"בחומר יש אמת שאי אפשר להתווכח איתה", אומרת האמנית שיראל הורוויץ. "אי אפשר להתווכח עם העץ כשהוא נשבר או עם הבד כשהוא לא נמתח. אם החתיכה לא מתאימה, היא לא מתאימה". בתערוכה "זה שאינו אחד" שהיא מציגה בימים אלה במשכן האמנים הרצליה (אוצרת: סמדר שינדלר), יש מגוון של חומרים – רובם מלווים אותה ואת הפרקטיקה שלה זה שנים: עץ מסוגים שונים וברמות עיבוד שונות, דבק פלסטי שהיא מערבבת עם פיגמנטים ויוצרת משטחים, וגם ברזל, בד וגומי.
הפעולה הפיסולית שלה בתערוכה מבוססת על פירוק מחושב וחיבור מחדש, אבל לא כאלה שנועדו להסתיר או להעלים את מקורם של החלקים. בעבודות היא משלבת בין רדי מייד כמו ארונות ישנים שאספה ברחוב ומַחְבְּרים שאספה ממשקופים ואת האובייקטים שלה היא יוצרת בעבודת יד מוקפדת ומדוקדקת, חלקם בשיתוף בעלי מלאכה.
לכל אחד מתשעת הפסלים והעבודות בתערוכה היא העניקה שם – החל ב"חוני", פסל גדול שמורכב מחלקי עץ ומחברים ומזכיר משחק חשיבה מעץ ("הברגים והאומים הם כי חשבתי עליו כמו על בחור עם גורמטים, רציתי שהוא יהיה מתוכשט"); וכלה ב"משקיפות" – פסל המורכב כולו ממשקופים שמצאה וחיברה ביניהם ליצירת מעין פרגוד שדרכו חודר האור. היא מספרת שהפסל הזה נגלה לה בחלום והיא "רדפה אחרי החומרים" כדבריה עד שהצליחה ליצור אותו.
הורוויץ (1979) היא בוגרת תואר ראשון באמנות בבצלאל (2007) ותואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב (2015). במהלך השנים היא יוצרת ומציגה בישראל ובארצות הברית ומשלבת בפרקטיקה שלה מדיות מגוונות – החל ברישום, ציור ופיסול בחומרים שונים וכלה בסאונד ובפרפורמנס.
"האהבה שלי לעץ הייתה שם תמיד, ועכשיו לראשונה היא מקבלת מקום משמעותי. הדבר הראשון שיצרתי עם סבא שלי כנערה היה שלט עץ לחדר עם השם שלי חתוך בתוכו. הוא היה פַּסל שעבד בעיקר באבן, אבל הוא לימד אותי לשייף ולחתוך במסורית".
העובדה שהאהבה שלה לעץ לא קיבלה די מקום עד עכשיו מפתיעה גם את הורוויץ עצמה, אבל היא יודעת לשים את האצבע בדיוק על האופן שבו זה קרה: "ביוני 2023 קניתי בחנות אמנות בארצות הברית סט של טושים בצבעי עור והתחלתי לרשום המון רישומים. ברישומים הצבעים נראו לי כמו עצים. זה המשיך גם לתוך המלחמה שפרצה לא הרבה אחרי כן. המשכתי לרשום באותה השפה, ולצבעי העור/עץ נכנסו גם אדום, שחור ואז גם סגול. חלק מהרישומים האלה הוצגו אחר כך בתערוכה "7 באוקטובר" שאצרה כרמית בלומנזון במוזיאון אנו, והם מבחינתי גם היו הבלו-פרינטס לפסלים שמוצגים בתערוכה הנוכחית.
"לא ניסיתי להפוך את הרישומים לתלת-ממד, אבל כן שמתי לב שבכולם יש המון רגליים, אז התחלתי לאסוף רגליים ולבנות כיסאות. היה משהו משחרר בליצור כיסא, כי ידעתי שאני מראש לא מקורית ושבעולם האמנות המונים עסקו בזה לפני".
אחד הכיסאות הראשונים שבנתה היה אמור להיות מוצג לצד רמקול שבו עבודת סאונד, במסגרת התערוכה המרכזית של אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" של עיריית תל אביב-יפו באוקטובר 2023. עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר נדחו האירועים והתקיימו לבסוף רק שנה אחר כך, בספטמבר 2024 (אצרו: טלי קיים והגר רבן). "שלחתי ליוסי הנגר את הרישומים של הפסלים וכתבתי לו לצידם 'רהיטים בלתי אפשריים', והוא ענה לי 'הכל אפשרי מאמי'. זה היה שם היצירה שהוצגה לבסוף – שכללה כיסא, רמקול ועבודת סאונד. הכיסא ועמוד התלייה המקוריים, שתכננתי להציג לפני המלחמה, הם אלה שהחלו את הסדרה הנוכחית, והעמוד גם מוצג בתערוכה הנוכחית כחלק מהפסל 'ו' הידיעה'".
יוסי הנגר שאותו מזכירה הורוויץ הוא יוסי אברהם, בעל נגרייה בתל אביב שהכירה לפני 19 שנה כשהסטודיו הראשון שלה בעיר שכן מעל הנגרייה שלו. "נהיינו חברים טובים, ואין תערוכה שבה לא נעזרתי בו. אני מגיעה אליו עם מודלים עשויים קרטון, קאפה, שיפודים ודבק חם, ובחצר של הנגרייה פותחים לי שולחן שבו אני עומדת ומתחילה לשייף עצים. בתקופה שבה עבדתי על התערוכה הנוכחית, הוא היה עסוק בשיפוץ הבית הפרטי שלו ועבד עם במבוק. גיליתי שמדובר בחומר גמיש, חזק ועמיד למים. הסתכלתי עליו עובד איתו וזה היה מבחינתי פלא. כך הגיע הבמבוק גם לעבודות שלי".
אחרי שבנתה את שני הפסלים הראשונים – הכיסא ועמוד התלייה – היא הזמינה את האוצרת סמדר שינדלר לראות אותם ואת הרישומים שקדמו להם. "הרגשתי שזו הפעם הראשונה שרואים את השפה שלי בחומר; הפעם הראשונה שאני מדברת בה. לשמחתי סמדר אהבה אותם, ומהר מאוד קבענו פגישה עם רן קסמי אילן, האוצר הראשי ומנהל משכן האמנים הרצליה, שהסכים לארח את התערוכה".
אחרי שקיבלה אור ירוק מהאוצרת החלה הורוויץ את העבודה על שאר היצירות. "זה היה שילוב של איסוף ובנייה. את החלקים של הפסל 'זיכרון דברים', למשל, מצאתי ליד הפח ביפו. שני חלקים של חלון עץ שמחוברים אחד לשני עם זכוכית. זה היה רגע מעניין כי קיבלתי אותו יפהפה אבל מאוד מלוכלך, וגיליתי שהזמן שלוקח לי לנקות מאפשר לי גם היכרות אינטימית עם האובייקט. זה דרש ניקוי אינטנסיבי, כי אבק שמצטבר במשך שנים לא מתנקה במים, ופניתי לרסטורטורים כדי להבין איך לעשות את זה. המטרה שלי הייתה לפרק את הזכוכיות ולהוציא את החלון החיצוני מהפנימי בלי לשבור כלום. השתמשתי במברגים שונים כי הכול מחובר בברגים שונים של פעם, ולפעמים בלית ברירה השתמשתי במסור דיסק.
"בפסל הזה, כמו בפסלים אחרים בתערוכה, העונג של הפירוק לווה בגילוי של האופן שבו הוא נבנה. וכשיש חלקים שונים, אפשר להתחיל לשחק איתם ולראות איך הם חיים יחד, איך אני משתמשת בהיגיון הפנימי שלהם. אני מאוד מתאהבת בחומר ובחפץ תוך כדי תהליך".
מלבד העץ בתערוכה על שלל סוגיו ורמות העיבוד השונות שלו היא עושה שימוש ניכר גם בדבק פלסטי. את העבודה איתו החלה ממש במקרה, לפני עשור, כששהתה ברזידנסי במדינת מיין שבארצות הברית, ומְכל של דבק פלסטי נשפך בטעות על רצפת ההאנגר הענק ששימש לה כסטודיו.
"החלטתי להשאיר אותו על הרצפה. לא ידעתי מה הולך לקרות אבל נתתי לו להתייבש. אחרי כמה שעות כשהתחלתי לקלף אותו, גיליתי שמדובר בחומר ממש מעניין. כשחזרתי ארצה התחלתי לשחק איתו ולנסות להפוך את הדו-ממד שלו לתלת-ממד. זה כלל המון ניסוי וטעייה, תהליך מעניין ומאוד כיפי. ערבבתי אותו עם כל מיני חומרים כמו פיגמנטים ודיו, הכנסתי לתוכו אלמנטים נוספים כמו ניירות, ולמדתי איך מוזגים אותו. נהייתי קצת מעבדה.
"יש משהו מאוד כיפי בלגלות משהו שאני מרגישה שהוא שלי, שאני גיליתי אותו. וגם הגניבה אותי העובדה שמדובר בחומר פשוט. הדבק היבש הצבוע נראה קצת כמו ויטראז', אבל הוא לא נדבק לברזל, ולכן כשהצגתי אותו לראשונה בתערוכת יחיד בסדנאות האמנים בתל אביב ב-2018, חיברתי את משטחי הדבק עם שיפודים שחתכתי ממחצלות להכנת סושי.
"יש לי צורך בפטרן, בטקסטורה של הדבק, כי כשהוא סתם חלק, אין בו תחושה של משהו חי. גם בשקיפות שלו וגם במרקם שלו יש משהו שמזכיר עור, זיכרון של עור, כמו בפעולה שהיינו עושים כשהיינו ילדים – מדביקים דבק פלסטי על כף היד ומקלפים כמו חתיכת עור. באופן מפתיע, הטקסטורה של עור הנחש היא זו שהעניקה את התחושה הזאת בצורה הטובה ביותר.
"גיליתי שכל פיגמנט מתנהג אחרת בדבק – יש כאלה ששוקעים, יש כאלה שהדבק משנה להם את הצבע. בעבודה 'זו' שמוצגת בתערוכה יש המון ירוק שכולו היה פעם פיגמנט זהב.
"יש משהו בחיבור של עץ שמזכיר את הדבק הפלסטי, הצורך לחלץ או למשוך אל פני השטח את היופי והאלגנטיות מתוך הפשטות והכיעור. זה מתחבר בדיוק למקום שבו אנחנו חיים, למתח בין האקט ההישרדותי להתעקשות להאמין באשליה. היכולת לראות יופי בעולם היא ההתעקשות על האנושיות. המקומות שבהם אנשים מנקים את הסביבה שלהם ושמים איזה פרח כדי שיהיה יפה הם המקומות שיש בהם החלטה לנשום. כשאין את זה, אין יותר כלום".
בכמה מהפסלים שילבה הורוויץ חלקים מרופדים שעליהם עבדה עם אבי יגודייב ואביו, רפאל, מ"רייס קאר" – חברה שמתמחה בשירותי ריפוד לרכב, בעיקר לאופנועים. "רפדים סטנדרטיים, שעושים ריפודים לכיסאות או לספות, לא מתורגלים בחיתוכים ובחיבורים כמו שאני ביקשתי לפסלים שלי. אבי ורפאל הם פלא מהלך. באתי אליהם בכל פעם עם משהו יותר חסר היגיון, והם גרמו לו לקרות".
הורוויץ מספרת שבכל פעם שמשהו מעורר בה השראה, היא תעשה הכול כדי לפענח אותו ולהצליח לעבוד איתו. חלק מהפענוח הזה עבורה הוא גם ללכת אחורה, אל ההיסטוריה של החומר או של האובייקט. "ואז אני מוצאת את עצמי בדלתות גמליאל (בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב. – ר"ב) עם חתיכות של דברים, מנסה להסביר מה אני מחפשת. אני לעולם לא אהיה הנגר ולעולם לא אהיה דור שני לרפדים, אבל אדע לקחת את הדברים שהם למדו ולהשתמש בהם. אני חושבת שהסיבה העיקרית שכולם עובדים איתי כל כך הרבה שנים, למרות שזה כמעט אף פעם לא משתלם להם, היא שהם יודעים כמה אני מעריכה את המלאכה הזאת ומתענגת עליה, כמה אני מתפעמת ממנה. הם הופכים לחלק מהתהליך".
שם התערוכה, "זה שאינו אחד", לקוח מתוך ספרה של הוגת הדעות הצרפתייה לוס איריגארי "מין זה שאינו אחד". "אני מרגישה שהפסלים מסרבים להיות רק דבר אחד. יש בהם סירוב למונוליטיות, למונותאיזם וליחידאיות. בכל רגע נתון הכול הוא התארגנות ספציפית של כל הדברים בעולם, ובכל רגע ההתארגנות הזאת יכולה להשתנות. זה מתחבר מבחינתי גם לשנתיים שעברנו, שבהן נדרשנו לחדד את הזהויות שלנו ולבחור צד, אבל בעצם אף אחד מאיתנו הוא לא רק דבר אחד, אלא גם וגם".
שיראל הורוויץ, "זה שאינו אחד", משכן האמנים הרצליה
אוצרת: סמדר שינדלר
נעילה: 3 בינואר 2026
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות
