יש תערוכות שהשיטוט בהן מעורר איזה הד של מנגינה, ריח או שורה משיר. כזו היא תערוכתו של יורם בלומנקרנץ "7061/83" בבית בנימיני (אוצרת: ד"ר שלומית באומן), המדהדת בי את השורה "הרוח נושבת בחריגים" שפותחת את שירה של דליה רביקוביץ "תקופות השנה" (רביקוביץ, 2010). המשחק המכוון בין המילה חרכים לחריגים (שלמה, 2023), אלה שבשוליים, הוא גם מפתח הקריאה שמציעה התערוכה. כמו הרוח הנושבת דווקא באנשים החריגים, כך בלומנקרנץ מפיח חיים בחומרים ובמרחבים שוליים וחריגים לכאורה. החומרים הפשוטים והזולים שבאמצעותם הוא בונה את דרום תל אביב-יפו של ילדותו הופכים לכלי ביקורת על מנגנוני כוח שונים.
בכניסה לתערוכה מתגלה מראה נוף על הקיר – העבודה "גבעות כורכר" העשויה מקרעי לוחות פלקסבורד. הדימוי הזה של גבעות כורכר הוא חלק מנוף ילדותו של האמן, אך גם חלק בלתי נפרד מנופיה המוקדמים של תל אביב; כורכר הוא מעין דיונה מאובנת, ודיונה היא כורכר בהתהוות. בתודעה האמנותית הישראלית, הדיונות של תל אביב הן אתוס. נחום גוטמן (1980-1898), אחד מחלוצי האסכולה הארץ-ישראלית, תיעד בציוריו את המעבר של תל אביב מדיונות חול צהובות לעיר של ממש. הדיונות ייצגו עבורו את אותו "לפני" מיתי – הרגע הבתולי של האפשרות הטהורה. אלא שאצל בלומנקרנץ הדיונות עשויות משברים של פלקסבורד זול שאפילו לא נוסר או נחתך אלא פשוט נבצע. אלו אינן דיונות של התחלה טהורה, אלא של חורבן מתמשך, של שכבות היסטוריה שנבנו ונהרסו.
התערוכה היא השלישית בטרילוגיה של עבודות שהציג האמן בבית בנימיני. שמה –"7061/83" – מציין את מספר הגוש והחלקה של בית בנימיני, ועל אף השם הטכני, הוא טעון בזיכרונות ילדות, כיוון שבית בנימיני שוכן מול שכונת שפירא, שכונת ילדותו של האמן. בלומנקרנץ (1968) הוא אמן רב-תחומי שגדל והתחנך בדרום תל אביב. הוא למד אמנות בבית הספר לאמנות קלישר, ואת התואר השני בתולדות האמנות קיבל מאוניברסיטת ליברפול באמצעות השלוחה שפעלה בעבר בישראל. לאורך הקריירה שלו פיתח שפה אמנותית המושרשת עמוק במרחב הדרום-תל־אביבי, תוך שימוש בחומרים הנחשבים לשוליים. החזרה שלו כאמן בוגר למקום היא אינה חזרה נוסטלגית, אלא ביקורתית, והוא מנסה להבין באמצעותה מה קרה לאותם מרחבים שהיו פעם שטחים של שיטוט חופשי: קריית המלאכה, בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, חצרות הכנסייה הרוסית, יער ההסתדרות (פארק החורשות) וחורבות אבו כביר.
בלומנקרנץ עובד עם חומרים זולים, רובם שאריות פסולת מהמרחב הציבורי והביתי: בקבוקי זכוכית ופחיות שימורים, מסילות פח, רדיאטורים ישנים וגם אלמנטים מהטבע העירוני. את החיבורים בין הפרגמנטים שמרכיבים את פסליו הוא לא מסתיר – שאריות דבק חם, מגנטים ואזיקונים נותרים חשופים והופכים לחלק מהעבודה, ללא ניסיון לייפות או להסתיר אותם. החומריות הזו מזכירה את מה שכתב וולטר בנימין על אלגוריות וחורבות: "אלגוריות בממלכת המחשבות הן כמו חורבות בממלכת הדברים" (Benjamin, 1998, p.178). בנימין ראה בחורבה לא סוף אלא גילוי של אמת שהייתה קבורה מתחת לפני השטח. הבניין המתפורר חושף את השלד, את מבנה הכוח, את מה שהיה מוסתר. העבודות של בלומנקרנץ פועלות באותה דרך – החומר הזול והשבור חושף את הצורה שמתחת, את הקונסטרוקציה שהייתה אמורה להישאר מוסתרת – ואולי אף מטשטשות את הגבולות בין הפרגמנטים של הפסל לחומרי החיבורים שלו עד שאי אפשר להבדיל ביניהם.
על הקיר משמאל ל"גבעות כורכר" תלויה העבודה "שטח הפנים (דיוקן עצמי)" – חריטה על רדיאטור ישן. בדמיוני עולה ילד שמצא בשיטוטיו רדיאטור ישן, ומתוך סקרנות או שעמום לקח מוט ברזל וחרט על סבכת המתכת. בלומנקרנץ מתרגם את תגלית החריטה הזו לדיוקן עצמי, אך לא פני הילד שדמיינתי חרוטים, אלא פני מבוגר. הפעולה עצמה של החריטה הסקרנית בחפץ שנזרק משקפת אולי את הילד שהיה, היא בבואתו, אולם פניו פני איש. זהו דיוקן של זהות שנבנתה במרחבים האלה מתוך אינטראקציה עם חומרים שהעיר השליכה.
מול הדיוקן העצמי ניצבת העבודה המרכזית "חורבה לשימור" – כיפה מוזהבת העשויה ממעטפות של פחיות שימורים ששוטחו, חוברו זו לזו במגנטים והוצבו על מבנה קרוע מלוחות פלקסבורד. מתוך המבנה בוקעים קולות צורמניים, ובין קרעיו נשקף סרטון המוקרן סמוך לרצפה ובו נראה מכבש כביש משטח את מעטפות הפח שמהן בנויה הכיפה. בלומנקרנץ נוגע כאן בפוליטיקה של השימור ושואל מה ראוי להנצחה ומה נידון להריסה. כדי לזהות את מקור הקולות, הצופה נדרש להתכופף ולחפש פתח. המראה האבסורדי של מכבש המשטח פח במקום אספלט מעורר תמיהה: לשם מה להשקיע מאמץ רב כל כך ביישור של חומר בנייה שעמידותו מוטלת בספק? יתרה מכך, הבחירה בכלי המשמש לסלילת כבישים וממוקם כאן מתחת לחורבה יוצרת מתח: המכבש נראה כמי שחותר תחת הכיפה ועלול להחריבה, אבל בה בעת הוא הכלי שיוצר את החומרים שמרכיבים אותה.
הכיפה מרפררת בצורתה לכיפה שבבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, אך צבעה קורץ לכיפת הסלע הטעונה בהר הבית. זהו היבריד של שתי הכיפות: הזהב אינו זהב והכיפה אינה באמת כיפה. בלומנקרנץ בונה מודל של חורבה המעלה חיוך ומעוררת עצב כאחד, ובעודי בוחנת אותה מהדהדות בראשי שורות נוספות מהשיר של רביקוביץ: "והכסף הקר נהפך לזהב / ואדמת הגבעה כנחושת אדומה" (רביקוביץ, 2010). כמו המשוררת המתארת את חילופי העונות דרך השתנות החומר – הכסף שהופך לזהב והעפר שנדמה כנחושת – כך גם בלומנקרנץ מתמיר את החומרים הזולים והשוליים לאמנות לא על ידי העלאתם על נס, אלא באמצעות חשיפת המתח והיופי שכבר טמונים בהם.
עבודותו של בלומנקרנץ מבטאת לא רק תמורות חומריות אלא גם תמורות בדמוגרפיה של דרום תל אביב-יפו. ב-2010 עברה שכונת אבו כביר מניהולה של עמידר לניהולה של עיריית תל אביב-יפו, וזו הודיעה לתושבים שהיא מתכוונת לפנות אותם משם כדי להרחיב את פארק החורשות. אלו תושבים שבתחילת שנות החמישים נשלחו לאכלס את הבתים של הערבים שגורשו ב-1948, וכעת הגדירה אותם העירייה כפולשים (סולסברי-כורך, 2017). למי שייך השטח? מי כבש אותו ראשון? מה צריך לשמר (אם בכלל) ומי מחליט? העבודה אינה מנסה לספק תשובות, אלא להציב את השאלות כמוקד מתח. המבנה הקרוע והכיפה המורכבת מחומר זול הם "תמונה דיאלקטית" כהגדרתו של וולטר בנימין (Pensky, 2004) – רגע שבו העבר וההווה, כוחות וסיפורים, מתנגשים ויוצרים קונסטלציה חדשה החושפת את הסתירות שהעיר מנסה להסתיר.
בהמשך החלל מוצגת סדרת העבודות "קיקיון" שנוצרו משברי בקבוקי זכוכית, חלקי קופסאות שימורים ופחיות חתוכות לצורות צמחיות, אצטרובלים ואבנים. בכתב העת "שפה חדשה" כותב בלומנקרנץ שעדיין אפשר למצוא קיקיונים בתל אביב "זרועים בחלקות הלימבו שבין הזנחה להשבחה, בשולי הדרכים הנסללות, לצד מתחמי מגורים חדשים הנערמים על חורבות יפו ההיסטורית ושכונות הדרום ושדות הפסולת הנכבשים מחדש. מהשדות ההם הסתנן הקיקיון ופלש לאמנות שלי" (בלומנקרנץ, 2025). פסליו של האמן חדים, דוקרניים ומרתיעים, ואין צורך להוסיף לצידם שלט "נא לא לגעת", אך בלומנקרנץ נוגע גם נוגע בדיוק בחומרים שמהם רוב האנשים נרתעים ויוצר אפקט פואטי – הצל שנופל על הקיר מהקומפוזיציות השונות רך ועגול, נראה כמו ענפי עץ זית או לעיתים כפרח. הפרדוקס החזותי בין החומר לצילו מעורר פליאה: כיצד חומרים חדים ומרתיעים כל כך מטילים צל ענוג כל כך?
בלומנקרנץ עוסק בחיפוש אחר מיקומו של האובייקט ה"קיקיוני" בשדה האמנות וטוען כי בתוך מערכת המושגים של ה"קנוניסט" המייצג את הממסד, אין באמת שפה שתכיל אותו, ולכן הממסד פוסח עליו אבל בה בעת רואה בו פוטנציאל לניכוס. ואכן בעבודות שבסדרת הקיקיון בלומנקרנץ עומד על משמעותו של הקיקיון האמנותי – יצירה שולית שמרחפת מעליה תמיד סכנת ניכוס בידי הקאנון. היא אינה מוכרת רשמית, אך דווקא מתוך שוליותה היא חושפת אמת אחרת ומספקת השראה לממסד המתעלם ממנה כלפי חוץ (בלומנקרנץ, 2025). הקיקיון של בלומנקרנץ המיוצג בדמות פסל מגלם דואליות: הוא רעיל ומסוכן, אך בה בעת מופקת ממנו תרופה. הקיקיון הוא פרדוקס בתווך שבין יצירה לקאנון ומקור כוח המערער על הגבולות המקובלים ומזכיר שדווקא מתוך ההפקר וההזנחה נובטת שפה אמנותית אחרת.
בהמשך הגלריה ניצב שער פתוח לקריית המלאכה. המחווה פשוטה אך יש לה נוכחות רבת עוצמה: לשער יש זוג כנפיים עשויות ממוטות מתכת בדומה לשערים הנפוצים במרחב הציבורי. בכנפי השער משובצים כאורנמנטים בקבוקי זכוכית שלמים, שקופים, חומים וכחולים, המעטרים אותן כמו חרוזי חברון בווילונות שנהוג היה לתלות בפתחי חדרים בשנות השבעים והשמונים. השער פתוח אל עבר חלון הגלריה הפונה לקריית המלאכה ומתפקד כפתח אל החופש, אבל גם כגשר אל ההקשר ההיסטורי והחברתי של המקום. זהו מרחב שהיה פעם "מחוץ", לימבו עירוני שהפך בהדרגה לחלק מהעיר המתוכננת והמפוקחת. קריית המלאכה של ילדותו של בלומנקרנץ, כמו גם בית הקברות המוסלמי, הייתה הטרוטופיה – מרחב שמתקיימים בו חוקים אחרים ואפשר לשוטט בו מחוץ לסדר הנורמטיבי.
התערוכה של בלומנקרנץ היא בבחינת שיבה למרחבי ילדותו בדרום תל אביב-יפו מחד גיסא ופעולה אמנותית המפרקת את המיתוס העירוני ומרכיבה אותו מחדש מתוך חומרים שוליים, שבורים וחשופים מאידך גיסא. הוא מראה כיצד פסולת, קיקיון רעיל ופחיות שימורים יכולים להפוך למבנים טעוני משמעות. עבודותיו מזכירות כי דווקא בחריגים – אותם מקומות שוליים – נושבת הרוח החזקה ביותר וחושפת את האמת. האובייקטים של בלומנקרנץ הם בתווך שבין הקאנוני לקיקיוני, והוא משתמש בהם ככלי ביקורתי על המרחב הישראלי ועל יחסי הכוחות הפועלים בתוכו.
יורם בלומנקרנץ, "7061/83", גלריה בית בנימני, תל אביב
אוצרת: ד"ר שלומית באומן
נעילה: 31 בינואר 2026
שירה סילברסטון– עורכת ראשית של טקסטורה
מקורות:
בלומנקרנץ, יורם, 2025. "קיקיון". שפה חדשה, 10.2025 https://tinyurl.com/49p5cuub (אוחזר בדצמבר 2025).
סולסברי-כורך, מיכאל, 2017. "דרום תל אביב: תושבים משכונת אבו כביר מפגינים נגד כוונה לפנותם מבתיהם". שיחה מקומית, 14.10.2017. https://tinyurl.com/ypj4vmkf (אוחזר בדצמבר 2025).
שלמה, שגית, 2023 . "תקופות של משמעות". מגזין בלוגותרפיה, 23.3.23. https://tinyurl.com/3tb42rc7 / (אוחזר בדצמבר 2025).
רביקוביץ, דליה, 2010. כל השירים. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Benjamin, Walter, 1988. The Origin of German Tragic Drama, (John Osborne trans). London: Verso
Pensky, Max, 2006. "Method and time: Benjamin’s dialectical images". The Cambridge Companion to Walter Benjamin, edited by In D. S. Ferris, (pp. 177–198). Cambridge: Cambridge University Press
