אני יורדת למרתף של מוזיאון אוסף וואלאס (Wallace Collection) שבלונדון לצפות בתערוכה "Delusions of Grandeur" (שיגעון גדלות) של האמן האנגלי גרייסון פרי (Grayson Perry). במרכז החלל ניצבת תיבת זכוכית ובה מסמכים מצהיבים, גזרי עיתון ותצלומים ישנים של אמנית בשם שירלי סמית' Shirley Smith) 2013-1930). התצוגה והמסמכים מרכיבים ארכיון היסטורי מרהיב של אמנית שמעולם לא שמעתי עליה, ואני עוצרת רגע לקרוא את הטקסט המתלווה אליהם, ומגלה כי סמית' חוותה התעללות בילדותה, חיה ברחוב ואושפזה שוב ושוב בבתי חולים פסיכיאטריים. היא פיתחה אובססיה כפייתית לאוסף המוזיאון ולפריטים מסוימים בו והאמינה כי היא מיליסנט וואלאס (Millicent Wallace) היורשת החוקית שלו. העבודות שלה במרתף מעידות על קריירה מפוארת רבת שנים כאמנית חזותית, אך מי היא הדמות המיוסרת הזאת, ומדוע עבודותיה וסיפור חייה ניצבים בלב התערוכה של פרי?
מוזיאון אוסף וואלאס מציג את האוסף פרטי שהותיר אחריו לורד ריצ'רד וואלאס במאה ה־19, והוא כולל ציורי רוקוקו צרפתיים, כלי נשק מעוטרים, רהיטים מוזהבים ופריטי פאר מהמאה ה־18 וה־19. זהו חלל המוקדש כולו לתרבות האריסטוקרטיה האירופית, וכל כיסא, כל דיוקן וכל אגרטל מייצגים מסורות שונות של קרמיקה, זכוכית, נגרות, טקסטיל ועוד שנאספו במשך חמישה דורות. התערוכה של פרי היא אחת מתערוכות האמנות העכשווית הגדולות ביותר שהוצגו בו, וארבעים העבודות החדשות שהוא יצר במיוחד עבורה נועדו להתכתב עם פריטים מסוימים באוסף ולהפיח בו רוח עכשווית.
פרי הוא בין האמנים המפורסמים ביותר באנגליה שזכו לתואר "סר" בזכות פועלו האמנותי. הוא מזוהה בעיקר עם כלי הקרמיקה הצבעוניים שלו אבל גם עם דמות האלטר אגו הנשית והקרוס-דרסריות שלו, שבאו לידי ביטוי בפתיחה החגיגית של התערוכה, שבה חגג גם את יום הולדתו ה-65 ולבש שמלה בעיצובו שהוצגה אף היא בַּמוזיאון. יצירותיו בתערוכה הזאת מגיבות באופן ישיר לפריטים באוסף וואלאס, מפרקות ומרכיבות אותם מחדש ומשלבות את סיפוריהן של האמנית שירלי סמית' ושל יורשת האוסף מיליסנט וואלאס. בתערוכה הוא יוצר מפגש חזותי (ויש שיגידו גם חזיתי) בין העכשווי להיסטורי ובתוך כך עוסק בנושאים שונים כמו זהות, התמודדות עם מחלות נפש, אמת ושקר בעולם האמנות והחברה האנגלית בתקופה הוויקטוריאנית.
אחת היצירות הראשונות שמושכות את תשומת ליבי בתערוכה היא "הקדושה מיליסנט רכובה על החיה שלה" ("Saint Millicent upon her Beast"). מדובר בפסל ברונזה מבריק של דמות נשית רכובה על חיה פראית במראה מיתי, אוחזת חרב ודגל בתנוחה הירואית ונושאת ברתמתה כתר וקסדת אביר. במדריך האודיו בקולו של פרי המלווה את התערוכה הוא מספר כי הושפע מפסלי הברונזה הרבים באוסף וכי תמיד רצה ליצור בעצמו פסל של דמות רכובה. הוא מסביר כי במסגרת שיטוטיו בפינטרסט הוא נתקל בכדי מים מימי הביניים העשויים נחושת ומעוטרים בדמויות אבירים וקסדות אבירים, ואלו היו ההשראה לפסל. הוא מספר שרצה להעניק לסמית' סצנה הירואית של יורשת לוחמת המבקשת להשיב לעצמה את האוסף. החיה הפראית שעליה היא רוכבת מסמלת את הלא-מרוסן והרגשי שאפיין את חייה הכאוטיים של סמית'. החרב שהיא אוחזת בידה מהדהדת טראומה שחוותה כחסרת בית כשגבר תקף אותה, והיא דקרה אותו כדי להגן על עצמה, ואילו המחט והחוט על הדגל מסמלים תיקון אפשרי ותקווה.
על הקיר, מול פסל הברונזה, תלויה עבודת טקסטיל ורקמה גדולה שנראית לי מעט מוכרת. העבודה נקראת "הנדנדה הפשיסטית" ("Fascist Swing") והיא אולי היצירה הפרובוקטיבית ביותר בתערוכה. העבודה מגיבה ליצירה המפורסמת באוסף – ציור הרוקוקו "הנדנדה" (1767 The Swing, Jean-Honoré Fragonard) של ז'אן-אונורה פרגונאר. בציור המקורי, שאינו מופיע בתערוכה אך מוצג באופן קבוע באוסף, מצוירת צעירה אריסטוקרטית שמתנדנדת על נדנדה בגן מפואר ואחת מנעליה מתעופפת מכף רגלה. מאהבה מסתתר בין השיחים ומשקיף מתחת לחצאיתה, בזמן שבעלה המבוגר דוחף את הנדנדה מאחור. הציור הזה מזוהה עם האריסטוקרטיה הצרפתית שלפני המהפכה ועם הלך רוח של קלילות דעת, הנאות ופיתויי החיים.
במדריך האודיו מסביר פרי כי ניסה לחשוב כיצד הייתה מגיבה סמית' לציור: "היא שרדה את מלחמת העולם השנייה בקושי, הייתה מחוסרת בית והתמודדה עם מחלות נפש שהקשו עליה מאוד. באותה התקופה הגרמנים היו 'הרעים'. עד היום אנחנו משתמשים במושג 'פשיסטים' כדי לעלוב בקבוצה מסוימת. הציור הזה מזכיר לי רגע בהיסטוריה לפני נפילתה של אירופה ולפני עליית הפשיזם". בגרסתו של פרי אין גברים. הדמות הנשית בועטת את נעלה קדימה בתנועה מתריסה, והארוטיקה בציור המקורי הופכת לזעם. האישה אינה אובייקט למבט גברי אלא סובייקט הלוקח את המושכות לידיו. סמית', כפי שמתאר פרי, רוקמת את היצירה מתוך עולמה שלה, ושתי היצירות הללו יחד מייצגות את כוח ההישרדות שלה.
דמותה של שירלי סמית' האמנית והיורשת חיה כל כך בתערוכה הזאת, שאני מצפה למצוא לוחית חרוטה של שמה במוזיאון או אזכורים שלה ושל מיליסנט וואלס באתר הרשמי של המוזיאון ובחללי התצוגה השונים שלו. רק בשלב הזה אני מבינה שסמית' היא פרי דמיונו הקודח של פרי וקיימת אך ורק במרחב שהוא יצר עבורה. ההשראה לדמותה היא שתי אמניות אמיתיות שבתערוכה מוצגות גם יצירות מקוריות שלהן – מדג' גיל (Madge Gill 1961-1882) – אמנית אאוטסיידרית שהתמודדה עם מחלות נפש והציגה בוואלאס ב־1942; והאמנית אלואיס קורבאז' (Aloïse Blanche Corbaz 1964-1886), אמנית אאוטסיידרית גם היא שעבודתה עוסקת במחלות נפש. סמית' היא אמנם המצאה של האמן, אך היא נבנתה באמצעות כלים אמיתיים: ארכיון מזויף, עבודות שהיא יצרה לכאורה, קולה שמלווה את המבקרים בחלקים שונים של מדריך האודיו וסיפור חיים שלם ומפורט שפרי מגולל לאורך כל השיטוט בתערוכה.
כמו דמות האלטר אגו הנשית של פרי בבגדי נשים, כך גם שירלי סמית' היא מסכה המאפשרת לו להפיח רוח חיים חדשה באוסף ולבנות לו נרטיב משלו. דרכה הוא עוסק בטראומה, בהיסטוריה, בפוליטיקה ובמגדר, ובאמצעותה הוא בוחן מחדש את מושג האותנטיות. סמית' אינה אמנית אמיתית, אך היא משקפת אמת רגשית: את המקום שבו אמנות הופכת למקלט, ואת הדרך שבה פנטזיה מעניקה לאדם שליטה בעולם שנדמה כאוטי ומאיים. מרגע זה ואילך נוסף להתבוננות ביצירות בתערוכה רובד נוסף, ואני מתחילה להבין את העולם שפרי ברא.
אני ממשיכה לעבודה הבאה "רובה כדי לירות לתוך העבר" ("Gun for Shooting into the Past"). אחד האוספים המרשימים ביותר בוואלאס הוא אוסף כלי הנשק המעוטרים – חרבות, רובים ואקדחים שיוצרו בעבודת יד קפדנית עבור בני אצולה. פרי מגיב לאוסף כלי הנשק ביצירת "נשק טקסי" לדבריו, כזה שלא נועד להרוג אנשים או בעלי חיים אלא "לירות" על זיכרונות טראומטיים ולמחוק חוויות מכאיבות בן דוריות.
כאן מתחדד אחד הנושאים המרכזיים בתערוכה: הקשר בין מגדר לחפץ. כלי נשק מזוהים עם גבריות, כוח ואלימות, אבל כשמתבוננים מקרוב בכלי הנשק העתיקים באוסף, מגלים שהם מקושטים בפיתוחים עדינים, בעיטורי שנהב או בעבודות שיבוץ עץ מדויקות במיוחד. פרי מתעניין במתח שבין האלימות הטעונה בכלי הנשק לבין היופי שלהם. כלי הנשק שיצר מעוטרים בחרוזים צבעוניים ובחלקי העץ צבועים בצבעים בוהקים. פרי מציע מבט חוצה מגדר, שבו כל אובייקט טומן בחובו גם יופי וגם אופל. במובן מסוים הוא מפרק את הנשק מנשקו ומטעין אותו בתקווה ובמחשבה על העתיד.
העבודה "עץ בנוף" ("A Tree in a Landscape") מוצגת בקצה מסדרון אפלולי על הקיר מצד שמאל. בדרכי אל העבודה תלויים דיוקנאות מיניאטורים מהתקופה הוויקטוריאנית שמוצגים בדרך כלל בקומה השנייה. אני ניצבת מול קולאז' של אילן יוחסין, שעל ענפיו משובצים דיוקנאות מיניאטוריים דומים לאלו שעל הקיר, אלא שבעבודה של פרי הם בשחור-לבן ומוצגים על רקע אדום בוהק, ובגזע העץ מופיע דיוקן בסגנון שונה – דיוקן פניו של פרי שנעשה ברישום. הטקסט לצד העבודה נפתח בשאלות "מהיכן מגיעות מחלות נפש? האם הן תוצר לוואי של הסביבה שלנו או האם אנו יורשים אותן באופן גנטי? האם מדובר בכימיקלים במוח שלנו? האם עלינו להאשים את משפחתנו או אירועים בעולם?" גם העבודה הזאת היא מנקודת מבטה של סמית', שהייתה אובססיבית לגניאולוגיה שלה. אילן היוחסין הזה מחבר בין האריסטוקרטיה הבריטית לגנטיקה של טראומה והתמודדות נפש ומשקף את השיח הער בחברה הבריטית על מחלות נפש בשנים האחרונות. במדריך האודיו מספר פרי כי העבודה הזאת היא אישית מאוד – הוא מתוודה על התמודדות עם מחלת נפש – ומדגיש את רעיון הירושה הנפשית, כלומר טראומות ובעיות נפשיות שעוברות מדור לדור כמו נכס משפחתי. העבודה אינה מאשימה אלא מזמינה: "ברוכים הבאים למועדון", הוא אומר, "כולנו נושאים עימנו משאות בלתי נראים".
אני פוגשת כעת בכד קרמיקה גדול שעליו איורים רבים בסגנון שמזוהה מאוד עם האמן. העבודה נקראת "אלאן מיסלס וקלייר פוגשים את שירלי סמית' ואת כבודה מיליסנט וואלאס" ("Alan Measles and Claire meet Shirley Smith and the Honourable Millicent Wallace"). אלאן מיסלס הוא הדובי של פרי מילדותו, והוא מופיע בדמות ג'נטלמן ויקטוריאני לצד קלייר, שהיא בעצם גרייסון פרי לבוש בשמלה. גם שירלי סמית' מופיעה שם לצד דמות מומצאת נוספת – מיליסנט וואלאס – היורשת הרשמית של האוסף ההיסטורי שראינו בעבודת הברונזה הראשונה. קשה שלא להעריך את הטירוף וההומור של פרי ביצירה האבסורדית הזאת המאפשרת לנו הצצה לעולמו הבדיוני והמשחקי של פרי.
הבדיה הרבודה בתערוכה מתגלמת גם בכמה עבודות דו-ממד קטנות שמפוזרות לאורכה. אחת מהן היא "דבר מיוחד לחלוטין" ("Totally Unique Thing") שבה אפשר לזהות את דמותו של פרי בשמלה ויקטוראנית ורודה ובפאה בלונדינית, לראשו כתר ובידיו רובה ציד בסגנון הרובים מהאוסף. בעבודה זו פרי משתף פעולה עם בינה מלאכותית ויוצר סדרה של דימויים שנוצרו על ידי אלגוריתמים מתוך פרומפטים המבוססים על חייה של סמית'. העיסוק של פרי בטכנולוגיה בכלל ובבינה מלאכותית בפרט מעורר שאלות לגבי ייחודה של האמנות בעולם דיגיטלי. נדמה שהעבודות הללו הן בבחינת רובד נוסף לנרטיב הבדיה והדמיון, אך גם ללא שימוש בכלים טכנולוגיים נדמה שפרי עושה בתערוכה הזאת את מה שאינטליגנציה מלאכותית עושה לפעמים, ובכך מטשטש את הגבול בין הממשי למומצא בעוד מובן.
אני נעצרת מול העבודה הגדולה ביותר בתערוכה "סיפור חיי" ("The Story of My Life"), שטיח קיר עצום, עשיר בצבעים ובדימויים, שנראה תחילה כאוסף אקראי של דימויים מתוך ציורים באוסף ההיסטורי של וואלאס. אפשר לזהות דמויות לבושות בגדים ויקטוריאניים באמצע ארוחת פיקניק או הגדלה של דיוקנאות בעלי הבעות דרמטיות מתוך ציורים, כולן צבועות בצבעים עזים, נראות כמו נצפות דרך חלון ויטראז' או קליידוסקופ. בצידו השמאלי של השטיח אפשר לזהות את העצים הקודרים של אלברט קאופ (Albert Cuyp), והוא מספר שהם מזכירים לו את הנופים של אסקס (Essex) הכפרית שבה גדל.
ככל שאני מתעמקת בפרטים אני מבינה שהעבודה היא מעין דיוקן עצמי או אולי קולאז' של הנפש. במדריך האודיו טוען פרי שכשאנחנו מבקרים במוזיאון, אנחנו מחפשים את עצמנו. הוא מדבר על הבחירות הלא מודעות שלנו, על האופן שבו התרבות, המשפחה והסביבה שבה גדלנו מעצבים את הדרך שבה אנחנו רואים אמנות. הוא שואל את עצמו מדוע נמשך תמיד לנשים המתעלפות של ז'אן-באטיסט גרז (Jean-Baptiste Greuze)– האם זה משום שגם הוא דרמה קווין קטנה או שמא הנשים האלה משקפות את הילדות הסוערת שלו או של שירלי סמית'?
מתחוור לי שהעבודה הזו היא אינה רק מחווה לאוסף של וואלאס, אלא הוכחה לכך שכל התבוננות ביצירה היא אקט של השלכה, ובמובן זה היא אולי מחווה לתערוכה כולה. אנחנו רואים אמנות מבעד לסדקים שלנו, מבעד לנרטיב שאנחנו כותבים על עצמנו. השטיח הזה הוא יומן חיים שמורכב מהשפעות תרבותיות, מזיכרונות, מרגשות, וגם ממבטה של סמית'. כמו כל סיפור חיים, גם הסיפור הזה רווי שברים, עיוותים, רגעים של יופי וכאב. נדמה לי שפרי מבקש לומר כאן שאמנות היא לא רק ראי של תקופה אלא ראי של עצמנו.
בצאתי מהתערוכה קשה שלא לחשוב על המפגש שיצר פרי בין אוסף שהוא מונומנט לאריסטוקרטיה בריטית לבין עולמו של האמן כבן למעמד הפועלים, קרוס-דרסר הממציא דמות נשית כדי לפרק מבפנים את אותו עולם מעמדי-מגדרי.
בתערוכה "שיגעון גדלות" מקיים פרי דיאלוג עם העבר מתוך הזדהות עם משברים, עם קושי ועם אסתטיקה. הוא משתמש באוסף קיים כדי לבנות מציאות מדומיינת, ובכך מזכיר לנו שכל אוסף משקף בראש ובראשונה את האספן ואת הסיפור שהוא בוחר לספר. פרי משתמש בהמצאה ובדמיון כדי לברוא שתי דמויות, והמהלך שהוא בונה – האוצרות, עיצוב החלל, העבודות, מדריך האודיו והטקסט – מעניק לקהל חוויה פרפורמטיבית של ספק. הוא מזמין אותנו לעולם שבו הגבולות בין אמת לשקר, בין מציאות לבדיה, היטשטשו לחלוטין, ובכך גורם לנו לחשוב מחדש על אמנות, על זיכרון, ועל האופן שבו אנחנו קוראים את העבר.
Grayson Perry, "Delusions of Grandeur", The Wallace Collection Museum, London
תאיר אלמור – אמנית ומעצבת, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, ובוגרת תואר שני ב-Information Experience Design מRoyal College of Art
