשבר משמש כסמל מרכזי ומתמשך לאלימות האנושית.
"ההיסטוריה והקשרים בין התרבויות השונות מרתקים אותי מאוד, ואני מנסה להנכיח אותם בעבודות שלי. במקום לשחזר את הכלים באופן מסורתי, אני רואה בפעולה שלי רובד נוסף בשכבות ההיסטוריה שלהם. אני רק מוסיף שכבה חדשה לסיפור שלה", מסביר דה פריס בסרטון. ייחודו של דה פריס טמון בעובדה שכרסטורטור מקצועי הניחן ביכולת טכנית לתקן כל כלי או שבר בצורה מושלמת, הוא בוחר במודע לוותר על השלמות, להציג את השבר כפי שהוא – גולמי, חד, וחשוף – ולהעניק לו מקום מרכזי ביצירה. הבחירה הזאת הופכת את השבר מחומר גלם אסתטי לסמל טעון של זיכרון. דה פריס אינו מתקן את העבר אלא חושף אותו ובכך עוסק בשימור הזיכרון החומרי – האישי והקולקטיבי כאחד.
UNBROKEN", Bouke de Vries, Princessehof, Leeuwarden"
אוצרת: Dr. Wendy Gers
נעילה: 16 באוגוסט 2026
קסם יהב – מעצבת קרמיקה, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, בוגרת "סטודיו ראשון" 2005 של בית בנימיני. בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב קרמי, מאמנת אישית עם התמחות ביוצרים ויוצרות ועוסקת בתרפיה בחומר. חיה ויוצרת באמסטרדם, הולנד.
